על הלחימה כדרך חיים

"אנחנו פה בשביל המקרים האלה" אמר לי הפיזיקאי ועורר אצלי מחשבה.
"לאחד אחוז מהמקרים בהם הטכניקה נכשלת." והוא צודק במידה מה. מהי תכלית כל אומנות לחימה? מהי תכלית כל אומנות למעשה? אני בכוונה שואל על אומנות ולא אמנות כי פה הקסם קורה. נגרים, צבעים, פסלים ולוחמים עוסקים בדברים הנחוצים ליומיום. משלח יד פשוט. גם אני יכול לקחת ג'קסון, זוויות, ארבע או חמש לוחות עץ ולבנות שולחן בלי להיות אומן. גם דוב יכול להילחם בלי לדעת מה הוא עושה. זה ניצול הקיבולת האנושית שהופכת מקצוע לאומנות. המודעות והתבונה שלנו. זה משונה כי דווקא באומנויות לחימה מדברים על האי מודעות. כיבוי כל האינטלקט והשתמשות בגוף בצורה הטהורה, האינטואיטיבית והמהירה שלו. אבל גם הבנה זו דורשת את הבינה.
אם ארצה להבין תפיסה של טכניקה או דיספלינה אלמד את השם היפני או הסיני שלה. הם חשבו כמוני והעניקו לא פעם לעבודה שלהם שמות בעלי משמעות. מפל מים, חדירת המבצר, ארבע הרוחות, שמיים וארץ. שמות של שיטות מייצגות עקרונות מנחים. השיטה הנוקשה-רכה, עץ אשוח.
שוטו קאן הוא בית תנועת האשוח. שוטו (תנועת האשוח) הוא שם העט של פונאקושי, המייסד, הקישור החזק והאדיר בין העט לחרב מיוצג בשם של השיטה. אין אומנות בלי חשיבה.
כשם שהיוונים עשו, האסיאתים התבוננו בטבע. פשוט כי הם לא פיתחו שיטה מדעית מדוקדקת. זה מדהים לראות שיטות הקרויות על שם בעלי חיים וקאטות על שם תופעות בטבע. הם באמת התבוננו וניסו ללמוד מה אפקטיבי ולמה.
גמלה שלמה, כלב, איש שיכור הם השמות של שיטות גונג פו שונות.
השם קרב מגע ריק מתוכן. הוא לא מייצג איזו התבוננות בטבע או עקרון מנחה. למעשה, יש המון שיטות שהן קרב של מגע. מג'ודו לפורמציות של קראטה-דו לאייקידו. למידה מדוקדקת של העולם הזה תראה שאין מאחורי השיטות המודרניות שמנסות להפוך להיות הכי פרקטיות על ידי שחרור של אינסטינקטים וברוטאליות בלי מחשבה קורות תומכות של עקרונות יציבים. אין ניסיון לבחינה מדעית של קרב והפילוסופיה שלו. בלי זה, בלי אפילו חקירה מדעית, הם עושים דברים על ריק. מקבלים הכל כמו אנשי דת בלי לחשוב למה. כי אין איך להסביר למה איקס ולא וואי בלי בדיקה מדוקדקת. אין להסביר שמקור הכח של החסימה הוא הגוף ולא היד כי אחרת זו תהיה חסימה חלשה בעזרת הסברים פיזיקאלים ומתודולוגים. או לבקר את העבודה מהגוף מנקודת חשיבה אלטרנטיבית על קרב ולטעון שחסימה מבודדת מהירה יותר וקרב צריך להסתיים מהר. אין דיון. פשוט עושים מה שהמורה אומר.
מה אנחנו עושים בדוג'ו? לומדים איך להילחם. כן, בשביל מקרי קצה בהם אנחנו מתמודדים עם אדם מנוסה גם כן והוא מציב קושיות אבל גם מול אנשים פשוט מאסיבים מדי ליכולות הטבעיות שלנו.
אבל האם הקרב הוא באמת מה שמשנה? האם בזה עסקינו? לא! אנחנו לא נלחמים ומבצעים קאטות וראנדורי בשביל האימון עצמו. כמו שאנשים לא לומדים בישול בשביל להכין ארוחת צהריים.
בשביל רוב הארוחות ורוב קרבות הרחוב מספיק קצת ללמוד מספר חודשים. ממש לא שנים.
אנחנו לומדים להיות לוחמים. זה לא קשור לקרב. זה קשור לראיית העולם. לעקרונות שינחו את העבודה שלנו בחיים היומיומיים.
הבושידו שלנו.
זה שמלמד אותנו את הדרך המיטיבה למחוץ עין הוא זה שמסביר לנו למה אנחנו מוחצים דוןקא את העין, ולמה אנחנו משתתפים בקרב הזה ואיל אנחנו ניגשים אליו בכלל. ואיך ניגשים למציאות. זו הרוח שלנו. רוח בודהיסטית משהו. אז למה אני לומד? לא בשביל הקאראטה ולא בשביל האייקי אלא בשביל הדו.