שיחה עם המשקית

"למה זימנת אותי? אתה לא עסוק היום?" המשקית שאלה אותי בחדר של פסיכולוג.

"נכון. אני צריך לצאת לעבודה ויש לי עוד לתקן את האופניים שלי, להמשיך לקרוא, להתעסק באלגברה לינארית ולעבור על תוכנית האימונים למחר."

"נו? אז מה אתה רוצה?"

"אני צריך לעשות סדר בראש ואת מפריע לי."

"אני אפילו לא לוקחת חלק בחיים שלך!"

"כמובן שלא. את היית אובייקט שהבעתי אליו תגובה פסיכולוגית מעניינת שאני צריך לחקור. בשביל זה אנחנו כאן. כדי לפתור את הבעיות שלי."

"אגוצנט"

"נכון וזה הבלוג שלי אז מותר לי ואם יש לך בעיה עם זה אז את יכולה ללכת. כלומר, את לא יכולה ממש ללכת. אז פשוט תסבלי אותי.

אז ככה: קראתי עכשיו פרק בספר שלי על אהבה מנקודת מבט פסיכולוגית. בו הוא פורס שלוש מערכות חשובות באדם הקשורות זו לזו. אחת מהן היא סיפוח. כדי לשרוד, במיוחד בשנים הראשונות, אנחנו צריכים להיקשר לדמות חזקה יותר ולתת לה לטפל בנו. כאשר אין דמות כזאת או שהיא לא מעניקה לנו די תשומת לב, אנחנו יכולים להפעיל שני מנגנוני התמודדות: פעילות יתר של המערכת או אי פעילות. בפעילות יתר אנחנו נהיים מאוד תלותיים ונזקקים לתשומת לב, במילים אחרות, נלחמים למען התשומת לב שהאדם שלנו לא מעניק אותה ובשנייה אנחנו מבטלים לחלוטין את הצורך בתשומת לב, כלומר, מתכחשים לצורך שלנו בהיקשרות (סיפוח, attachment). 

בהתחלה ניסיתי לנתח את הקשר של אימי ואבי במונחים אלו אבל הפריע לי שאלה גדולה יותר לחשוב.

אז השאלה היא כזאת - האם בקשר בינינו הפעלתי פעילות יתר של המנגנון הזה?"

"אתה באמת שואל?"

"כן."

"אתה לא מסוגל לענות על זה לבד? אתה חשבת עלי המון, רצית לבלות איתי המון, התעלמת מדחייה ממושכת."

"יש שיאמרו שרציתי להסתפח אליך אפילו, להיות חלק ממך."

"מי שאומר את זה חולה."

"אני יודע שאני חולה. מנגד, זה אף פעם לא דחה אותך. למה? למה דחית אותי רק אחרי הטקסט ההוא?"

"אני לא יכולה לענות לך על השאלה הזאת."

"נכון. אבל יש לי רק אותך הבדיונית לענות לי על השאלה הזאת."

"אז תזדיין."

"אז לפחות סילקנו בעיה אחת. בהחלט הפעלתי בצורה יתירה את המנגנון הזה, בהנחה והוא קיים."

"מה הבעיה השנייה?"

"שזה אחד משלושת המנגנונים שמוצעים כדי להסביר המי אהבה מנקודת מבט אבולוציונית.

יש שלושה מנגנונים הקשורים זה לזה: מתן יחס (care giving), היקשרות (attachment) וסקס (אממ.. sex)."

"ואהבת אותי."

"נכון אבל. לא קיימנו סקס. הוא לא היה חלק מהמשוואה. הוא אפילו לא היה במחשבותיי ואני יכול לומר את זה בכנות מלאה. תקראי את הבלוג הזה. הפנטזיות שלי איתך קשורות לזוגיות. מעט מאוד לחדירה או סקס. לא עלית במחשבותיי כמושא לתשוקות מיניות. בעיקר רומנטיות.

באשר למתן יחס, גם בזה הבעתי פעילות יתירה. או שלא? אני לא יודע."

"אבל אהבת אותי. אין ספק בכך."

"האם אפשרי לאהוב בלי מין? שאלה יותר חשובה ליחסים בינינו, האם אפשרי להשתמש בשני המנגנונים המאוד טובים ליחסים בינינו בצורה יעילה (יעני בלי פעילות יתר או אפטיות), בלי החלק השלישי במשולש? האם יכולים להתקיים יחסים קרובים בין גבר ואישה שאינם נוגעים למין? אני יכול להיות ידיד שלך? כי זה מה שאני רוצה וזה מחרפן אותי.
ייתכן והייתי צריך להיות תלותי ומאחר ולא היה לי דמות להיתלות אליה, הייתי פעיל יתר. היעדר הצלע השלישית אף הגביר את זה.

ואם נוסיף את השיח הטרנסג'נדרי, האם אני יכול בכלל להיות ידידה שלך? האם היחסים בינינו יכולים להיות אהבה הטרוסקסואלית אפלטונית בין שתי נשים בלי שהשני יהיה אישה?"

"אתה מתחרפן. אין בינינו יחסים. אין בינינו ידידות. גם אתה לא רוצה אותה."

"את טועה. וגם קצת טיפשה עכשיו. אין משהו שאני יותר רוצה מיחסים אפלטוניים איתך. שיחות על ריק.

אני רוצה את שתי הצלעות של המשולש בלי זו שאת לא רוצה.

ייתכן, שבלי המין, כשהצלע השלישית שאפה לאפס, הגברתי את גודלן של שתי הצלעות השניות עם פעילות יתר ובכך היחסים שלנו לא היו בריאים. אבל הם חשובים עבורי כי הם כלי תרפיותי מצוין בשבילי. וגם כי נהניתי בחברתך והיה לי ממש מצחיק וכל זה. ייתכן שקיוויתי שיהיה מין ביחסים שלנו לאחר זמן מה. אמרתי לך זאת אפילו. היום? היום זה לא מעניין אותי."

"זה תמיד עניין אותך."

"עכשיו זה לא מעניין אותי. אבל אני מודע לעצמי. ייתכן וזה לא מעניין אותי וכשנדבר שוב זה יעלה מחדש."

"אם זה לא מעניין אותך, ואמרת שתדבר איתי ברגע שזה לא יעניין אותך, למה אתה לא עושה את זה?"

"כי אני לא יודע איפה נמתח הקו בין גמילה ממך לבין סתם מחשבות עליך. יש לי את אותה בעיה שיש לדתיים אני מניח עם מין. המחשבות עולות כי אתה מנסה לא לחשוב על זה. אתה לא יודע מתי בסדר לחשוב ומתי לא. אני מנסה להכתיב לעצמי לחשוב בצורה מסוימת כשייצבתי את עצמי בנקודה בה אתה צריך לעשות מה שאתה מרגיש נכון.

