מכתב התאבדות

Ah! mon ami!

je m'en vais enfin de ce monde, où il faut que le coeur se brise ou se bronze-

ואולי נמאס לי לרוץ.
אני זוכר שהסתכלתי אל עצמי במראה כשעוד גרנו אצל סבא וסבתא שלי. בתקופה של העוני. חשבתי לעצמי, מתי בפעם האחרונה הייתי באמת מאושר? התשובה הייתה כשהייתי ילד. בן 5 או 6. לפני היסודי. וניסיתי לשחזר את זה. את הבעות הפנים, ההתנהגות אך לא הצלחתי. כי אני לא הייתי מאושר כמו שהייתי אז.
משם נזרקתי למרוץ. אני רץ ורץ ורץ בלי מנוחה. בלי לחשוב. הזמן עובר ונהיה יותר קשה לרוץ אבל אני ממשיך.
הזיכרונות עולים מבולגריה. מהבית שלנו. התקופה הקצרה בה גרתי באירופה. כשהוצאתי את הכלבה שלי לטיולים ברחובות גשומים. ללכת בלי לחשוב לאן. להיכנס ליער, ללכת לאיבוד שם, לצאת בצד השני של העיר. רצים ועוברים חנויות ואנשים. פתאום אני רואה אותם מול העיניים שלי. אבא שלי והאישה ואני עוצר שם לרגע. לא מבין כלום. אבל המירוץ ממשיך. המסלול לא נעצר.
וזה הכניס אותי למירוץ קשה יותר, הררי יותר.
קורא את ניטשה ודקארט. האם באמת שקדתי עליהם כל כך בעבר? האמת עוברת בין העיניים שלי כשאני מנסה לאחוז אותה. זה מרוץ אחר. מרוץ שבו אני מנסה להבין את העולם. לתפוס אותו. להיכנס להארה. אבל אני נכשל כל פעם. איפה את אמת חמקמקה? מה הוא טוב? מה הוא רע? מה קיים במציאות? מה לא? מי מכם צודק רוחות של העבר? תנו תשובה אמיתית. וכולם כה בטוחים בעצמם וזה רק מכניס אותי לייאוש חזק יותר. לא נותר ממני אלא אגנוסטיקן. אדם שאיבד את הדרך. לא יודע לאן ללכת, איפה הוא נמצא, במה הוא מאמין. אבל אני צריך להאמין. זה מה שמחזיק אותנו שפויים.
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" אני שואל את בני הבדיוני והוא כאילו משיב, "מה אתה רוצה להיות אבא?" והתשובה כבר לא קיימת. אבל היא חייבת להיות קיימת. אני מגדל שני ילדים. אני צריך כיוון. אני צריך להתחיל את החיים שלי. הם לא יאחרו לבוא. הם עוד בפתח. ואז הדלת תיפתח והמורה יכנס לכיתה. "הזמן אזל נערי! אני צריך תשובה לשאלה הגדולה!".
"אני לא יודע! אני לא יודע אפילו מה השאלה!"
"אז נכשלת!" הוא צועק. הקול בראש צועק. זועק. צורח.
אז אולי אין טעם לשחק בזה עוד. אולי התשובה תהיה mu, יפני, זן, בודהיסטי קלאסי. אגנוסטיקניות מושלמת. לחיות את הרגע.
אבל אני לא עושה את זה אפילו. אני נכשל ברגע ולכן אני פונה להשכלה. זו עובדה כואבת ומוכרת לכל. אידיוט מלא חשיבות עצמית. אנטיפת שלא יודע להרגיש, לאהוב, לטעום, לחוש. רק לשנוא. הכל. כולל אותו.
מי את גברת יפה?! למה אני מדמיין אותך כל הזמן ולא מסוגל לגעת בך?! למה אני מחרב הכל?
חיה היא מה שאני. לא משנה כמה אמטיר עצמי באהבה, חיה אשאר. אהרוס הכל. אנתץ, אשמיד, אשרוף ואחריב בתשוקה של הרגע. אהנה מכך. אהנה כמו שאני נהנה לשתות דם, להכאיב. כמו שאני נהנה לנעוץ בעצמי סכינים. בנפש ובגוף. לצלק ולהכאיב. כמו שאני נהנה לשבור את גופם של אחרים. דמות מיצירותיו של דנטה.
ואני נשאר מוכה בשוליי הדרך זועק שוב ושוב לתשובה ולא מקבל אותה. מה נכון לעשות? מה שגוי? מסרב לתשובה המודרנית המפגרת הזאת שצועקים עליך כולם ומשווקים על כל בקבוק. "פשוט תחיה את הרגע".
כשנרמז פה משהו עצוב, עגום. אל תחשוב. תמשיך לעבוד. תמשיך להתקיים בעכשיו בצורה ריקנית. אם תהרהר זה רק יכאב. אבל הכאב אומר שאני חי. שאני בעכשיו.
אני מסרב לעבוד כל יום עד תשע, לחזור הביתה שבור ולכבות את המוח מול הטלוויזיה. מוכה מדי כדי להפעיל את המוח. מה טובים החיים אם אתה לא מרגיש כל רגע בהם? אם אתה לא מנצל את המוח, מתנתך היחידה בעולם אדם?
חיים טובים הם חיים מנוצלים חיים מנוצלים הם חיים של סבל. טירוף חושים. אל תטרכו לגרור אותי לכיסא החשמלי. לטפל בי עד שאחשוב כמוכם. נמאס לי מהכל. מהמחשבה, מהסבל, מהקיום. וייתכן והתשובה המחרידה היא שאין תשובה. כל אחד לקח אחת לעצמו ובטוח בה רק כדי לא לקבל את האחת הכואבת. שאין כלום מלבד המחשבה וכשאין מחשבה העולם ריק לחלוטין.
מי את אמא אדמה? למה את כזאת זונה? כל כך רעה ליצירותיך? מסרבת להראות לנו את שדייך ולהרוות את צימאונינו? מונעת מאיתנו צורת חשיבה שמסוגלת לראות אותך ובכל זאת נותנת לנו מחשבה? משחקת איתנו כמו צעצועים שבורים? פאזל עם חתיכות חסרות?
המדפים בחנות מלאים ביומרנים עם ביטחון עצמי. כל אחד עם תשובה להכל. כל אחד טועה בדרכו המטומטמת שלו.

כוס אמא של הכל.
וכשאין טעם. כשהמחשבה מנוונת. ההכרה עלובה. מה שנותר הוא פשוט לחיות. להשתכר עד המוות, לבוא אליך למשרד ולומר לך את מה שאת לא רוצה לשמוע. לא בשבילך, בשביל המטרה העליונה. לחיות כמו בהמות גסות שמחכות לשחיטה. לפעול בכוח כי כוח זה הדבר היחיד שקיים.
שהעולם ימות. שהכל יתחרבן ואני איתו. ואת איתי. ברגע אחרון של סקס מטורף. נפיחה אחרונה לפני המוות.

ומה טובה המילה הכתובה פה? רק בשביל להוציא הכל. כל מילה שנותרה בגופי של ייאוש. להיפטר מהכל. מחשבה צלולה. לפחות להלילה. לשינה מתוקה. בלי מחשבות.
אם כן, זה הכל. לילה טוב. זה הסוף.

אולי נתראה מחר.