איבדתי את הבריאות הנפשית שלי בסביבות גיל 8. את הביטחון העצמי שלי, היכולות החברתיות שלי, ההבנה שלי של המציאות. פיתחתי שכבות מגינות חולניות. צורת חשיבה מדכאת על בני אדם ועל הדרך לתקשר איתם.
מה אני יכול לומר לכם שהרסתם אותה?
תודה. על הכל. בלי ציניות. למה?
אני צופה בכם היום. גדולים ו"מבוגרים". אבל לא השתנתם. החיים שלכם נשארו אותן אינטרקציות חברתיות באותה חממה מפגרת ובטוחה שגדלתם בה. אותה צורת חשיבה אליטיסטית של ילדי העולם הלבן העשיר. אותן בעיות נפשיות מאותם הורים חרא.
הקצף הדוחה בהקצפה גרוע שזורקים לצד. אני? אני החלב. עוד מתערבל ומקבל מרקם חלק, קרמי איכותי. אתם הולכים להתקשות לגוש לבן שאף אחד לא רוצה. אז שרפתם אותי קצת. פגעתם בי. אבל נתתם לי משהו מדהים.
קצת בעיות נפשיות, קצת חיכוך. אני לא יכול לאהוב עוד אנשים. לא מסוגל לדבר איתם ברמה הרגשית. לא מסוגל להעריך אותם. לא מסוגל להסתמך עליהם. לא מסוגל לחוש אליהם אמפתיה. לכן אני נודד כל הזמן. לא משקיע לרגע במעגל חברים יחד או בפרויקט אחד ולו שנייה. ברגע שאני מתנתק, אני עושה זאת היטב. ממשיך להיבחש בעוד אני מסלק עוד ועוד שכבות של ג'יפה מגעיל.
לאחר שחודשים או שנים עוברות אני חוזר אל אותם אנשים שעזבתי. מסתכל עליהם. ומה השתנה? אותה חבורה שעזבתי פעם. מתקשה לידי מקשה אחת של שגרה מונוטונית חולנית.
ואת? אני זוכר אותך. בחורה מושלמת שכמותך שלא היה לי האומץ לדבר איתה כי חשבתי שאני פחות ממנה. תמונה אחת שלך חקוקה בזיכרוני. איך עמדת שם מול כולם במרכז החדר, שלטת בחבריך עם החיוך שלך והאופטימיות. ואני מוקסם בפינה.
עוד בימים שלא התגבשתי לחלוטין. שהייתה ממוטת מהעולם. חסר מילים ממך וייתכן שנהנית מזה. והפכנו לידידים. ייתכן שאפילו קרובים? כך נראה. שזה מוזר. כי עדיין לא ידעתי מה לומר לך. ועד הרגע שהתנתקנו נשארתי אחוז פחד.
מה אני אומר לבחורה מקריסטל?
אני עוד מסתכל על אנשים שעזבתי וכל שנותר לי הם חרטו. על מעשים שעשיתי ולא עשיתי. לא רצון לדבר איתם ולא כלום.
אני יודע מה לומר לך היום. כל כך הרבה. נתחיל עם שכתבתי פה. אבל את לא בנמצא יותר. צל של העבר. אות חשמלי שזורם במוח שלי. ותו לא.
והחופש שבדממה. היכולת לרקוד כי אף אחד אחר לא אומר שאסור. היכולת לדבר כאוות נפשך כי אין מי שישמע. היכולת לחשוב בלי שזה יהיה פסול. תודה לכם. עד היום זה מה שנותר. כולכם ליצנים להנאת הציבור. מחייכים כי אסור להיות עצובים. חוזרים על אותו מופע שוב ושוב. אני ליצן של עצמי בלבד לבידורו של האני. ובמופע שלי יש דרמה וקומדיה. יש צחוק וכאב המעורבבים יחד כי אין לי זין לקהל. הוא יראה מה שאני מציג לו. גם אם זה יבלבל אותו. ובשקט הזה הפכתי לאויב הכי גדול שלכם. כזה שאומר דברים לא נעימים, חושב דברי כפירה, נוהג בצורה המעוררת מבוכה.
אז היו לי מחשבות אובדניות עד גיל שש עשרה. אז פיתחתי מחשבות פסיכופתיות. אבל הפכתי למשהו שאתם בחיים לא תהיו. אינדבידואל וחופשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה