סקס הוא אחד הדברים שיותר מגבירים אנטימיות. זה הגיוני מאוד, הוא רגע מבחן גדול בשביל בני אדם. אתה ערום לחלוטין מול אדם אחר. הוא רואה אותך וזה לא נעים. הביצועים הפיזיים שלך במבחן, המיומנות, הקשב שלך לבן הזוג השני, במידה מה גם האינטלקט, אתה צריך ליצור תחושה סקסית.
זה מובן אם כן למה בני אדם מרגישים קשורים אחרי סקס. הם חשפו זה את זה בצורה פסיכית. כפי שכתבתי ולהבנתי, אנטימיות נובעת מכך ששני אנשים חושפים זה את זה לדברים מביכים במיוחד מה שיוצר הסכם וקשר חזק.
אבל אתם יודעים מה יוצר יותר קירבה מסקס? אומנות. אם אדם מסוגל ליצור אומנות והוא חושף אותה, קשה לי להאמין שיש משהו יותר פולשני מזה. זה המחשבות הכמוסים שלך על קנבס. הפחדים, התשוקות, האהבות.
היה לי קשה לכתוב את היצירה ההיא כי היא כל כך קשורה לסקס כי זו המטאפורה הקרובה ביותר. עירום. חשיפה מלאה. אבל לא רציתי שזה יהיה סקס. יותר מזה, מדובר באונס במידה מה. הוא מנחה אותה באותה מידה שלפעמים הוא מפעיל עליה כח. אבל לא רציתי שזה יהיה כח. היו מספר רגעים שעצרתי לכתוב ברגע. היא דורשת תיקונים אבל כמו כל דבר פה, היא תישאר כמות שהיא. הברכה היא האומנות, העירום הוא עצם החשיפה, זה לא יכול להיות פשוט יותר מזה.
הכתיבה זרמה פה כמו עם פרפר שחור כי האנלוגיות היו כבר מסודרות בראש שלי ונתתי להן לזרום. הקושי פה היה לעמוד בדרישה שההפשטה תהיה הדרגתית ושיהיה מדובר בארוטיקה קלה.
זה הקטע אבל, יש טענה שאני לא יודע אם אני מקבל אותה, שאדם ללא יכולת ביטוי אומנותית הוא ריק מתוכן. אני יכול להבין את זה. המון אנשים שאני מכיר לא עוסקים כלל באומנות ובשל כך ריקים מתוכן. גם אם הם מבריקים הם לא מסוגלים להתבונן בעצמם ולהפיק מסקנות עמוקות משהו.
כלומר, אדם כזה שאינו מסוגל להציג את האומנות שלו, את העולם הפנימי הכמוס ומוצפן אפילו לעצמו, אינו מסוגל לדבר אינטימי יותר מסקס.
וזו אולי אומנות, הפיענוח של הצפנות של המוח שלנו כדי לזקק את מה שאנחנו באמת חושבים, רואים, מרגישים.
יש בחור שהיה אצלי ביחידה שהגעיל אותי. הוא כביכול עסק באומנות אבל לא באמת. הוא "כותב". הכתיבה שלו נראית כאילו הוא מעלה גירה טמפלטים של כתיבה לסטטוסים מצייצים. זו לא אומנות שמקורה בנשמה. מקורה ממקור אחר. שכלתני. הוא טיפש גם שזה עוזר מאוד.
רציתי לצטט את זפלין למשהו כל שהוא וגיליתי שזה קשה. מעט מאוד מהדברים שהם אומרים בעלי עומק פואטי כל שהוא והם ריקים מתוכן לחלוטין מחוץ לשירה עצמה. הבנתי משהו עליהם תוך כדי. זו שירת 'נשמה' כמו שקוראים לה. שירה שבאה ממקור של תסכול ורגשות ליצירה.
השיר האהוב ביותר שלי של זפלין הוא Since I've Been Lovin You ואין בו שום דבר מורכב מבחינת המילים. זה לא שזפלין לא צוללים עמוק. In My Time of Dying מבריק למשל. הם פשוט לא עוסקים בליריקה. הם לא כותבים אז הם לא יוצרים נאומים עמוקים. אני כותב נאומים ארוכים שאומרים כמה אני סובל. הם שרים ומנגנים על גיטרה. הגיטרה שלהם באמת צועקת. מה הסולן עושה? צועק את הסבל שלו. בלי כל ספק. זה מה שאני אוהב אצלם. הם נשמה. הם צועקים תיסכול שיוצא ישירות מהלב. אני שר איתם.
Cause I love you baby, How I love you girl, You're the girl, You're the girl
זה מטומטם לחלוטין אבל זה עובד. זה לא טקסט. זה הוא אומר שהוא אוהב אותה. זה בכי. ככה נשמע בכי, תסכול וקושי. Since I've Been Lovin You זה אשכרה איך שאדם אמיתי נשמע כשהוא מדבר עם מישהי בריב וכועס עליה שהוא שובר את הלב שלו על הסלע בשבילה. לא הנאום השייקספירי.
פה האומנות מתבטאת. נשימה עמוק, הכנסה של אוויר לחלל הבטן ואז שחרור של הכל. פה פעור, ראש מורם מעלה וכל הקי של הגוף מתנקז ויוצא החוצה ברגע. כל מחשבה, רגש, כנות מוחלטת. זו אומנות.
וכשאתה מוציא את זה ככה, איך לא תחוש בושה? זה אתה. זה ממש אתה אומר משהו על עצמך האמיתי כפי שהוא משתקף כשאתה מתבונן בו. אתה לא יכול לשקר. אנשים יזהו את זה.
כל זמרי המזרחית האלו שמשלמים לאנשים שיכתבו להם משפטים פסבדו-עמוקים, הם לא ידעו אף פעם איך לצעוק תסכול נכון או איך לבנות סולו גיטרה שמתאים להם.
אולי הטובים באמת, אלו שישבו בחייהם וחשבו על העבודה שלהם. זוהר ארגוב למשל, ישי לוי.
יש מקום לשירים לא-נשמה עם עומק ויופי. הם מבטאים משהו אחר בגוף. אבל שירה בעיני כל כך יותר יפה כשאתה קרוב לכבשן החם של האומן, איפה שהוא בוכה ובאמת כואב לו. כשאתה מלטף את הפצעים שלו ומתפאר מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה