סיכום יום ושבוע ושיט כזה

לפעמים ישנתי עם כותונת יפה לבנה מתחת לחולצת טי בלויה ומכנסיים משוחררים. אהבתי את תחושת רצועות הספגטי ובטח שאת הבד החלק.
הימים האחרונים נפתחים עם שורות וידויים אלו שמצטברות למסקנה החותכת שכבר קשה לברוח ממנה שאני לא רוצה להיות חלק מהמגדר שלי.
אף על פי שזה נראה כביכול שהעיסוק שלי בכך היה שכיח, אלו היו תקופות בדידות שלכדתי בהן הנאה. המון יכול לקרות בארבע שנים.
אני אוהב במיוחד ללבוש מחטבים וחצאיות עיפרון. נותנים קצת קצורה וקימור יותר יפים לגוף.
אף על פי כן, לא התעמקתי במחשבות על המגדר שלי. פשוט תפקדתי. כאשר אתה מפליג על מרקם הדמיון ללא התעמקות מיוחדת, אתה מוצא עצמך לבסוף במרחבי האיגיון. כך גם כשאתה נוסע באוטוסטרדה של החיים בלי להפעיל את המוח אתה מוצא את עצמך לא פעם עושה דברים שמנוגדים למחשבה, הדימיון, המוסר והאמונה שלך. כשטיטאתי את הרצפה של המסעדה היום והבטתי במקק על הרצפה שנשחף. מנענע את רגליו לצדדים זה גרם לי לחשוב על אותם אנשים. על אותם חיים.

המקק חסר מודעות, שליטה או רצון אמיתי. זה מכונה. מחשב שמחוייט ומתוכנת לקבל קלט איקס ולהגיב וואי ובשאר הזמן לפעול בסבדו ראנדומליות כמו שאר המחשבים. הוא חסר תכלית מלבד זה.

אני מעריץ את מנקה השולחנות אצלנו במסעדה. הוא מגיע כל יום באחד עשרה בבוקר ומסיים באחד בלילה. הוא המנקה היחיד כך שהוא מגיע כל יום. החופש שלו זה שמונה בערב בשישי עד שש בערב בחמישי. איך אדם כזה חי? מה האוויר שלו? על מה הוא מבזבז כל כך הרבה כסף (והוא מרוויח יפה)?

ואז הבנתי שלמרות שמדהימה אותי העבודה שלו, הוא כלום מלבד מקק. מחוייט לעבוד את השעות שלו במסודר. בלי שנייה להתעמק או לחשוב. בלי חשיבה למה שיהיה בהמשך או מה שקורה בעכשיו. כלום. בלי השקעה של הכסף במשהו. רק פעילות אחר פעילות. קלט-פלט.

לפעמים לחשתי לריק שאני הומו אבל המשכתי בחיים ושמרתי על פאסאד של סטרייט.

לשים אייליינר, אודם וקצת סומק ולא לחשוב מעבר.

לא התעמקתי חלילה. לא מיקדתי את מחשבתי. היום? היום אני מבין שאני לא סטרייט אבל בהחלט סביר שאיני הומו.
אבל למי אני כותב את כל זה? התשובה האינטואיטיבית היא לעצמי. אוקיי, אז למה זה בבלוג? התשובה הבאה תהיה שאני רוצה להיות מפורסם על מה שאני עושה פה. אני רוצה שאנשים יכירו אותי עבור המכלול שלי ויעריצו את זה כי הם לא יכולים לתפוס משהו כזה. להראות להם כמה אני שם זין עליהם ובכל זאת להנות מההכרה שלהם.
אבל זאת גם תשובה חסרה.
יציאה מהארון? וידויים לכומר על חטאים, מבוכות ובעיות. אבל מיהו הכומר? היא כנראה. בהחלט המשקית. היא לא בהכרח קוראת משהו פה. ייתכן מאוד שלא אבל אם אני מסוגל לכתוב מה אני עושה וחושב פה מול העיניים שלה, אני כנראה בטוח בעצמי קצת יותר.
הנה זונה מטומטמת, זה מי שאני ותתמודדי עם זה, מרוצה? אני לא פאקינג סטרייט שמזיין מה שזז, אני לא פמניסט בכל רמח איבריי ואני בהחלט שלא אדם מופלא. אני לא אוברמאנץ'. אני אדם. ואחד פאקינג מדהים אם תשאלו אותי.
אבל יש פה גם בושה. כי אני לא מסוגל להודות בפניי אנשים חשובים יותר לחיי. אני מתעסק פה בחרא אם כן.
ומנגד, בכל זאת, אם אני מסוגל לכתוב על המשיכה המינית שלי... היא פחות מאיימת. היא פחות מביישת. פשוט קיימת.

ומה לגבי המשקית? בואו קצת נייסד את התפיסה שלי על אהבה.

היא מדהימה. זו אחת התחושות היותר מהנות והרפתקאיות שחוויתי. מנגד, המון סמים נרקוטיים יוצרים אצלך את התחושות האלו. כן. אהבה זו התמכרות. היא עומדת עם התמכרויות גדולות אחרות כמו סמים, אלכוהול, ניקוטין, אוכל והימורים כבין הגדולים ביותר. הזרקה ישירה של דופאמין למוח שדופק אצלך כל התנהגות שפויה ומתפקדת.

הסם הכי גרוע הוא אנשים. נשים עבור גברים וגברים עבור נשים. ברגע שהם נכנסים להתמכרות הקשה הזאת הם צריכים וצורכים את החרא הממכר שלהם יותר משמסומם צורך קראק. הם תלויים בו לפתע.

למה? למה הטבע יוצר בנו את התחושה המופלאה הזאת? לטבע לא אכפת איך תרגיש. אכפת לו שתעביר את המטען שלך הלאה. זהו. מעבר לכך אתה כלום.

אהבה קיימת ביונקים ובמיוחד בבני אדם כי צאצאים לא מסוגלים לשרוד לבד בטבע. תינוקות אנושיים במיוחד מסתמכים מאוד על למידה ופחות על תכונות פרי לידה. התינוק עצמו יוצא חלש ועדיין מתפתח והאמא מקורקעת אליו. הגיוני שנשים ירצו למצוא גבר שמוכן יהיה לסייע לה עם הצאצאים החלושים. זה גם משתלם לגבר שצאצאיו ישרדו. האהבה נועדה כדי למנוע את החיפוש המתמשך אחר בן זוג. כשהיא קיימת, פחות משנה לשני הצדדים אם יש בנמצא בני זוג פוטנציאלים יותר טובים (יותר מצליחים, יותר בריאים, יותר דומיננטים) וכך הם מסוגלים להתמקד ביצירת קשר, הבאת צאצאים וטיפול בהם.
אהבה היא סם שתפקידו למנוע את החופש מאיתנו. למשוך את האדם ברצועה ולאסור עליו להמשיך לשוטט. השליטה הטובה ביותר בבני אדם לא נעשית ביד ברזל אלא במניפולציה. מתן פידבאקים חיוביים להתנהגות הרצויה עד שהם משפילים את עצמם עבורך. זה כוחו של הטבע. גם של אייקידו.

אז אני הייתי מכור. הזרקתי לוריד סמים. לפחות הם היו איכותיים. לא הזבל מהרחוב. אבל זה היה הכרח. אתה מתאהב בדר"כ במי שדומה לך בתכונות שונות.

העניין הוא שזה היה מדולל בהמון דבק מגע וטרמפנטין. דחייה יותר נכון.

אז מה עושים? ובכן, נגמלים. לא מדברים, לא מתרעים, לא מסתכלים זה לזה בעיניים.

תוכנית 12 השלבים. אני מרגיש שאני כבר בשלבים של גמילה אבל עוד נשאר מה לסלק מהדם.

כשזה נגמר, מה נותר?