אני גם לא רוצה לדבר איתך כי זה ירגיש עבורי ככניעה. הפסדתי. באמת ויתרתי ופניתי אליך לאחר שאמרתי לעצמי שלא אפנה אליך. ויותר משזה עניין של אגו, זה עניין של בריאות נפשית וכבוד עצמי. אולי באמת זה אגו."
"מה לגבי ההיא? המלצרית?"
"היא משהו."
"אתה חושב עליה כמו שחשבת עליי?"
"קחי את הקרדיט שלך, את היית משהו שונה לחלוטין בשבילי. סביר להניח שתהיה נקודת ייחוס ליחסים הבאים שלי. למען האמת, אני לא חושב עליה לעומק. אני יודע שהיא נראית טוב ושכשאני מדבר איתה אני ממש מתלהב ממנה. היא לא כוסית. אף אחת מהבנות שאני נמשך אליהן הן לא כוסיות."
"אתה חושב שאם תצא איתה תתגבר עלי?"
"אני מאמין שכן. כלומר, כבר עכשיו אני לא רואה בך שום דבר רומנטי אבל אני יודע שכשאצא איתה, אם אצא, אהיה ממש מאושר. היא עושה לי את זה בקטע אחר. ייתכן ומה שחסר בשבילי להיות מאוהב בה זה עוד כמה משמרות איתה."
"איך הולך עם המלצרות באמת?"
"כפי שחשבתי אחרי שדיברתי איתך על העבודה שלך. לאט לאט אני מקבל יותר משמרות ויותר מהסוג שאני רוצה ואני נהיה יותר טוב בעבודה ומקבל עבודות מסוג אחר. כיף לי. אני יודע שעוד מספר חודשים אבקש שיעלה לי את השכר ל30 שקל כי אדפוק לו משמרות ברבאק. אני יודע גם שהתיכנון הוא לשבע משמרות בשבוע."
"אתה נהיה כמוני עם העבודה."
"ולא רק במובן הזה. אני מבין מה את אומרת פתאום כשדיברת על כך שהעבודה שלך הם כמו משפחה שלך. המקום שאני עובד משרה את אותה הרגשה בדיוק.
הסיפור שלו מתחיל את כל זה. הבעלים היא בת של איזה בחור עם הרבה כסף. כמו בחורים אחרים עם הרבה כסף, הם נהנים להגשים לילדים שלהם את החלומות שלהם אז הוא נתן לה כסף לפתוח בית קפה קטן. אבל הוא עמד בקשיים כלכליים אז הוא מימן מנהל שיעזור לה לסדר את המקום. הם התחכחו הרבה בתור שני חבר'ה דומיננטים וכוחניים על ניהול המקום ולבסוף מהתשוקה הם התחילו לצאת ולבסוף הם התחתנו.
עכשיו, המקום לא מציע אוכל ברמה של בתי קפה גדולים ומוצלחים במרכז תל אביב. למרות שהוא גם לא רע בכלל. יש למקום שף אמיתי, יענו בחור עם הסמכה של שף. משונה ומשוגע לחלוטין. הוא במקור מרומניה וטייל ברחבי אירופה ולבסוף למד מסעדנות באיטליה. הבחור מאוד אוהב אוכל ומלא גאווה ברמה הקולינרית שלו. יש לו למה. הוא מכיל המון ידע. אבל הוא משוגע לחלוטין ואם הוא שונא מישהו, כמו שקורה לא מעט, הוא יתנכל אליו בכל מקום שילך. יש לו רמה של מסעדות במרכז תל אביב אבל אני מניח שהשתקע במקום.
בקיצור, המקום לא צולח במנות. הוא מצליח בגלל האווירה. הוא בנוי על הלקוחות הקבועים שלו שכולם יודעים איזה קפה הם שותים, באיזה כוס, עם איזו מנה ואת השגעונות הקטנים. הם חלק מהמשפחה של המקום. מהאדמונית החרמנית בת השמונים שרוקדת בערבי ג'ז עם זקנים כאילו עם מוטות לחשפנית עד לבחור המשונה והשקט עם הלפטופ שמזמין תמיד אמריקאנו עם סויה ומתכנת תוך כדי.
והעובדים הם גם משפחה. לא משפחה, אני לא מסכים איתך לגמרי. הם חברים קרובים מאוד. מכירים זה את זה היטב. חיים יחד צמוד. הם גם רובם גרים באזור כך שהם צמודים מאוד זה לזה. והם מתפטרים וחוזרים ויוצאים ונופשים ואז מבקרים.
גם המלצרים וגם השף, המנהל, המנהלת, זמר האקורדיאון והסולן בערבי ג'ז בהם המנהל משתכר ומתחיל לזיין את השכל עם הלקוחות לכיף ולהפריע למלצרים בכך שהוא זורק מפיות על הרצפה או דופק להם הזמנות.
והאווירה. האווירה אדירה. המוזיקה מצוינת, האנשים ענייניים ועם שכל. איך שהוא קאסט העובדים וגם הלקוחות לא הערסים מהרחוב. זה קפה פינתי אבל פינתי במובן של שנות החמישים אני מניח של מוזיקה רגועה ואנשים טובים. הם גם מביני עניין לא קטנים. יודעים מה זה קפה טוב ומה זה חרא. יודעים לדבר על קפה, על העולם שהם ביקרו בו ועל אוכל טוב. ירדו אותך לקטנות אם הריכוז של האספרסו חרא לפי הקרמה שיצאה להם או שיש בועות אוויר בהקצפה או שהחלב נשרף.
אני נזכר פתאום שכשסבתא שלנו נפטרה, הדבר הראשון שאחותי עשתה היה לרדת לקפה ולהיפגש עם המלצרים. כי הם מכירים זה את זה ואפשר לפנות אליהם בעת צרה.
אז עזבי את המלצרית שאני דלוק עליה, אני דלוק גם על האווירה במקום. יש משמרות שאני מרוויח שם פחות כסף כי החישוב של הטיפים שם חרא אבל אני מת לעבוד שם יותר פשוט כי האווירה צעירה ומהנה.
אז אני מחפש חברים מסתבר והם חברים מהסוג שאני מחפש. עם שכל, אוהבים מוזיקה טובה (כן, אני רומז שאנשים שאוהבים רוק וג'ז יותר מוצלחים מאנשים שאוהבים מזרחית) ומדברים לעניין. אני מחפש 'משפחה'."
"מאמי, אתה מזיין את השכל"
"ואת מוכרחת לשמוע אותי מזיין את השכל כי את יושבת מולי."
"זה מצוין אבל. מצאת חברים שיחליפו אותי."
"לא. מה שהיה בינינו לא אוכל למצוא לו תחליף. זה היה הדבר הכי מגניב שיכולתי ליצור. כל כך מגניב שיש ימים שעולה בראשי המעוות לכפות את התחייה של הדבר הזה ואני עוצר את עצמי רק כי זה כל כך פאקינג מטומטם."
"קיבלת את התשובות שלך לפחות?"
"לא חיפשתי תשובות. חיפשתי להבין את המחשבות שרצו בראשי. תודה. עזרת לי עם זה."
התחבקנו. בפעם האחרונה.