התחלתי ליד המראה. כל צעד שלי בחנתי בזכוכית מגדלת. מביט בתנועות האגן, בידיים, ברגליים, מאבד שיווי משקל וחוזר להתייצב ולעבוד. שוב ושוב מבצע את התרגילים עד שהם הופכים לטבע שני, עד שהשרירים בעצמם לומדים אותם. פעם ועוד פעם ועוד פעם. וכבר חגורה חומה. באים חדשים לאימון והם להוטים להביט בעצמם במראה עובדים. לדעת שהם מתרגלים היטב. הם תופסים את מקומי ואני מנסה עוד להביט. אני עומד במרחק מה מהם, מכבד את הצורך שלהם במראה, עוד מתבונן בי לפעמים כדי לדעת שאני עובד נכון. מכיר את העבודה. מתחיל להרגיש אותה גם לבד. את העצבים נותנים פקודות והסיבים מתכווצים ומרפים בהתאם לפקודותיי. אני מתחיל להבין את המשמעות של התנועה ואיך לבצע אותה בצורה המתאימה ביותר למשמעות. כבר חגורה שחורה. כבר הפנמתי את החומר השטחי וכעת לגעת בעקרונות. והקיר עם המראה מרוחקים ממני כל כך. לא במגע ידיי. הצלילים שעבדתי להגות הופכים למילים והמילים למשפטים שאני מחבר יחד בתבנית הגיונית. מה הם כללי ההגיון של חיבור זה? אני מתחיל ללמוד אותם. את השברים הקטנים. ותוך כדי שאני מפנים אותם אני מתכנס בעצמי. עובד על תנועות מזעריות בטכניקה שלי כדי להביא אותם לשלמות. האימון כבר מיותר. כל חבריי לא מוסיפים לי ידע. הם רק מעכבים אותי. אני עוצר תנועה מורכבת כדי להביט מרחוק על הנערים מול המראה מבצעים שגיאה גורלית ואני מיד מגיע כדי לתקן אותם. אני כבר לא ממוקם בכיתה. נע ממקום למקום. אין לי זמן לעצמי. המורה שלי כבר לא נותן לי ידע חדש, לא מעשיר אותי בחוכמתו. יש דברים בהם אנחנו חלוקים ואין שום כוח בעולם שיסדיר זאת בנינו. אני עובד כעת לבד. בבדידות. מחוץ לאימון. מנסה לפענח את השפה המוזרה של האומנות. להגיע לדקויות גבוהות יותר.
המורה שלי נפטר. צער גדול פקד אותי. נשארתי יתום בעולם הזה בלי מישהו שינחה אותי יותר. אבל הוא לימד אותי ללכת ואני מסוגל לעשות זאת לייעודי. אך הכיתה? הנערים המסכנים? אני חב להם את מה שמוריי נתנו לי. אני חוזר לכיתה ומלמד את ידיעותיי.
כעת כבר אני לא לומד. כעת לא מתאמן. המוח מנוון. כפי שהיה בהתחלה.
טוב, היה יום מעניין.
הטקסט הוא טקסט סתמי. כלומר, נהניתי לכתוב אבל הוא לא קשור ליום. המאורע החשוב ביותר היום היה שפתחתי ריב עם אמא שלי. זה היה צריך להתפוצץ. היה חיכוך בנינו. אצלי כי הרגשתי שאין לי סמכות ואצלה כי זילזלתי בה על כך. לבסוף זה התנגש. בפעם הראשונה המילים יצאו מפי:
"הוא תחת חסותי. מבחינתי אני אבא שלו."
וכך אני נהפכתי לאבא שלו. כך אני נלחם עליו גם נגד אימו אם יש בכך צורך. הצבתי לה אולטימטום. שתיתן לי יד חופשית איתו או שאקח אותה בכוח. אני לא אתן לילד ליפול.
הגעתי להסכם שאני דן איתה על ענישה ותנאים לפני הביצוע איתם. חינוך זה קשה וחרא. כל יום להיות איתו שעה לפחות על הלימודים כדי לדעת שהוא לומד ונהנה לחקור מהם. למצוא לו ספרים חדשים שיגרו אותו. לדאוג שלא ישב על המחשב יותר משעה וחצי ביום. למצוא עונש נכון, מידתי אבל נוקשה כשהוא נוהג לא כראוי. זה סיפור חרא. למה אני עושה את זה לעזאזל?
מעניין לעניין, קיבלתי דחייה עדינה מהנערה עם העיניים הכחולות. ציפיתי לזה מהסימנים המתרימים ולמען האמת חשתי הקלה. יש הי רצון לתקופת הנזירות הזאת שלי.
נותר רק עוד אחת. מנגד, היה יכול להיות נחמד. לפחות למדתי מזה. למדתי טוב טוב לא לחלוק עם מישהי טקסטיפ שלי בשיחות הראשונות. חושפני מדי. אולי לא. לא יודע. אני מציב פוליסה לאנשים שזוגיות איתי תהיה עקומה אבל מעניינת. בהתחשב בכך שהיו שחתמו כבר, אני לא רואה בזה משהו רע יותר מדי. נראה מה יהיה.
אם יצא שנסגור מתי שהוא ייתכן ואלבן איתה עניינים בצורה ידידותית. אני סבור שהיא נהנת איתי בשיחה.
אז מה היה לנו היום? טוב אני מרוצה מסיכום היום הזה ^^ אולי בפעם אחרת אוסיף עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה