שני לוחמים

שני סמוראים גדולים יושבים בשטח הפתוח.
"אמור לי ידידי," פותח האחד כפי שפותחים שיחה שני ישויות בעוצמה שלהם כשהם דנים ברוח הבסיסית ביותר של הלחימה.
"אם אשלוף את חרבי ותגלה ששלך לא בנמצא?"
חברו גילה שהוא באמת הפקיר את חרבו. הסמוראי שלף את שלו והתרומם מעלה.
"אז אשלוף את הסכין." אמר השני ושיחרר את הוואקיזשי. מתייצב על רגל וברך.
"כן אבל," הסמוראי הקשה והכה במהירות את הלהב. השני מיד עזב אותה כי הבין עם גופו שאם היה מתעקש היה מאבד את ידו, "נניח ואני פורק אותך מנשקך?" הסמוראי קרב לו עם הקטאנה האימתנית.
"אם כן..." חברו חשף את החרב עם ידו הימנית ותפס אבן שהייתה מונחת לה.
הסמוראי שינה את זווית תנועת החרב, הלהב החדה חתכה את ידו של רעהו אך לא עשתה לו נזק רב. בעוד הוא נלחם איתו עם החרב ומתמקד בחיתוך, חברו מזנק אל גופו ומפיל אותו לקרקע, מושיט את האבן מעלה.
"אחבוט בראשך עם אבן בנמצא עד שתמות."
הסמוראי היה מוכן מראש מתחת לשרוולו היה חבוי שוריקאן קטן. אך האם ראוי לקרוא לאדם המשתמש בתחבולות כאלו סמוראי?
הוא השליך לידו של הסמוראי והוא חדר את פרק היד, יוצר ספזם בה שגורם לו להפיל את האבן ולהיענק בכאב.
הוא ניצל את החולשה הרגעית שלו כדי לשחרר את הסכין שלו שהייתה קשורה לדש חולצתו. אבל מורו אינסטקנטיבית לפת את צווארו ועמד לפרוק אותו.
"וכעת אהובי, כשאין לך כלום ואני עם סכין במרכז הקי שלך?"
"אפרוק את צווארך כמו שועל רעב עם טרף קל." העיניים שלו לא הביעו שום רגש. קר כמו תמיד.
הסכין קרבה לבטנו והוא במידי תפס אותה בידו השמאלית. היא התחילה לדמם. במשך זמן שנראה כעידנים הם נלחמו ביניהם. הסמוראי מנסה לדחוף אותה לבטנו בכח רב והקרוב לו מכולם מתנגד. היד שלו כבר מדממם לגמרי. אך יש לו את יתרון הקי בהיתקלות הזאת והוא מצמיד את ידו עם הסכין לרצפה. תוך כדי הורס את ידו השנייה.
גופו של המאהב הפראי על גוף הסמוראי, ידו המתפקדת מונעת מידו השמאלית לנוע וידו הימנית שבורה מונחת בצד מתה.
"זהו. זה נגמר. אין לך שום נשק."
"טיפש." הוא אמר לו ונגח עם ראשו בצווארו.
הסמוראי הכה בעזרת ימינו בצוואר של אויבו ואז שינה את מאזן הכוחות ועלה עליו. כעת או סנסיי שוכב על הרצפה, עומד למות. "ומה תעשה עכשיו? כשאתה קרוב לסופך?"
"אקח כמה שיותר איתי." הוא הניע בכוחותיו האחרונים את ידו השבורה וחתך את ורידי הצוואר של הסמוראי. הסמוראי כבר דקר אותו בבטנו.
הוא דמע ברגעיו האחרונים.
"למה אתה עצוב?"חברו לא הבין.
"אני רצחתי לוחם אמיתי."
"אבל הבנת מהי רוח הלחימה. הם נשמו את נשימתם האחרונה יחדיו והתמוטטו.