קראתי שוב ושוב ושוב את הטקסט הזה בימים האחרונים. המחשבות מוכרות לי. התחושות קיימות. מה המשמעות?
הענשה היא חלק מזה. אדם שחש שאין בכוחו להעניש את הסביבה בעזרת תוקפנות פונה להענשה עצמית בעת תסכול וזעם כדי לפגוע בסביבתו. אני בהחלט אשמח לראות את אבא שלי עצוב על מות בנו. יותר מפעם אחת חשבתי על נידוי כדי לפגוע בו. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני מנסה לטפל בו אבל אין ספק שהענשה היא חלק מההתעלמות שלי. פאסיביות-אגרסיבית זורמת במשפחה. ראיתי ביטויים שלה בנרקסיס בצבא. הוא כמו מראה עבורי. עוזר לי להבין את עצמי. הוא עושה את זה בצורה חולנית יותר אבל בהקצנה שלו אני רואה את התדמית שאני צריך לברוח ממנה. ואכן אני בורח. אני מצליח לנהל שיחות עם בני אדם ולהיות נחמד אליהם.
ואז אני מסתכל עליו, שומע קולות מסביבי כמה הוא פתטי. הדמות ההיא שהוא יצר המושלמת. ואני דומה לו מאוד. לו בצורה קיצונית אבל דומה לו ומסביבי גם שמו לב לזה. אז אני לא משדר את הגבריות שלי לכל הספקטרום. אני לוקח את זה רק לכיוון ההשכלה. מאתגר את כולם בתחום ההשכלה כדי להראות להם שאני הגבר. אני לא יודע הכל. מתי תדע זאת? עשיתי רשימה של נושאים שאני חש שאני מבין בהם. הגעתי לאחת גדולה. פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה, פסיכולוגיה, אנתרפולוגיה, די! זאת יוהרה. אני לא יודע עד כדי כך ואני צריך להשלים עם זה. להיות יותר בשקט. לשדר את הגבריות שלי לתוכי. "אני חכם" לומר לעצמי בפנים. "אל תכעס שטעית ואל תנסה לפצות על זה, אל תתלהב".
וכמה זה מחרמן אותי שאישה מראה לי שאני טועה. אגב אני קצת שיכור כשאני כותב שורות אלו. אמרתי לעצמי שאני לא אשתה למעט מקרים מיוחדים ומכתב התאבדות זו הזדמנות חגיגית.
כל אופן, זו הפאסיביות. הרצון להישלט על ידי אישה דומיננטית. או לפחות דמות מינית דומיננטית. גבר? אישה? איש אינו יודע. כתבתי על כך מעל ומעבר.
כל אופן, אני רואה אותו סותם את הפה כשהוא מתוסכל כי הוא חושב שזה פוגע באנשים. אבל זה לא, זה פוגע בו. האם המכתב פוגע בי? לא. לא חושב. הוא מביע את מה שאני הרגשתי.
לילה. אחד או שתיים. עוד נשאר ער בגלל המחשבות. זה כבר כמה ימים. אבל זה היה לילה מתוק. המחשבה חזרה אליי. כשהסתכלתי במראה וראיתי צל של ילד מושלם, שמח, חכם, מאושר. פאקינג מאושר. עם המשפחה המאושרת המזדיינת שלו והספרים המזדיינים שלו. עוד לא חושל. עוד לא סוטט על ידי הפטיש והאיזמל. החברה והטבע הקשים והרעים. ואני מקנא באותו ילד. איפה אני עומד מולו? פוחד, דואג, כועס, עצוב. בעיקר פוחד. המחשבות מרצדות. הן לא היו מחשבות על היומיום. הוא חרא אבל אני יכול איתו. זו האמת שלי. שמי אמתי. האמת שלי היא הזהות שלי. האינטלקט. ופתאום איבדתי אותו. עמדתי מול גדולים ממני ונותרתי ללא מילים. אין לי תשובה לכלום יותר. לא לעתיד, לא למציאות, לא למוסר. כלום.
דאגתי. המחשבות ריחפו מעלי. התאבדות? היא באמת הייתה אופציה.
You are moving away faster and faster from the living; soon they will strike your name from their rolls.
That is the only way to participate in the privilege of the dead.
What privilege?
To die no more
זה הטריד אותי בלילה. לא יכולתי לישון ממחשבות.
אבל לא רק זה. העולם הטריד אותי. ההתבוננות בעצמי. אני לא מצליח לחשוב על דברים אחרים.
פעם בדיון שאלתי מישהו: איך אתה יכול להיות בטוח שגוף שווה לעצמו?
והוא השיב בצורה הפשוטה ביותר: כי לומר אחרת זה פשוט להיות מטורף.
והוא צודק. אי אפשר להטיל ספקנות בהכל. לפחות לא כל עוד אנחנו חיים.
זה למה אף פעם לא אהבתי אגנוסטיות. אתה חי בהתבסס על הנחות מסוימות על המציאות. למה לזנוח אותן כשאתה דן באמת? מה ההבדל בין הכללים שאתה מיישם למציאות שאתה חי בה לבין הכללים של המציאות האמיתית? ואם יש הבדל, למי אכפת? אין לזה השפעה.
אבל זה מה שמטריד פה. שאתה כן רוצה לדעת את המציאות. ויש לה השפעה. אנחנו רואים את השפעתה במדע. היא משפילה את המודלים שלנו.
אין שני גדלים במציאות שבאמת שווים זה לזה. אין קווים ישרים, מישורים. אני יכול להסתמך על זה שאם אדרוך על הרצפה היא לא תהפוך לפתע לכלום ואצנח למוות או שאתעורר מהחלום מניסיון העבר וצורת הפעולה של המוח שלי אבל כשארצה לגלות את האמת? אני צריך להתנתק מכל הנחה על המציאות. אפילו חוקי הלוגיקה לא בהכרח נכונים over the hills and far away.
ואני לא מסוגל לתפוס את זה לבד. אני לא מסוגל להגות כתיבה פילוסופית ברמה של ניטשה, דקארט או לייבניץ. אני בסך הכל בן אדם.
אני מסוגל לעשות את מה שהוורסה שבחרתי לצטט אומרת. להתערות עם המתים. לחיות את חיי קרוב למת. בחוסר מעש מוחלט. מלבד למידה. עשייה קרובה לכלום. האצה של הריקבון של הגוף. אולי אצליח לכתוב פיסה גאונית ככה ולא אמות יותר. אהיה חלק מהפנתיאון של האנשים שחקוקים בזיכרון של כולם.
או, יותר סביר, אהיה כלום נוסף. חלקיק אדם.
הפחד לא להצליח. הפחד להצליח. זה משתק אותי. לא עוזב אותי בלילות. מה אעשה אחרי הצבא? אין לי מושג יותר. התוכניות בעבר היו כל כך טובות. כל כך מהונדסות.
אני מבצע פה נבואה שמגשימה את עצמה. אני יודע שבן דוד שלי קרס כי הלך לעולם הרוח ואני נכנס לעולם הרוח. על רצפת החדר ספרים בפילוסופיה. והם נערמים. מספריות, אתרים, אנשים. ובסוף אחזור לעולם של בני אדם בגיל שלושים. בלי עתיד, בלי פוטנציאל, אבק.
אני רוצה להרוויח כסף. אני רוצה להקים משפחה. אבל אני רוצה באותה מידה להיות פיזיקאי ענק. למה זנחתי את הרעיון הזה? כי פחדתי שאני לא חכם מספיק בשביל פיזיקה. הפחד מגשים את עצמו. אין לי תשובות. אין לי כלום. דברים היו קלים בקליפורניה כי היו לי אנשים שיעזרו לי למצוא את התשובות. פתאום אני פה בארץ ואני צריך לחשוב על זה לבד. אני פשוט לא מצליח לעשות היגיון. מה לעשות עם החיים שלי. יש לי פוטנציאל למשהו. אני צריך למממש אותו. אבל הפחד הוא שאני לא רוצה לשרוף אותו על שום דבר.
אבל אין לי מספיק אינטלקט כדי לפצח את היקום. אני הייתי צריך להודות בזה ממזמן. אני לא מחשב אנושי. אני לא קרוב למתמטיקאים הגדולים. אני חכם מהממוצע. זהו. אני צריך להסתמך על שילוב של תכונות כדי להצליח. אבל במה לעזאזל להצליח? כי מי שלא חכם לא פונה לפיזיקה. הוא פונה לחלומות פשוטים. מדעי המחשב. לנצח את הטיפשים. פוליטיקה. עריכת דין. אבל אני לא רוצה את אלו. אני רוצה להבין את העולם. אני רוצה לגעת בו כמו שאני רוצה לגעת באישה. אני רוצה להרגיש אותו כמו את היד שלי, להבין שהוא חלק ממני ולהתרגש.
הפחד לא להצליח. הפחד להצליח. זה משתק אותי. לא עוזב אותי בלילות. מה אעשה אחרי הצבא? אין לי מושג יותר. התוכניות בעבר היו כל כך טובות. כל כך מהונדסות.
אני מבצע פה נבואה שמגשימה את עצמה. אני יודע שבן דוד שלי קרס כי הלך לעולם הרוח ואני נכנס לעולם הרוח. על רצפת החדר ספרים בפילוסופיה. והם נערמים. מספריות, אתרים, אנשים. ובסוף אחזור לעולם של בני אדם בגיל שלושים. בלי עתיד, בלי פוטנציאל, אבק.
אני רוצה להרוויח כסף. אני רוצה להקים משפחה. אבל אני רוצה באותה מידה להיות פיזיקאי ענק. למה זנחתי את הרעיון הזה? כי פחדתי שאני לא חכם מספיק בשביל פיזיקה. הפחד מגשים את עצמו. אין לי תשובות. אין לי כלום. דברים היו קלים בקליפורניה כי היו לי אנשים שיעזרו לי למצוא את התשובות. פתאום אני פה בארץ ואני צריך לחשוב על זה לבד. אני פשוט לא מצליח לעשות היגיון. מה לעשות עם החיים שלי. יש לי פוטנציאל למשהו. אני צריך למממש אותו. אבל הפחד הוא שאני לא רוצה לשרוף אותו על שום דבר.
אבל אין לי מספיק אינטלקט כדי לפצח את היקום. אני הייתי צריך להודות בזה ממזמן. אני לא מחשב אנושי. אני לא קרוב למתמטיקאים הגדולים. אני חכם מהממוצע. זהו. אני צריך להסתמך על שילוב של תכונות כדי להצליח. אבל במה לעזאזל להצליח? כי מי שלא חכם לא פונה לפיזיקה. הוא פונה לחלומות פשוטים. מדעי המחשב. לנצח את הטיפשים. פוליטיקה. עריכת דין. אבל אני לא רוצה את אלו. אני רוצה להבין את העולם. אני רוצה לגעת בו כמו שאני רוצה לגעת באישה. אני רוצה להרגיש אותו כמו את היד שלי, להבין שהוא חלק ממני ולהתרגש.
אז זה הדבר הראשון שהטריד אותי.
השני?
הפחד הזה להיות לבד. הפחד שאני לא מסוגל ליצור אינטרקציות אמיתיות עם בני אדם. הוא נראה יותר ויותר ממשי ויותר ויותר מפחיד. מה אעשה אז?
אני אפילו לא מוטרד מהאופציה שאני עשוי להיות הומוסקסואל. אני הולך לצלול לזה השבוע ויהיה מה.
פגשתי בחור שגר מספר דירות ממני. נבחון את זה. אני חושב אבל שהתוצאות יהיו שליליות.
ואז מה? מה אעשה אם הן שליליות? לאן אקח את זוויות הניסוי שלי? עוד התנסויות עם גברים? או עם נשים? עם מה לעזאזל? אני מסתכל על היצורים שמזינים את הפנטזיות שלי ולא מצליח להבין אותם. הגוף נמשך אבל המוח נגעל מהם. זה דוחה. ויפה בו זמנית. זה חולני. זה פנטזיה בסך הכל? כוס עמק. להזדיין עם שורה של גברים ולהזדיין עם שורה של נשים. האם זה יהיה אותו הדבר מבחינתי? להרגיש ולהנות אבל לדעת שזה לא זה? אולי כלום לא זה. אולי אני אמיני. קונכייה ריקה מתחושות. דברים שאנשים לא יכולים להתחבר איתם.
ואז מה? מה אעשה אם הן שליליות? לאן אקח את זוויות הניסוי שלי? עוד התנסויות עם גברים? או עם נשים? עם מה לעזאזל? אני מסתכל על היצורים שמזינים את הפנטזיות שלי ולא מצליח להבין אותם. הגוף נמשך אבל המוח נגעל מהם. זה דוחה. ויפה בו זמנית. זה חולני. זה פנטזיה בסך הכל? כוס עמק. להזדיין עם שורה של גברים ולהזדיין עם שורה של נשים. האם זה יהיה אותו הדבר מבחינתי? להרגיש ולהנות אבל לדעת שזה לא זה? אולי כלום לא זה. אולי אני אמיני. קונכייה ריקה מתחושות. דברים שאנשים לא יכולים להתחבר איתם.
אבל שוב, הפחד הזה. להיות לבד. זה המטריד אותי באמת. מה יהיה אז?
נותרתי בלי תשובות.
זה נכון. חזרתי אל השורות האלו. מה יהיה אז?
לא יודע מה יהיה אז. זה אפשרי. זה מפחיד. אני חלאה לבני אדם.
אח שלי פיספס סימסטר של לימודים אקדמאיים. למה? כי פחד שהוא לא טוב.
מאיפה נכנס לו הרעיון הזה? ואז אני נזכר בצורה שלימדתי אותו כל מקצוע. חדו"א ופיזיקה. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לבצע את זה איתי. אני מפחיד אותו.
למזלי הוא הבין שהוא טוב. אבל אני מסתכל עליו ומנסה לתת לו מחמאה. כדי שיבין שהוא טוב ושאני מאמין שהוא מסוגל ללמוד באוניברסיטה. איך זה הלך? בצורה מעוררת רחמים. אני פשוט לא מסוגל לתת מחמאה. אני לא מסוגל ליצור אינטרקציות עם בני אדם. זה מפחיד אותי.
כתיבה מעוררת רחמים ממש. מה אוכל לעשות?
החיוכים המאולצים שאני מחייך בבית הקפה. אני מרגיש לא אנושי. אני בן אנוש אבל. יצאתי מהרחם ערום כמו כולם ובכיתי כמו כולם. והיו דפקטים במוח כמוני ואנשים מבריקים באותה מידה שלי ויותר. הרבה יותר. הם כולם נורמלים.
אני פשוט לא מסוגל להסתדר איתם בשום צורה. אני רוצה להסתדר איתם כי באופן טבעי אנחנו יצור חברותי אבל... אני לא מסוגל. וכשאני כנה אומרים לי שאני הכי אנושי, הכי מושך לעין בלי מסכות של ביטחון עצמי או האצלה. איכס.
אני שונא את אותי הכנה. הוא כזה פוסי.
האם זה משהו שתמיד רציתי? לאהוב ושיאהבו אותי? להיות חברותי? זה השמש שלי שכשאני מתקרב אליה הכנפיים שלי נמסות כל פעם מחדש. אני יכול להוציא ממוצע ציונים גבוה או לעשות תואר ראשון או שני או מה שזה לא יהיה. אבל זה פשוט היה רחוק ממני תמיד.
אני יכול להתנתק מהכל ופשוט לומר: אני לא הולך להתאבד כי יש יותר מדי אנשים שסומכים עלי.
שזה נכון. אם אני מתאבד המשפחה הזאת צונחת לקרשים. אבל זה תירוץ עלוב. כמו התירוץ הדתי שלי: אני לא מתאבד כי אלוהים אמר. אני לא מושך בטריגר בגלל אינסטינקט לחיות.
ממה שאני יודע אבל מקריאה, כאשר התאבדות עולה כמוטיב חוזר, כאשר היא נמצאת באוויר, היא עלולה להתפרץ מתי שהוא. אני לא רוצה להתפרץ. לפחות לא עכשיו. זה יהיה המעשה האנוכי ביותר.
שנאה עצמית מוטיב חוזר פה. כל כמה זמן אני אומר שברחתי ממנה ואז אני צולל חזרה. אולי אני קרוב יותר מאי פעם להבין את העולם כמו שאני רוצה להבין אותו. אולי זה כולל אי הבנה. פשוט לקבל את זה שאני לא יודע כלום ואף אחד מעולם לא ידע כלום. פשוט חיים עם האמונות הכוזבות שלנו ומתקיימים איתן. חלק מההשלמה הזאת היא ההשלמה בכך שאני לא רוצה לחיות כמו כולם. לא באלי לחייך לכולם, לצפות בטלויזיה, לעבוד בעבודה מטומטמת ולמות. באלי להתחתן. באלי לעשות דברים קונפורמיים. אבל בא לי לחיות חיים אחרים. מדכאים, אפורים, המון קריאה, למידה, הבנה שהכל חרא, אבל לפחות לדעת. ועם זה ליצור ידיעה מתנשאת שאני יודע יותר מכולם ולטפח את הנרקסיסט המחורבן שבי.
אולי לא את הנרקסיסט. לעשות את זה יותר פנימי ולא מוחצן. להבין בתוך עצמי שאני אוהב את עצמי. שאחרים אוהבים גם את עצמם וזה בסדר ולא אכפת לי. הם לא מאיימים עלי.
את חדר המכונות סיימתי עם "אישרור ערכים" שבהכל יש איזון. אבל זה מזויף. לא האמנתי בזה אני מניח. החשיבות של חדר המכונות הוא שהוא פאקינג כנה. לא לאשר ערכים או ללמוד לקח מטופש.
אבל השנאה העצמית הזאת. כמה שהיא חרא. אני מנסה להתנתק ממנה וחוזר בחזרה כל פעם.
אני צריך להכניס לתוכי את זה שזה בסדר שאני לא הכי חכם. שאני חכם מאוד אבל. שאני אדם עם מצפון. שאני נראה טוב. אני צריך לקבל גם את העובדה שאני דפוק חברתית וצריך להבין איך להתמודד עם זה.
ולעשות את כל אלו בלי לשנוא את עצמי.
אני מקבל מחמאות לפעמים. המון פעמים אומרים לי שאני חכם ואני לא מבין מניין הסיקו את זה. זה תמיד עיצבן אותי.
בקהילה אמרו לי שאני נראה טוב. קיבלתי המון הצעות ברגע שפתחתי חשבון. מרגיש טוב להיות גוש בשר. למה זה לא עובד עם נשים כמו שזה עובד עם גברים?
אבל אני לא משתכנע. פשוט לא מצליח. אוטם את עצמי.
ההאתבדות נכתבה ביום שישי. אני כותב את זה רק היום ומפרסם את ההתאבדות רק עכשיו כי לא ידעתי איך לאכול את זה. זה כל כך אותנטי. כל כך מתחבר לנקודות קריטיות בי אבל אני לא רציתי לחשוב שאני מורטלי.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי יותר מדי.
דווקא לא על פילוסופיה או נטיות מיניות. הפעם חשבתי על המשקית.
כתבתי מה שרציתי לכתוב היום. שלושה דפים מסוף החלק שרציתי להגיע אליו אצל ניטשה. גיבשתי דעה על הכל. חזרתי הביתה. אני עוד עייף. לא מסוגל לקרוא עוד. לא מסוגל ללמוד אלגברה לינארית כמו שרציתי. בטח שלא לקרוא עוד.
עוד אלימות בבית ספר של אח שלי הקטן? עוד חרא בלימודים של אח שלי הגדול?
עבודות בבית. לתקן את המכשיר של הנייר טואלט, להתקין כיור חדש, לתקן מיטה. מתי נהייתי פאקינג אב בית? ושואלים אותי תוך כדי שאלות בפיזיקה. יש לו מבחן. אני צריך לעזור לו. מתי יהיה לי זמן? משמרות, אימונים, פילוסופיה.
אבל נתמקד.
הבעיה שלי הייתה פה בעיה שעסקתי בה. יכולות בין אישיות שאני מתאמן עליהן עכשיו. אני מתייחס לגוף שלי כאדם משוגע. אני בודק כל מילה שיוצאת מפי ומנתח אותה. מבין מניין היא מגיע ולמה.
הבעיה השנייה היא המחשבות. אני לא אפסיק לקרוא פילוסופיה. אני צריך לנסות לשלב בין פילוסופיה להצלחה. או לפחות להצלחה מינימאלית. אני רוצה שלילד שלי יהיה טוב.
הבעיה השלישית היא מינית. התנסות. אין לי ברירה.
בואו נעסוק רגע במשקית.
בהכל.
היופי בויסקי זה שהכוס תמיד נראית בלי הרבה משקה אבל אתה שותה ורואה שזה המון.
הממ.
הבעיה התחילה כשהיה דיסוננס בין מה שאני חושב לבין מה שאני כותב פה. חלקית לא הייתי כנה בשבילה. אני הייתי אובססיבי בלהשיג אותה ואיבדתי את זה.
הגיוני אז שברגע שהיא הלכה כתבתי על הבעיה השנייה. אמשיך לכתוב על הכל.
הבעיה ממש הייתה עצומה בפרפר לבן. אני שונא את היצירה הזאת כי היא לא אני. זה שקר. זה חרא.
אבל אם אשאל את עצמי מה גרם לזה, העזיבה שלה או העובדה שדיברתי עם הפסיכולוגית והגעתי למסקנה שהפיתרון הכי טוב עבורי הוא כנות... לא אדע את התשובה. הייתי מוכן לספר לה יותר גם ככה. הבנתי מקליפורניה שלאנשים אין בעיה איתי כשאני דובר אמת וכנות. להפך, הם מחבבים אותי יותר. אז למה שאפחד מזה?
אבל היא לא רצתה יותר וזה גם אשמתי. כתבתי מה שכתבתי ביודעין שזה יפגע בה כי הידידה המבוגרת נתנה לי עצה. האם היא צדקה? אין ספק. היה משהו לא טוב ביחסים בינינו. זה שלא הייתי כנה, זה שהיא נכנסה למחשבות שלי ושיקרתי שזה לא משפיע על היחסים בינינו אבל זה כמובן השפיע, זה ששיקרתי בכלי התרפי שאני בניתי, זה שנתתי לה לפגוע בכבוד שלי.
יש סיבה למה פונים לפסיכולוגים. האדם שאתה מתוודה אליו בדר"כ לא קשור לעולם שלך כך שזה שתדבר איתו לא יפגע בכלום ולא יועיל לכלום בהם. רק בך.
מקיאוולי כתב כך:
"עלינו להחשיב כטוב את הפחות גרוע"
זה היה גרוע. אבל היה לי יותר גרוע כשלא דיברתי איתה. חלק מהתשוקה לבלוג הזה נבעה ממנה. חלק מהתשוקה להיות כנה. חלק מזה שרציתי לחפש אדם שיקשיב לחרא שלי.
הייתי בבוץ הרבה יותר עמוק בהתחלה וזה שדיברתי עם בן אדם מצחיק עזר לי. גם אם שרפתי איתו את הדבר הזה שוב ושוב ושוב.
אבל הייתה לי את המשיכה המינית המזדיינת שלי. והשנאה הזאת להיות כנה מחשש שזה יפגע בי.
משיכה מינית? משיכה רומנטית? לא יודע מה זה כבר. משיכה לזוגיות איתה. ההגדרה הנכונה. לזיין אותה היה הדבר הכי פחות חשוב.
זה נכון. חזרתי אל השורות האלו. מה יהיה אז?
לא יודע מה יהיה אז. זה אפשרי. זה מפחיד. אני חלאה לבני אדם.
אח שלי פיספס סימסטר של לימודים אקדמאיים. למה? כי פחד שהוא לא טוב.
מאיפה נכנס לו הרעיון הזה? ואז אני נזכר בצורה שלימדתי אותו כל מקצוע. חדו"א ופיזיקה. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לבצע את זה איתי. אני מפחיד אותו.
למזלי הוא הבין שהוא טוב. אבל אני מסתכל עליו ומנסה לתת לו מחמאה. כדי שיבין שהוא טוב ושאני מאמין שהוא מסוגל ללמוד באוניברסיטה. איך זה הלך? בצורה מעוררת רחמים. אני פשוט לא מסוגל לתת מחמאה. אני לא מסוגל ליצור אינטרקציות עם בני אדם. זה מפחיד אותי.
כתיבה מעוררת רחמים ממש. מה אוכל לעשות?
החיוכים המאולצים שאני מחייך בבית הקפה. אני מרגיש לא אנושי. אני בן אנוש אבל. יצאתי מהרחם ערום כמו כולם ובכיתי כמו כולם. והיו דפקטים במוח כמוני ואנשים מבריקים באותה מידה שלי ויותר. הרבה יותר. הם כולם נורמלים.
אני פשוט לא מסוגל להסתדר איתם בשום צורה. אני רוצה להסתדר איתם כי באופן טבעי אנחנו יצור חברותי אבל... אני לא מסוגל. וכשאני כנה אומרים לי שאני הכי אנושי, הכי מושך לעין בלי מסכות של ביטחון עצמי או האצלה. איכס.
אני שונא את אותי הכנה. הוא כזה פוסי.
האם זה משהו שתמיד רציתי? לאהוב ושיאהבו אותי? להיות חברותי? זה השמש שלי שכשאני מתקרב אליה הכנפיים שלי נמסות כל פעם מחדש. אני יכול להוציא ממוצע ציונים גבוה או לעשות תואר ראשון או שני או מה שזה לא יהיה. אבל זה פשוט היה רחוק ממני תמיד.
אני יכול להתנתק מהכל ופשוט לומר: אני לא הולך להתאבד כי יש יותר מדי אנשים שסומכים עלי.
שזה נכון. אם אני מתאבד המשפחה הזאת צונחת לקרשים. אבל זה תירוץ עלוב. כמו התירוץ הדתי שלי: אני לא מתאבד כי אלוהים אמר. אני לא מושך בטריגר בגלל אינסטינקט לחיות.
ממה שאני יודע אבל מקריאה, כאשר התאבדות עולה כמוטיב חוזר, כאשר היא נמצאת באוויר, היא עלולה להתפרץ מתי שהוא. אני לא רוצה להתפרץ. לפחות לא עכשיו. זה יהיה המעשה האנוכי ביותר.
שנאה עצמית מוטיב חוזר פה. כל כמה זמן אני אומר שברחתי ממנה ואז אני צולל חזרה. אולי אני קרוב יותר מאי פעם להבין את העולם כמו שאני רוצה להבין אותו. אולי זה כולל אי הבנה. פשוט לקבל את זה שאני לא יודע כלום ואף אחד מעולם לא ידע כלום. פשוט חיים עם האמונות הכוזבות שלנו ומתקיימים איתן. חלק מההשלמה הזאת היא ההשלמה בכך שאני לא רוצה לחיות כמו כולם. לא באלי לחייך לכולם, לצפות בטלויזיה, לעבוד בעבודה מטומטמת ולמות. באלי להתחתן. באלי לעשות דברים קונפורמיים. אבל בא לי לחיות חיים אחרים. מדכאים, אפורים, המון קריאה, למידה, הבנה שהכל חרא, אבל לפחות לדעת. ועם זה ליצור ידיעה מתנשאת שאני יודע יותר מכולם ולטפח את הנרקסיסט המחורבן שבי.
אולי לא את הנרקסיסט. לעשות את זה יותר פנימי ולא מוחצן. להבין בתוך עצמי שאני אוהב את עצמי. שאחרים אוהבים גם את עצמם וזה בסדר ולא אכפת לי. הם לא מאיימים עלי.
את חדר המכונות סיימתי עם "אישרור ערכים" שבהכל יש איזון. אבל זה מזויף. לא האמנתי בזה אני מניח. החשיבות של חדר המכונות הוא שהוא פאקינג כנה. לא לאשר ערכים או ללמוד לקח מטופש.
אבל השנאה העצמית הזאת. כמה שהיא חרא. אני מנסה להתנתק ממנה וחוזר בחזרה כל פעם.
אני צריך להכניס לתוכי את זה שזה בסדר שאני לא הכי חכם. שאני חכם מאוד אבל. שאני אדם עם מצפון. שאני נראה טוב. אני צריך לקבל גם את העובדה שאני דפוק חברתית וצריך להבין איך להתמודד עם זה.
ולעשות את כל אלו בלי לשנוא את עצמי.
אני מקבל מחמאות לפעמים. המון פעמים אומרים לי שאני חכם ואני לא מבין מניין הסיקו את זה. זה תמיד עיצבן אותי.
בקהילה אמרו לי שאני נראה טוב. קיבלתי המון הצעות ברגע שפתחתי חשבון. מרגיש טוב להיות גוש בשר. למה זה לא עובד עם נשים כמו שזה עובד עם גברים?
אבל אני לא משתכנע. פשוט לא מצליח. אוטם את עצמי.
ההאתבדות נכתבה ביום שישי. אני כותב את זה רק היום ומפרסם את ההתאבדות רק עכשיו כי לא ידעתי איך לאכול את זה. זה כל כך אותנטי. כל כך מתחבר לנקודות קריטיות בי אבל אני לא רציתי לחשוב שאני מורטלי.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי יותר מדי.
דווקא לא על פילוסופיה או נטיות מיניות. הפעם חשבתי על המשקית.
כתבתי מה שרציתי לכתוב היום. שלושה דפים מסוף החלק שרציתי להגיע אליו אצל ניטשה. גיבשתי דעה על הכל. חזרתי הביתה. אני עוד עייף. לא מסוגל לקרוא עוד. לא מסוגל ללמוד אלגברה לינארית כמו שרציתי. בטח שלא לקרוא עוד.
עוד אלימות בבית ספר של אח שלי הקטן? עוד חרא בלימודים של אח שלי הגדול?
עבודות בבית. לתקן את המכשיר של הנייר טואלט, להתקין כיור חדש, לתקן מיטה. מתי נהייתי פאקינג אב בית? ושואלים אותי תוך כדי שאלות בפיזיקה. יש לו מבחן. אני צריך לעזור לו. מתי יהיה לי זמן? משמרות, אימונים, פילוסופיה.
אבל נתמקד.
הבעיה שלי הייתה פה בעיה שעסקתי בה. יכולות בין אישיות שאני מתאמן עליהן עכשיו. אני מתייחס לגוף שלי כאדם משוגע. אני בודק כל מילה שיוצאת מפי ומנתח אותה. מבין מניין היא מגיע ולמה.
הבעיה השנייה היא המחשבות. אני לא אפסיק לקרוא פילוסופיה. אני צריך לנסות לשלב בין פילוסופיה להצלחה. או לפחות להצלחה מינימאלית. אני רוצה שלילד שלי יהיה טוב.
הבעיה השלישית היא מינית. התנסות. אין לי ברירה.
בואו נעסוק רגע במשקית.
בהכל.
היופי בויסקי זה שהכוס תמיד נראית בלי הרבה משקה אבל אתה שותה ורואה שזה המון.
הממ.
הבעיה התחילה כשהיה דיסוננס בין מה שאני חושב לבין מה שאני כותב פה. חלקית לא הייתי כנה בשבילה. אני הייתי אובססיבי בלהשיג אותה ואיבדתי את זה.
הגיוני אז שברגע שהיא הלכה כתבתי על הבעיה השנייה. אמשיך לכתוב על הכל.
הבעיה ממש הייתה עצומה בפרפר לבן. אני שונא את היצירה הזאת כי היא לא אני. זה שקר. זה חרא.
אבל אם אשאל את עצמי מה גרם לזה, העזיבה שלה או העובדה שדיברתי עם הפסיכולוגית והגעתי למסקנה שהפיתרון הכי טוב עבורי הוא כנות... לא אדע את התשובה. הייתי מוכן לספר לה יותר גם ככה. הבנתי מקליפורניה שלאנשים אין בעיה איתי כשאני דובר אמת וכנות. להפך, הם מחבבים אותי יותר. אז למה שאפחד מזה?
אבל היא לא רצתה יותר וזה גם אשמתי. כתבתי מה שכתבתי ביודעין שזה יפגע בה כי הידידה המבוגרת נתנה לי עצה. האם היא צדקה? אין ספק. היה משהו לא טוב ביחסים בינינו. זה שלא הייתי כנה, זה שהיא נכנסה למחשבות שלי ושיקרתי שזה לא משפיע על היחסים בינינו אבל זה כמובן השפיע, זה ששיקרתי בכלי התרפי שאני בניתי, זה שנתתי לה לפגוע בכבוד שלי.
יש סיבה למה פונים לפסיכולוגים. האדם שאתה מתוודה אליו בדר"כ לא קשור לעולם שלך כך שזה שתדבר איתו לא יפגע בכלום ולא יועיל לכלום בהם. רק בך.
מקיאוולי כתב כך:
"עלינו להחשיב כטוב את הפחות גרוע"
זה היה גרוע. אבל היה לי יותר גרוע כשלא דיברתי איתה. חלק מהתשוקה לבלוג הזה נבעה ממנה. חלק מהתשוקה להיות כנה. חלק מזה שרציתי לחפש אדם שיקשיב לחרא שלי.
הייתי בבוץ הרבה יותר עמוק בהתחלה וזה שדיברתי עם בן אדם מצחיק עזר לי. גם אם שרפתי איתו את הדבר הזה שוב ושוב ושוב.
אבל הייתה לי את המשיכה המינית המזדיינת שלי. והשנאה הזאת להיות כנה מחשש שזה יפגע בי.
משיכה מינית? משיכה רומנטית? לא יודע מה זה כבר. משיכה לזוגיות איתה. ההגדרה הנכונה. לזיין אותה היה הדבר הכי פחות חשוב.
"And she answered with a tender voice: 'let us be good friends'...
And thus it will happen one day that a man will be born again, just like me, and a woman will be born, just like her - only that it is to be hoped that the head of this man may contain a little less foolishness - and in a better land they will meet and contemplate each other a long time; and finally the woman will give her hand to the man and say with a tender voice: 'Let us be good friends"
וכל כך רציתי את זה. חבר טוב. אבל אני חרא בזה. פשוט חרא.
היו רגעים שרציתי להיות הומוסקסואל. רק בשביל שאוכל לקבל את זה בלי תחושת כישלון וצורך מיליטנטי לכבוש. זה היה נכשל. טבעם של היחסים בינינו במחזור הנוכחי של כדור הארץ הוא להיכשל. לא משנה מה הנטיות המיניות שלי.
באיזה שהוא מובן זה טוב. היופי בה היה האינטיליגנציה. העובדה שגרמה לי להרגיש פאסיבי אינטלקטואלית לפעמים. ייתכן וזאת הסיבה שגם אהבתי את הידידה.
זה עצוב. כי אם אני נמשך למישהי בזכות כוחה לפגוע באון שלי - האינטלקט, אז כל היחסים האפלטונים שלי עם נשים נידונו לכישלון.
"When we are in love we wish that our defects might remain concealed - not from vanity but to keep the beloved from suffering"
"אני לא רוצה שנהיה ידידים אם זה פוגע בך" היא שלחה לי בקליפורניה ברגעים הראשונים כשעוד איבדתי את עצמי שם.
"כלל לא יקירתי" הייתי צריך להשיב. "היחסים איתך הם כמו חמצן. יותר מדי מהם והם מתלקחים ומעט מדי ואני נחנק."
יותר מדי נידון לכישלון ומעט מדי... אני לא שמח. עד לידידה המסכנה הבאה.
הידידה המבוגרת? ובכן חשפתי בפניה תכנים אבל כנראה שלא. אני בודד בינתיים. מדבר, משוחח, נהנה עם אנשים אבל בודד.
היום ניסיתי להתחבר למישהו מהתיכון שנראה אבוד. לא הצלחתי. ננסה שוב מחר. גם איתם אחוש תיסכול. לעולם לא אוכל להיות כנה מול גבר. פשוט כי תיכנתו אותנו להתחרות, להצליח ולא לחשוף רגשות.
אני מניח שמפה גם התיסכול. הגעתי למצב שאני כל כך רוצה להתחבר עם מישהו בצורה שכלית. לא במישור הראציונלי רק. גם כמובן. הרגש שלי מבוטא נטו בראציונל. עשיתי המון הכנות, התכוננתי ופוף. זה נעלם. באשמתי כמובן. כעת לנסות למלא את החלל נראה... חסר טעם.
עוד השועל מביט בי, לועג לי. השועל של הנסיך. סמל לידידות. ניטשה אהב ידידות. הוא רואה בזה כצורה העליונה של יחסים תועלתניים. אהבה היא יחסים אינטרסנטים נחותים לה. אפשר לומר שהוא סופר מדהים ובתור פילוסוף... פחות מרשים אותי.
איך אחותי הצליחה לעשות את זה? יותר נכון, איך ידידים שלה הצליחו? כי החברים הכי טובים שלה הם גברים בצורה אפלטונית חוץ מאישה אחת שהיא לא בדיוק אישה (כלומר גוף של אישה אחושרמוטה כוסית בטירוף אבל היא גברית יותר במוח שלה מהאלק הוגן פוגש את ארנולד שווצרנייגר פוגש את הבחור מרמבו שמשחק חרא).
למה אני כועס עליה? אני שואל את עצמי את זה יחד עם שאלות נוספות על המחשבות שלי עליה. הרי לא אמור להיות לי אכפת. זאת העובדה שהיא אמרה לי שהיא לא צריכה אותי. זה הכעיס אותי. כעס מטופש.
לפחות אני יכול לומר לעצמי שאני כועס. זה יותר טוב מלשקר לעצמך שאתה לא ואז לתת jab לא צפוי. גם אם זה כעס אידיוטי.
בסופו של דבר... אני עדיין חושב שהיינו יכולים להיות ידידים וזה היה מועיל לי. לא יודע אם לה. אבל זה כמו שחדי קרן היו מועילים לנו. היה נחמד אם הם היו קיימים וריאלים.
רציתי לתת לה את מה שכתבתי עליה בסוף. בסוף הכוונה היא אחרי שאני ראיתי למשך כשבועיים שאני נקי סוף סוף מכל מחשבה עליה. כעת זה חסר טעם.
טוב... הכתיבה הזאת הייתה מדכאת. אבל לפחות עשיתי מה שרציתי. הסתכלתי על עצמי יותר טוב. מה הבנתי? שאני מתעב את עצמי ויש עוד עבודה רבה לתקן את זה.
שאני חייב למצוא זין כדי לבדוק את המחשבות שלי.
שאני חייב לקבל את מה שאני. לטוב ולרע ובמיוחד לטוב.
שאני צריך להפסיק לחשוב על המירוץ להצלחה ולהתחיל להתמקד בעכשיו. לעשות את שאני נהנה כעת, לקרוא, ללמוד, להנות מזה ולסבול מהמחשבות על זה.
לילה טוב לעולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה