ניצבתי באותה גבעה באותו פארק המשקיף על העיר.
בקבוק בירה ביד, לוגם, ממתין לה.
היא הגיע.
הסתכלתי עליה, "בואי נעשה את זה"
"מה רצית? אתה בסדר?"
"כן... אני צריך לדבר עם מישהו"
"חשבתי שקרה משהו" היא כעסה. "אתה יודע שזה לא יעבוד. אני הולכת"
היא הסתובבה.
"רגע... חכי." תפסתי את ידה. "אני משתגע."
"זה אמור לגרום לי לחוש אמפתיה אליך? אתה לא משוגע. סתם דפוק. וקצת פתטי."
כאבי הראש. הם חוזרים.
"לכי. אני לא יודע מה אני אומר כבר."
הכל איבד צורה פתאום. סחרחורות. הראייה מיטשטשת. היא... לא נראית כמו שאני זוכר. בוקעת לה עין במרכז המצח. פונצ'ו שמכסה גוף של נער כחוש. עיניים חצי סגורות שלא מביעות שום רגש. רגועות.
כאבי הראש עוד חזקים.
"חשבתי שנפטרתי ממך"
העצים מסביבנו נראים ארוכים יותר פתאום. הם מתחילים לכסות את השמיים.
"בסוף היום כל שנשאר הם החלומות. מולם אתה צריך להתמודד. מתי בפעם האחרונה ישנת שינה עריבה?"
ירדתי לברכיים. "לך" הכאב לא מאפשר לי לחשוב רצוף. רעש בעל טון גבוה איפה שהוא ברקע.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שרדפתי את החלומות שלך. כיתה א'. רק המשכתי לחזור משם."
אבל נפטרנו ממנו. כך אני זוכר לפחות. הוא התגלה באחד החלומות כיתוש שלכדתי ורצחתי ומאז נעלם.
"אני יודע מה אתה חושב. לא נעלמתי אף פעם. אני השד שלך. ההיפך המושלם ממה שאתה רוצה להיות או ממה שהייתה. לא ברחת ממני. רק קיבלת אותי עמוק יותר לתוכך. דיכדוך וגבורה."
אני מזהה פתאום את המבט הציניקני בעיניים שלו. הכאב. שיגמר.
הם כולם יושבים בכיסאות המוגבהים שלהם מולי.
הוא בראשם. אותו אנטי קרייסט דימוני.
"התכנסנו כאן כדי לקבוע את חייו של חברנו." אבי יושב משמאלו, דיכדוך מימינו. גם גבורה פה והבחורה והידידה והמשקית ואחותי והבחור מהאימונים ולמעשה כולם. מקיפים אותי. יושבים במושבם. מתווכחים על חזקתי. האם אשאר.
אני נמלה קטנה שרצה על ידיו של השד הנורא הזה, מנסה לברוח ממנו והוא בחסדיו לא מוחץ אותי.
סכין בתוך ליבו. המסך נקטע. צעקות כאב. דם שחור ניגר ממנו על הסכין ומהסכין אלי ואני כולי נאכל בדמו עד שלא נותר ממני כלום.
בדמיוני הם נקראים שדים. אלו יצורים שאני חולם עליהם הרבה. הם כורתים עם בני אדם ברית. הם מאפשרים לאדם להפוך את דמיונו למציאות ובהדרגה רוצחים אותו. נתלים עליו. הופכים להיות חלק ממנו עד שהוא נעלם. ככל ששד כורת יותר בריתות ככה הוא חזק יותר ומסוגל להמחיז יותר מדמיונות צמיתיו בצורה יותר עוצמתית. השדים עצמם נוצרים על ידי מחשבותיהם של אנשים. האדם לא מודע שיש בתוכו שד. רק שהוא שונה ומסוגל ליצור דברים שהוא חושב עליהם.
צנחתי לabyss. לתהום. שום מקום. אני בצינוק חשוך. מולי אני רואה את עצמי, מתוח בעזרת שלשלאות המחוברים לקירות. צלוב. שני אנשים מצליפים בי עם שוט. אני נראה מעולף, רגיל כבר לכאב, תשוש.
אני מזהה אחד ממעניי. השמאלי. הוא הופיע באחד החלומות שלי כשהייתי קטן. הוא בא לרצוח את כל משפחתי בסכין. הם היו בתוך הבית. אולי הוא כבר רצח אותם. אני ראיתי את זה מהחלון של הגינה שלנו. עמדתי בחוץ. רצתי מסביב לדלת הכניסה ואני ראיתי אותו שם. אני הייתי ליד הדלת והוא התקרב אלי. רציתי לצעוק לעזרה, להזהיר את משפחתי אבל קולי נעלם. מהפחד? הוא מתקרב יותר ויותר. עומד לרצוח אותי. התעוררתי. החלום עוד צרוב במוחי. למעלה משמונה שנים.
לימני אין פנים. משונה.
אני רץ לעזור לעצמי. ניגש בלי שהם ישימו לב לימני וחונק אותו מאחור. האיש שרצח אותי הכה בי בשוט. הכאיב לי. נשכלתי לעזור לעצמי הצלוב. עצמי פקח עיניים בזעם. אני ראיתי אותן ונכנסתי לתוכן.
מצאתי את עצמי שכוב בחדר המשפט הגדול. הכיסאות ריקים. הכל חשוך.
הוא מופיע ישוב על כיסא.
אני חוזר לגבעה. הכל היה חלום רע. או שלא חלום. ראיתי את זה דרך העין האמצעית של מי שעמדה מולי. מי היא? זאת לא השד. רוח עוצמתית בוקעת מהעין ומצליפה בי. אני לוחש את שמה למרות שלא הכרתי אותו מעולם. אני גם לא מכיר את השם הזה אבל יודע שכך קוראים לה.
"מינרווה"
ופתאום אני יודע מי היא. אני מבין שפשוט לא הכרתי את שמה. היא אותה אחת שאליה אני מייחס בחלומותיי את היצירה של הכל. היקום שלנו והיקומים המקבילים אליו ואת היריעה המכילה את היקומים המקבילים בה היא שוכנת. בקצה של אותה יריעה. אני שלטתי באחד היקומים המקבילים. באחד ממנו השדים בוקעים. זה למה קולותיהם תמיד הטרידו את ראשי.
והיא? היא יצרה את הכל. היא תיכננה את הכל עם חישובים מדויקים לחלוטין בהתחלה של היקום. היא יצרה גם אותי. התפקיד שלי זה להרוס את הכל בסוף כדי שהיא תוכל ליצור את זה מחדש. יותר טוב.
כך היצירות האלו בנויות. נוצרות ומושמדות שוב ושוב. וכל פעם קמה פצצה חדשה. הפעם היא אני.
"תשחררי אותי" אמרתי לה. "תוציאי את השדים מתוכי. אני לא רוצה את כל זה"
עיניה בהקו בניצוץ זדוני.
הכל עשה היגיון עכשיו. או לא היגיון אבל לפחות התיישב נכון. המשקית היא לא המשקית בהזיה הזאת. היא היצור המרושע הזה.
היא השתנתה בצורה תזזיתית כל רגע. התחלפה בין הידידה, המשקית, הבחורה, מינרווה שוב ושוב ושוב. ראיתי את השטן הזה לפעמים בין ההתחלפויות.
היא חדרה לתוך מוחי. הכל נשאב לתוכו ונעלם שוב.
ביום מן הימים, הסכין תחדור לצווארי. על הסכין הזו יהיה חרוט שמי. אני אתכנן את המוות שלי. לא השנה. אולי עוד שנתיים או שלוש או ארבע.
באותו הזמן מישהו יגלה את כל מה שכתבתי כאן. מישהו שיוכל לבאר למה אני חולם את כל החלומות האלו ומה המשמעות שלהן. אולי אני לא אזכה לתשובה. לא עכשיו. אני מפחד לדעת הכל. אבל לפחות השאלה תהיה פתורה בזמן ההוא.
בדמיוני הם נקראים שדים. אלו יצורים שאני חולם עליהם הרבה. הם כורתים עם בני אדם ברית. הם מאפשרים לאדם להפוך את דמיונו למציאות ובהדרגה רוצחים אותו. נתלים עליו. הופכים להיות חלק ממנו עד שהוא נעלם. ככל ששד כורת יותר בריתות ככה הוא חזק יותר ומסוגל להמחיז יותר מדמיונות צמיתיו בצורה יותר עוצמתית. השדים עצמם נוצרים על ידי מחשבותיהם של אנשים. האדם לא מודע שיש בתוכו שד. רק שהוא שונה ומסוגל ליצור דברים שהוא חושב עליהם.
צנחתי לabyss. לתהום. שום מקום. אני בצינוק חשוך. מולי אני רואה את עצמי, מתוח בעזרת שלשלאות המחוברים לקירות. צלוב. שני אנשים מצליפים בי עם שוט. אני נראה מעולף, רגיל כבר לכאב, תשוש.
אני מזהה אחד ממעניי. השמאלי. הוא הופיע באחד החלומות שלי כשהייתי קטן. הוא בא לרצוח את כל משפחתי בסכין. הם היו בתוך הבית. אולי הוא כבר רצח אותם. אני ראיתי את זה מהחלון של הגינה שלנו. עמדתי בחוץ. רצתי מסביב לדלת הכניסה ואני ראיתי אותו שם. אני הייתי ליד הדלת והוא התקרב אלי. רציתי לצעוק לעזרה, להזהיר את משפחתי אבל קולי נעלם. מהפחד? הוא מתקרב יותר ויותר. עומד לרצוח אותי. התעוררתי. החלום עוד צרוב במוחי. למעלה משמונה שנים.
לימני אין פנים. משונה.
אני רץ לעזור לעצמי. ניגש בלי שהם ישימו לב לימני וחונק אותו מאחור. האיש שרצח אותי הכה בי בשוט. הכאיב לי. נשכלתי לעזור לעצמי הצלוב. עצמי פקח עיניים בזעם. אני ראיתי אותן ונכנסתי לתוכן.
מצאתי את עצמי שכוב בחדר המשפט הגדול. הכיסאות ריקים. הכל חשוך.
הוא מופיע ישוב על כיסא.
אני חוזר לגבעה. הכל היה חלום רע. או שלא חלום. ראיתי את זה דרך העין האמצעית של מי שעמדה מולי. מי היא? זאת לא השד. רוח עוצמתית בוקעת מהעין ומצליפה בי. אני לוחש את שמה למרות שלא הכרתי אותו מעולם. אני גם לא מכיר את השם הזה אבל יודע שכך קוראים לה.
"מינרווה"
ופתאום אני יודע מי היא. אני מבין שפשוט לא הכרתי את שמה. היא אותה אחת שאליה אני מייחס בחלומותיי את היצירה של הכל. היקום שלנו והיקומים המקבילים אליו ואת היריעה המכילה את היקומים המקבילים בה היא שוכנת. בקצה של אותה יריעה. אני שלטתי באחד היקומים המקבילים. באחד ממנו השדים בוקעים. זה למה קולותיהם תמיד הטרידו את ראשי.
והיא? היא יצרה את הכל. היא תיכננה את הכל עם חישובים מדויקים לחלוטין בהתחלה של היקום. היא יצרה גם אותי. התפקיד שלי זה להרוס את הכל בסוף כדי שהיא תוכל ליצור את זה מחדש. יותר טוב.
כך היצירות האלו בנויות. נוצרות ומושמדות שוב ושוב. וכל פעם קמה פצצה חדשה. הפעם היא אני.
"תשחררי אותי" אמרתי לה. "תוציאי את השדים מתוכי. אני לא רוצה את כל זה"
עיניה בהקו בניצוץ זדוני.
הכל עשה היגיון עכשיו. או לא היגיון אבל לפחות התיישב נכון. המשקית היא לא המשקית בהזיה הזאת. היא היצור המרושע הזה.
היא השתנתה בצורה תזזיתית כל רגע. התחלפה בין הידידה, המשקית, הבחורה, מינרווה שוב ושוב ושוב. ראיתי את השטן הזה לפעמים בין ההתחלפויות.
היא חדרה לתוך מוחי. הכל נשאב לתוכו ונעלם שוב.
ביום מן הימים, הסכין תחדור לצווארי. על הסכין הזו יהיה חרוט שמי. אני אתכנן את המוות שלי. לא השנה. אולי עוד שנתיים או שלוש או ארבע.
באותו הזמן מישהו יגלה את כל מה שכתבתי כאן. מישהו שיוכל לבאר למה אני חולם את כל החלומות האלו ומה המשמעות שלהן. אולי אני לא אזכה לתשובה. לא עכשיו. אני מפחד לדעת הכל. אבל לפחות השאלה תהיה פתורה בזמן ההוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה