בתיכון גילחתי את הרגליים עד למקסימום שאני יכול בלי שזה יראה. רק פעם אחת.
אני טרנסגנדר. ככל שאני חוזר על זה בראש זה נהיה מובן עבורי יותר ויותר. המגדר שלי לא מעניין אותי. הכמיהות שלי נכנסות לתבנית בצורה הגיונית הרבה יותר.
איני מאמין שאני הומוסקסואל. אני מצאתי את עצמי הרי מתאהב במלוא העצימות. חילופי מצב רוח, נדודי שינה, רוגע כשאני בסביבתה. מה שמשונה זה שהסימפטומים לדחייה מאוד מוכרים. דיכאון, רצון להתאבד, כעס, רצון לפגוע בה. לא חשתי דבר מזה. אובדניות אולי וזה תם לי. שמתי לב שהשינה שלי לאחרונה הוסדרה. כתבתי לאחרונה על בחורה נוספת. הרוסיה נקרא לה רק לשם הסדרת שמות. גם מדהימה. לא התאהבתי בה. אבל בהחלט הייתי דלוק עליה.
אני זוכר שהזמינו אותי ליום ההולדת שלה יחד עם עוד ארבעה אנשים. הופתעתי. סוף היום אני והחבר הכי טוב שלה חיכינו לאוטובוס. שאלתי אותו אם היא הזמינה אותי והיא אמרה שהיא ממש רצתה שאבוא. הופתעתי. היא רצתה שאבוא?
נפגשנו בהצגה עם ניצולי השואה. היא בחורה יוצאת מן הכלל. כעת אנחנו מרוחקים מאוד.
שאלתי שאלה מפגרת. למה היא והוא לא ביחד.
הם התחילו לצאת שבוע לאחר מכן.
אבל זה מובן מה אני אומר. אני לא מאמין שאני נמשך לגברים. אני רוצה לנסות אבל. אולי למצוא איזה בחור שרירי.
אני נהנה אבל לעסוק באסתטיקה נשית ובכללי להיות בקרבת נשים יותר מאשר עם גברים.
שזאת כמובן בעיה עבורי. במיוחד בתור מכונאי. הידיים שלי היום חבולות ושחורות מכתמי שמן. לא אוכל לקחת את זה לכיוון שארצה.
אני גם לא מסוגל לומר את זה בפומבי.
כאילו מה כבר יקרה? בצבא אני לא חושב שזאת תהיה בעיה. בבית אני ממש לא רוצה להודות.
מנגד, אם אני לוקח את זה עלי אז אני נכנס לקהילה. אתה לא יכול להיות לא נורמטיבי בלי שזה יתפס חריג ותיכנס לקהילה.
ואז יש את האימונים... שם זה בכלל בעייתי לנהוג כך. זה פשוט לא מתאים.
בקיצור? לא יודע. המצב מתוסבך. אבל לא נורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה