טוב... קיטסונה לא יכתב כנראה. כתבתי עד לשלב שהוא שוכב איתו ואז עצרתי כי זה לא שיקף אותי. אבל בואו נדבר על ה"בחורה" הפנטזיונרית שלי.
בחורה במרכאות כמובן כי מה שעושה אותה סקסיץ עבורי היא העובדה שהיא אנדרוגינית. היא זכר, בלי שדיים. קטנה מאוד. בלונדינית עם שיער גולש. חיוך קטן וחמוד, עיניים כחולות.
אבל היא לא קוקסינל. היא חזקה ודומיננטית ומנצלת את הנשיות שלה בחוכמה. היא מסוגלת לסרס אותך בשנייה.
יודעים מה? אני לא רוצה להיות כמוה אלא להיות איתה. אני רוצה לאמץ תכונות אנדרוגיניות מאוד אבל זה בלי קשר.
זה שוב הבילבול מהשאלה: האם אני גיי? דו? הטרו? מה? כי אני רוצה מישהי ומנגד...
לאחרונה אני במרוץ עם עצמי לעשות המון דברים שאין לי זמן אליהם וזה מבאס תתחת. אני מרגיש שמשהו יצטרך ליפול כי אני ממש רוצה פשוט לקרוא הרבה, להתאמן הרבה וכן הלאה. אבל אני ממש צריך כסף לאחרונה. ממש. שיעורי נהיגה, אימונים, התרומה, לימודי תואר בעתיד והוצאות הדירה.
אני מתחיל להרוויח גם לא רע ולקבל שעות ממש טובות.
מה גם שהעבודה מציע לי אפיק סוציאלי חדש ואני צריך כאלו כדי להתמודד סוף סוף עם המיזנטרופיה שלי.
אבל אני מתגעגע לאימונים שלי.
ואין לי זמן לנוח. גם מעט זמן לחשוב. היום חזרתי הביתה ברגל עם האופניים בעשר וחצי. היה להן פאנצר כבר שבועיים שלא תיקנתי כי לך תמצא לזה זמן. עצמתי עיניים במהלך ההליכה תוך כדי שאני נשען עליהן.
רציתי לכתוב מאוד אז. לאחרונה אני מסתכל על טקסטים ישנים שכתבתי. אני קולט כמה הבלוג הזה התפתח. נהייתי יותר מודע לעצמי מאז הטקסט שבו אני מציג את זה שאני מיזנטרופ. אני פתאום מציג גם למה.
מנגד, הוא נהיה מופשט יותר ואת זה אני פחות אוהב. אהבתי שהוא עסק ביומיום. זה מקום נהדר בשבילו. גם חסרה התשוקה המקורית בטקסטים. בחלקם היא קיימת ובחלקם כבר לא. מאכזב.
רציתי לכתוב שיחה שערכתי בלילה ביני לבין דיכדוך. יצירה נוספת שעלתה במוחי ומחשבה.
לאחרונה אני מפיץ את קיום הבלוג הזה לכל מיני אנשי פייסבוק שונים שמשוחחים איתי ואין לי אינטרקציה משמעותית איתם. כמו מין בעיה בעור שאתה מוכרח להראות לכולם כדי להבין מה זה ואז הם מתרחקים ממך כי אתה מוזר ואז אתה נשאר לבד עם עצמך וגידול סרטני ומתאבד.
רק שהם אוהבים את מה שאני כותב. זה מוסיף לי לביטחון.
ולמרות כל הבאסה שאני כותב בבלוג, במציאות אני הרבה יותר מאוזן ורגוע. לא מזיזים לי דברים קטנים כמו שמזיזים לאנשים אחרים. אני מקבל את העולם יותר ברוגע ובעומק.זה מבלבל אותי. איך יכול להיות שאני כה מתוסכל מחד ומנגד להיות כל כך לא מתוסכל בהתנהגות היומיומית שלי?
אבל חלק מזה היא העובדה שאני מקבל את התיסכול והסבל והאי וודאות כחלק מהחיים עכשיו ולכן כשהם קורים אני פחות מתרגש. אז יש לי פאנצר, כל יד שלי מלאה בצלקות, כוויות ממים רותחים וחלב מוקצף של קפה ויבלות עבודה, אין לי כסף, אז מה? זה פשוט קורה ואני צריך לדעת מה אני עושה עם זה.
והאי ודאות? אז היא קיימת. זה בריא.
אני מנחש שזה מספיק לבינתיים.
נתראה מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה