דור בקטנה, עירום למשקית ושיויון בצבא

כל פעם שאני אומר לעצמי שאני אפגש עם דור אני מפעיל המון אנרגיה כדי לומר לעצמי שזה יקרה.

איבדתי את החשק. אני יודע שארצה להיות איתו מאוד כשאהיה שם אבל בפועל איבדתי את החשק.

זה משגע אותי.

Oh, did you ever believe that I could leave you, standing out in the cold
I know how it feels 'cause I have slipped through to the very depths of my soul.
Baby, I just want to show you what a clear view it is from every bend in the road.
Now listen to me
Oh, whoa-whoa, as I was and really would be for you, too, honey
As you would for me, oh, I would share your load.
Let me share your load. Ooh, let me share, share your load

And if you feel that you can't go on
In the light you will find the road

לחצתי על המש"קית לאחרונה. לא נעים לי שעשיתי את זה אבל כך היה. היא רוצה לקרוא את הבלוג שלי ואני לא מאפשר לה. הצבתי דרישה בסף השער הזה: שתראה לי דברים שהיא כתבה.

אני לא עושה את זה מתוך דושיות, אני לא בוטח בה עם הטקסטים פה יותר. בצדק, זה לא עבד פעם קודמת. היא כעסה כשכעסתי עליה, היא ביקרה דברים, היא הביעה דעה כשלא היה צריך. גם אני השתמשתי בזה לא פעם כדי להשיג את מבוקשי. שיחקתי ברגשות שלה לפעמים דרך הטקסטים פה. חלקית במודע, חלקית בחוסר מודעות.

אני עוסק פה בדברים הכי כמוסים שלי. זה לא ברור מאליו שאני חשפתי אותה לזה. להפך, זה היה ממש לא נורמאלי ביחס לדברים שבני אדם בדרך כלל עושים.

אבל אני רוצה עוד לחשוף אותה. לא בצורה הזאת.

שנשב על שולי המדרכה בלילה. היא קוראת טקסט שלי עם העיניים הסקרניות שלה ואני מביט בה בתענוג קוראת. היא שואלת אותי שאלות, אני עונה. זה המשחק. פרשנויות לטקסטים, הסברים, הבנה יותר עמוקה והיא אומרת לי בסוף כל אותם דברים - "מאמי, זה נורמאלי לגמרי.". אולי זה כן, אולי זה לא, זה לא מעניין.

אבל, וזה אבל חשוב אז בואו נמרקר אותו: אבל זה יעבוד רק אם זה באמת יהיה קשר אינטימי. זה יהיה קשר אינטימי רק אם ארגיש שהוא אינטימי. הוא ירגיש אינטימי אם אראה אותה כמו שהיא רואה אותי. מהבחינה הזאת שהיא חושפת את עצמה במלוא מערומיה כמו שאני חושף את עצמי.

אין ספק שאני חושף את עצמי מאוד אליה. לפחות חשפתי בלשון עבר. קושי וסבל לצד טוב. יצירות נוראיות לצד יצירות שנהניתי לכתוב.

זה מפתיע אגב, היא כתבה לי שההבדל בין החשיפה שלי לשלה הוא שאני גאה ביצירות שלי.

גאווה? זה שקר. אבל ייתכן והיא מעריכה את הכתיבה שלי? היא כבר אמרה שבעיניה זו אמנות. כמה אנשים אם אחשוף את זה להם יעריכו את הטקסטים פה? ייתכן שעל אף כל ההשפלות, הבושות שחשפתי בפניה, מסקס עד הנטיות המיניות עד היחס שלי לבני אדם אחרים, היא בכל זאת מעריכה אותי בתור בן אדם בשל הטקסטים פה? הזוי יהיה לחשוב כך.

אני אפילו לא מעריך את עצמי בתור בן אדם. אני משהו אחר בעיני. על הפנים בכל כך הרבה מובנים ואדיר בכל כך הרבה אחרים.

מבריק, יצירתי, מקצועי, מכני.

מכני, קר, מרוחק מבני אדם, לא חש אותם, לא מבין אותם, כואב לי מהם, הם מכאיבים לי.

על כן השועל.

לפעמים רואה עצמי כמפלצת, כהפייסטוס, כגיבן. לפעמים כאל שמיימי.

אולי שילוב של שניהם.

אבל היא רואה את הגיבן או לא? לא יודע. ייתכן שכן, ייתכן שלא.

מה היא מרגישה לגבי היצירות שלה?

בושה להבנתי. היא לא גאה בהן. אני מבין את התחושה של לחשוף את היצירות. הראיתי לה משהו בפעם הקודמת שנפגשנו ואני חשתי לא נעים. נזכרתי בכמות השגיאות הגסות ביצירה ההיא (שני חלומות). היא לא מיצתה את תחושותיי בצורה הנכונה.

אני יודע איך זה מרגיש להיות חשוף, חלש, עירום. באמת עירום. זו ממש ההרגשה של עירום. אבל יותר מעירום סתמי. אתה חושף את העבודה והזיעה שלך לאדם אחר ואתה מתקשה להיות מרוצה מזה. אתה לא יודע אם הוא יהיה מרוצה מזה. אתה תחת ביקורת.

כמו סקס. כן, בדיוק. ערום כמו סקס. זו ההרגשה של לחשוף יצירה לאחר.

אני ארצה לקרוא אותה רק כדי לראות אותה חשה ככה כדי שאוכל לנחם אותה. זה משונה אבל זה חלק מזה.

מפה הקשר יהפוך לאינטימי. שנינו נראה זה את זה ערומים בלי בעיה.

אני מרגיש רע שכתבתי לה את זה. היא התחילה איתי בכך שביקשה שוב גישה לפה אבל כתבתי לה את זה ואני יודע שהיא מבינה אותי אבל לא רוצה לפרסם עצמה. לא נעים לי לגרום לה להרגיש רע לגבי זה.

היא מנסה לחשוף את עצמה בלי להיות עירומה. היא לא מבינה שהמטרה פה זה לא העירום. המטרה פה גם זה לא לראות חלקי בשר שלה. המטרה פה היא ששנינו נחוש בושה יחד ובכך לא נחוש בושה זה מזה יותר. אינטימיות מלאה.

נעבור הלאה למהלך היום. אני שונא את הצוות שלי בצבא. למה? כי הוא מורכב מחבורה של מטומטמים. ניתן לפלג אותו לצוות הישן והחדש. הישן הם אלו שעומדים להשתחרר עוד חודש עד חמישה חודשים והחדש זה הצוות הנקלט. כל מי שאני מסתדר איתו מהצוות הישן. אולי אחד מהצוות החדש אבל לא אסתדר איתו בחיים כאיש צוות וגם בתור אדם אני מסתדר איתו ככלי שעשוע שלי שמטפח את האגו (כי הוא פחות ממני ואני נהנה מזה).

החדש, אלו שבפועל אשרת איתם, מורכב מערסים ריקים מתוכן וטיפשים. זה מילא, אני רגיל לעבוד עם אנשים עם מוח חלול. הם לא עובדים ושמים זין על הצוות. זה מה שבעייתי בשבילי. הם שמים זין.

זה לא היה בעייתי אם המפקדים היו דואגים שהם יעבדו כמו שצריך אבל יוצא בפועל שאני עובד והם לא האוטיסטים האלה.

עכשיו זה לא מפריע לי כל כך. לא בשגרה. זה מפריע לי כשאני לא מקבל הטבות מעבר לכל השאר למרות שאני עובד יותר. זה האבסורד שמעצבן אותי.

יש קונספציה מטומטמת ששיוויון זה טוב. למה? מה טוב בשיוויון? שיוויון אומר שמי שפחות מקבל יותר משמגיע לו ומי ששווה יותר יקבל פחות. אני מצטער, יש אנשים מוצלחים ויש כשלונות בעולם ואין סיבה שהכשלון יקבל יותר ממה שמגיע לו. שיקבל את המינימאלי. כך גם ילמד לשאוף להיות יותר טוב.

זה נכון גם לבתי הספר. המטומטמים לומדים עם החכמים ואז מפחיתים את החומר בשביל המטומטמים. מה זה החרא הזה?

ובצבא זה מגיע לשיא האבסורד. עונשים קולקטיביים למשל. קונספט מטומטם. למה שאענש אם אתם יודעים שאני לא אשם?

או שיחרורים מוקדמים.

סעמק.

אני מקבל הטבות, אין ספק.

אני מקבל זכות לעבוד ביום הבחירות, ימי חופש לא רשומים ואפילו לא עליתי משפט על משהו שבבירור הייתי צריך לפני זמן מה. אבל אני רוצה יותר כי מגיע לי יותר. אני לא רוצה להיות איש צוות כי הם לא אנשי צוות טובים. אני רוצה להיות אינדיבידואל ושיתחסו אלי כאינדיבידואל. אני רוצה שיתנו לי עבודות לבד שיהיו רק שלי, אני רוצה שהשיקולים לגבי הטבות אליי יתחסו רק אלי וגם העונשים יהיו רק שלי. שיעשו איתם מה שהם רוצים. ככה אני דואג גם שאם אני עובד קשה אני לא אקבל יותר עבודות רק כי הם לא עושים את שלהם או שיזיינו אותי בגללם.

אני כל כך מפחד על התנאים שלי בגללם.