אני רוצה אותה בתור בת ברית. העובדה שהיא יודעת מה הולך אצלי במוח יכול להיות יתרון וגם חיסרון. נשתמש בזה כיתרון. אבל זה יתאפשר רק כשנגמלתי ממנה. זה הולך יחד עם התפיסה שלי של הבנה של רצונות הגוף ועשייה כפי רצונו תוך מודעות אליו ורמת השיעבוד שלי לגחמותיו.

השאיפה האולטימטיבית היא לבחון את גבולות המגדר והמיניות איתה. המשחקים הדקים והחולים האלו בין הגדרות של גבריות, נשיות, מיזוגניה, הומוסקסואליות, ג'נדרקוויריות ושאר המילים הגדולות האלו שאתה שומע בפקולטות למדעי הסמולניות ואהבליות (אני עם וריד נפוח על מספר שמאלנים מהסוג המטומטם לאחרונה).

אבל נחזור רגע לבלוג. יש את הפחד ההוא. התייחסתי אליו. אני לא רוצה שמה שנכתב פה יושפע מהעובדה שהיא קוראת פה. זה בהחלט יתרון העובדה שאני מודע לכך שיש קוראים פה בעלי משמעות. אחרי הכל, זה מה שעושה את התהליך לאפקטיבי. אם הייתי כותב לשום מקום אז השום מקום יספוג כל מה שאני כותב והבושה תישאר במקומה. אבל כשיש קוראים?

אבל זה גם עשוי ליצור חוסר כנות. פה המאבק. פה הדיסוננס. פה אני צריך להבין את הטוב העליון שלי והוא הכנות ושילך להזדיין כל מה שמסביב. אני חי בשביל האמת.

אפרופו האמת, בואו נעסוק במשהו קטן:

יאשיהו. אני אוהב אותו. כן סטיתי בטירוף פה אבל אני ממש אוהב את בן האדם הזה. למה? הוא בתאכלס מי שכתב את התנ"ך ואחד האנשים שהכי עיצבו את פני היהודים. הוא בסופו של דבר כשל אבל המהלכים הפוליטיים שלו היו מבריקים בעיני. המשחק שלו עם האשורים והמצרים, עיצוב התודעה היהודית בתקופתו כדי שיאמינו שהם חלק מעם עליון יהודי-ישראלי ובאיזה סיפור מונפץ על אב קדמון ודוד המלך. זה פשוט מבריק. האיגוד יחד של סיפורי עם לדבר אחד גדול וממשי.

אבל הוא גם דמות טראגית. מעטים מכירים את פועלו (כלומר פאקינג בנייה של עם), מעריכים אותו או רואים בו כאחד המנהיגים הגדולים של העם היהודי. הוא בעצמו נתן לעצמו מעט קרדיט בתנ"ך (כן אז מצאתי איזה ספר בבית המקדש עם אנשים פי מאה יותר חשובים וגדולים ממני, תשעבדו עכשיו ליהוה כי הוא האל היחיד שהיה קיים וכל מה שהאמנתם בו קודם מונפץ). עוד סממן למדינאי דגול. כי לא אכפת לו יוקרה. אכפת לו שליטה, כוח ומדיניות. העובדה שנכשל גם מחזקת זאת.

מי המנהיג הפוליטי הגדול של התנ"ך? על פי מקיאוולי זה בכלל משה. דמות פקטיבית. יאשיהו נשאר ברקע.

השתעממתם? לכו תזדיינו.

עכשיו לאבא שלי. מעניין, חזרתי הביתה ונאמר לי שהוא שוקל ללכת לטיפול. הוא רוצה שאתלווה אליו. משמע לנסוע לבולגריה לבוא איתו. מדהים. ייתכן והצלחתי במהלך הזה. הופתעתי בעצמי. אני מפחד קצת מהצורה בה ילך הטיפול ומכל היחסים בינינו שם. איפה אשן? בבית שלו? אשכיר חדר במלון? מה נעשה בין טיפול לטיפול? מה אטיח בו? הרי האדם שרוי בהכחשה חזקה.

ובינתיים פה בארץ אני באמת מומלך. אני באמת המנהל של הבית. האב. אחת האוטוריטות החשובות.

זה שאינו יודע לסתום תלוי בי יותר מאי פעם. מקשיב לי יותר מהכל. עושה שיעורים כשאני אומר לו, אוכל ארוחת בוקר כי אני אומר לו.

התם גם כן תחת חסותי. הוא מחפש על האפשרות של לימודי תואר כעת, קורא את הספר שנתתי לו של קאנט (שאני מת גם לקרוא האמת), מקשיב למתודות לפתירת תרגילים במתמטיקה שפיתחתי והבנה של החיים, טעויות, תפיסות עולם.

הבעיה היחידה היא שהם מפחדים ממני יותר מדי.

בהחלט childhood end. ועם תום הילדות אני מאמין שהגיע הזמן לשינוי הקאבר של הבלוג.

יש לי רעיון בראש. אצלם אותו כשאהיה לבד בבית.

הציטוט שלי:

"היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"

תתפלאו אבל זה עוסק דווקא בנושא של המיניות שתקבל כעת תשומת לב. ייתכן גם שאכניס לפה תפיסות בודהיסטיות יותר מהכיוון של זן ובדגש על אומנויות לחימה.

בוהדי דראמה 3>

כושי לא ישנה את עורו ונמר לא את חברבורותיו. אנשים לא יכולים להילחם במה שהם או להפגין משהו שהם לא. הפנימיות שלהם תתשקף תמיד וצריך פשוט להסתכל מקרוב. אני לא אשתנה. אני לא אהפוך לאדם אחר. תמיד אהיה אנטיפת, עם מעט שנאה עצמית ונרקסיזם ובטח שבעייתי עם המחשבות שלו ועם המיניות שלו. אין לי בעיה עם זה. אני מאמץ את זה באהבה.

ונעבור לבסוף לאומנויות לחימה. אתמול הייתי באימון בו דיברו עם חגורות חומות שמתמודדות לבחינת חגורה.

אני לא מועמד. מה שהפתיע אותי זה שחבר שלי מהאימונים לא מועמד כשהוא ברמה בעיני מאוד גבוה. בטח יותר מזו של אלו שכן מועמדים.

אחד מהם רברבן מעצבן בעיני שלא תופס את הרוח של אייקידו, אחר מקיא ידע ולא מיישם וכן הלאה. אני לא אוהב את העבודה שלהם. זה באמת עוד היה לפני שהם מועמדים. אני חושב שזה בעיקר עניין של ותק עבורם. הם גם מבוגרים כך שסולחים להם על ביצועים ירודים.

אני האמת באמת שמח שהוא לא הצביע עלי לחגורה. אין לי זמן או יכולת להתמודד. אני לומד המון לאחרונה ומתגבש. זה רק אומר שלבחינה שלי אגיע מאוד מוכן לחגורה. ברמה הרבה יותר גבוה.

יש את הנושא של הביטחון העצמי. הוא בא לידי ביטוי פעמיים לאחרונה בנושא של קראטה. שבוע שעבר המורה שלי שאל אותי כמה זמן אני כבר מתאמן בקראטה וכשנקבתי בזמן שנראה לו פחות הבעתי מעט תוקפנות והתגוננות.

בראשון מישהו שעבד איתי אמר לי שאני יישמתי טכניקה יותר טוב ממנו. טענתי בפניו שוב בהתגוננות שזה כי עסקנו באותה טכניקה אימון לפני כשלא היה. אני חסר ביטחון בעבודה שלי. במיוחד כי אני יודע איפה היא לא טובה. אבל זה מגוחך. הרמה שלי לא מזעזעת. היא לא מושלמת אבל בהחלט לא ירודה. אני צריך להבין את זה. היא בהחלט טובה מאוד ואני כבר ברמה שאני יכול להעביר ידע גם לחגורות לבנות. חוסר הביטחון הזה גם פוגם בעבודה שלי.

טוב, מספיק להיום.

לילט.