כשרוברט פלאנט יראיין אותי לתוכנית האירוח שלו על שלושת הספרים שהוצאתי שביצעו מהפכה בצורת המחשבה האנושית והביאו כל גבר, אישה, אדרוגינוס ומה שביניהם לאורגזמה עצומה שהרטיטה את כדור הארץ ואפילו את האמיניים הפילה לרצפה (בלי שזה ישמע פוגעני או שאני מזלזל בעובדה שהאמיניים מאמינים שהם לא נמשכים לכלום) ולא אכפת לי מה אתם אומרים זה אפשרי וזה יקרה ואני בסדר גמור בראש תודה ששאלתם אבל אני לא מתכוון להביא לכם את הסכין החדה או לעזוב את הילדה הקטנה כי אני שפוי לחלוטין, והוא ישאל אותי "מה הקטעים האהובים עליך ביותר מבין אלו שכתבת בשנה הראשונה?" אענה כנראה "תודעה ריקה, לחיי הנשים וסאגת חדר המכונות ואותך רוברט פלאנט" ואז אציע לו נישואים אפלטוניים כי אני לא נמשך אליו מינית אבל הבן אדם אדיר.
אני לא סובל את פרפר שחור כי הוא יומרני עד כדי צאת הנשמה והקאת הלב. אבל אוהב כל כך את ההמשך כי הוא בדיוק מה שרציתי שיצא. לא טוב אלא מדויק.
שלוש דמויות יש לנו פה חוץ ממני. המשקית, הגבר והבחורה.
המשקית... אני מביע פה פחד. אני לא יודע מה אני חש אליה כרגע. יש פה כעס אבל גם מחשבות. אני לא רוצה להפסיק לדבר איתה אבל אני לא רוצה לחזור לדבר איתה כי אני כועס. אני לא רוצה אותה בשום צורה.
לפני שבוע חשבתי לכתוב לה מכתב אחרון אבל כשהוא עולה בראשי כל שיש בדעתי הוא המון מילים פוגעניות ולשם מה?
אם היא תיפגע, האם ארצה לבוא אליה? להגן עליה? לא חושב. אני כועס מדי לזה.
והאם היא הבחורה? אני לוקח את דרכו של אפלטון. היא צל שלה. של האידיאל. הפחד הוא שלא אמצא צל מדויק יותר אך איני חושב כך. שני הדברים המטרידים אותי בטקסט הזה הם להגדיר מהו האידיאל, הבחורה, והפחד שלא אגיע אליה בשל דרכי הפוגענית.
הבחור בטקסט... בניגוד לגברים שאני מחפש כרגע הוא מוצק ומודל הגבריות. רק בשל כך הוא נפסל מלהיות הבחור.
אם אהנה ממעשי הזימה של שבוע הבא אוכל במקסימום להגדיר את עצמי כדו מיני. משם אצטרך להתנסות עוד.
אבל התכונות של הבחור נמצאות שם. אם הוא קיים ארצה שאוכל לסמוך עליו. הפחד הוא שארצה גם להיות תלוי בו.
לבסוף הבחורה. פה היא פוטרייט של הידידה המבוגרת. אין סיכוי שאני והידידה המבוגרת נצא. אנחנו פשוט בעולמות שונים. אבל יש בה את הנקודות שארצה בבחורה. שכל, יופי, ליברליות, ייחודיות ודעתנות.
היא לא משוגעת די הצורך או בעלת חוש הומור שחור די הצורך לטעמי. או שלא הכרתי אותה דיו.
הגיל זה חלק מהמשוואה. אני רוצה מישהי מבוגרת. אני לא אוהב את הילדותיות של גיל 19. אפילו לא של גיל 21. מסביבי כולם ילדים שמבזבזים את חייהם בלי להפעיל את המוח. משחקים משחקים מנסים למצוץ טיפת עצמאיות ולהתנהג כמו מבוגרים אבל נופלים כולם. אני? אני לא רציתי להיות מבוגר. אני אוהב להיות ילד. אבל כל החרא שרץ לתוכי. אחים שלי, כסף, עבודה, לשקר, לדבר אמת, להתעסק עם אבא שלי. אני אוהב שמשלמים לי על אוכל וזה לא צריך לבוא מהחוגר, שאני לא צריך להעניש את אחים הקטנים שלי ולהכתיב את הבית.
אני אוהב שמתבכיינים לי על בולשיט בלי שזה ישמע כמו בולשיט. שזה ישמע אמיתי לחלוטין. אבל הם מדברים על חברות ואיך שהורים שלהם כועסים עליהם ולי עובר חול בין האוזניים.
הראיתי לה את הטקסט הזה. רציתי שהיא תשאל שתי שאלות עליו. רציתי שהיא תברר לגבי הגבר פה ושאסביר לה ורציתי שהיא תשאל לגבי האישה שדומה לה במקצת.
אני לא יכול לומר לה כמו בן אדם מה אני מרגיש או חושב.
לשאלה הראשונה בעיקר הייתי רוצה לשמוע את עצתה ולשנייה פשוט רציתי לומר לה שאני נמשך לדברים בה אבל אני מבין שהיחסים בינינו ישאאו כפי שהם ובסדר עם זה.
אני רוצה למצוא אבל מישהי לאהוב ושתאהב אותי וזה הורג אותי.
אני מדמיין את הדמות נעה בין שלושת המאהבים כמו רקדן בלט. הם מייצגים מצוין את האנדרוגיני. תנועות כה נשיות אבל גוף עוצמתי וחזק. המופע מפאר את השילוב הזה. בני אדם נשגבים הנעים ברוך. הזרקורים מדגישים כל זווית, כל שריר וכל קימור.
כמו בשאר הטקסטים בסאגה מדובר בפנימיות הרוסה, תסכול וקצת טירוף.
יש פה רק גבר אחד מול שתי נשים. אני מתקשה לדמיין עצמי עם גבר. היא אישה בפנטזיות העילאיות המתארות קשר יציב של אהבה.
הפחד פה נשאר חזק. אותו פחד שדיברתי עליו ביומיים הקודמים. הפחד שאני מרחיק ממני את כולם וארחיק גם אותה.
היה לי עוד חלום בלילה מלא בפחדים.
קשה להסביר מה ראיתי בו אבל חשתי תחושת ניכור מול כיתה בתיכון. הם כולם שנאו אותי בגלל דבר מזעזע שעשיתי ולא יכלו לסלוח לי. הם גם כעסו עלי בגלל אחותי. לא מבין למה.
המשך של החלום בשלב REM אחר היה בברכה בה הם היו ושני חבר'ה מחובלים. אחד מהם היה חבר טוב שלי עוד מהגיבוש. הוא קרא אותי ואני אותו. אחים.
רציתי שחברי הכיתה יראו אותי בחברת חבריי הקרובים מחובלים. שניהם אבל היו מנוכרים. חייכו והיו נחמדים אבל קשה שלא לראות שלא הייתי חלק מהשיחה שלהם. אני לא רלוונטי אליהם יותר.
עשיתי פעלולים במים. ייתכן כדי להרשים אותם.
שוב ושוב ההבנה הזאת שאני אנטיפת וזה פוגע בי. אין לי בעיה עם להיות אנטיפת כשזה עוסק במסה של בני האדם. אני חושב שרובם מטומטמים ואין לי זמן לעסוק בבעיות המפגרות שלהם. יש לי בעיה כשזה אומר שאני פוגע בבני אדם שאני כן רוצה להיות איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה