אישה, מה את?
אני מסתכל על השקיעה בהר דיאבלו. משיחות צבעי השמן על הקנבס מושכות אותך לעולם אחר. קפוא ברגע מושלם של טיפות החום האחרונות של היום והטבע הפראי.
אבל זה מזויף.
אין ציור יפה יותר מהנוף ההררי, מוזיקה רועמת יותר מקולה של הרוח בקניון וטקסט נוקב יותר מזה המתפרץ באופן טבעי באדם ברגעים של לחץ ומצוקה. הוא מגמגם, לא רהוט, לא משכנע. היא לא הרמונית, צורמת ומצליפה. הוא מלא באי שלמות, מבולגן, לא רציף. בכל זאת הוא גורם לנו לתחושה אחרת, חזקה יותר, משכנעת יותר מכל נאום על הקיום האנושי או נאום הנקמה של דמות בדיונית.
מה גורם לנו כל כך להתאהב בהם? מוביל אותנו לקחת אותם ולנסות לחקות אותם בצורה שלנו? הם נושאים תכונה אחת שאין לשום אומנות אנושית. תכונה שהאומנויות יכולות רק לשאוף אליה. תכונה שאנחנו לפעמים לא מסוגלים להעריך אבל החזקה שלה בעצמה הופכת את זה לנשגב ועליון אליהן כולן. טבעיות.
אנחנו מנסים להבין אותה, לחקות אותה, לשקר לעצמנו שאנחנו מבינים אותה. טיפשים. מציירים את העולם עם קווים ישרים מושלמים, עיגולים, אליפסות, צבעים מלאים ומושלמים, צורות גאומטריות שגורמות לאוקלידס לגמור, כל דבר שמניח את דעתו של האדם, שאנחנו מתוכנתים ביולוגית ותרבותית לאהוב. אבל היופי פה הוא שאנחנו לא אוהבים הכל. שהוא כאוטי, בלגן על הקנבס של המרחב. מורכב מדי לנו.
אנחנו מחפשים בכל מקום את ה"איכות", ה"אידאל" שאליו הדברים האנושיים אמורים לשאוף הבנוי מכל אותן תכונות בחומר שהאדם אוהב. אבל כדי שהדבר יהיה טבעי הוא צריך לברוח מתכונה זו כמו מהשד.
התיאור הכי מדויק שלנו למציאות היא הפיזיקה וגם היא נופלת לשלמות האנושית. מתארים הכל עם מחשבות נוחות לנו, סדר באי סדר. האומנות היא לא יותר מזה. לקחת את האי סדר ולסדר אותו בצורה שאנחנו יכולים להבין חלקים מהמציאות שאנחנו רוצים בדרכנו שלנו. אולי לתת לדמיון לטייל על הדגם בו הוא נוצר כדי לגלות משהו אחר פתאום.
אולי האומנות הגדולה ביותר היא פשוט לקחת דיו ולהשליך אותו על דף? לצלם ריאליטי? לא! המצלמה, הדיו, האירועים, הכל מעשה יד. לא טבעי אבל טבעי כי הכל חלק מאותה מציאות מסתורית. כל התרבות שלנו היא נגזרת שלה. שואבים ממנה את השמן, העץ, האגוזים ואז מנסים לשחזר את הקסם של החיים.
זה התסכול שהאומן צריך לשאת. עבודתו לא תגיע לשלמות אמתית כי השלמות מכילה בתוכה גם את הלא איכותי. ליקויים שאנחנו בוחרים להתעלם מהם. עם המודעות קם המרדף למושלם ולטוב. אבל עם המרדף למושלם והטוב נעלם המושלם והטוב.
והאישה? איך היא נכנסת לכל הסיפור הזה?
הטבעי היא הנקבה. הלביאה החזקה שרודפת שנלחמת לשלום גוריה. היא לא יפה, לא אצילית, לא עדינה. היא שרירית, גסה, בהמתית, מדממת. אבל לא נצלם את זה. לא נספר את הסיפור הלא נשי או הלא מלכותי שלה.
האישה היא אומנות. אולי האומנות הנעלה של האדם כי הוא עסק בה משחר ההיסטוריה. לקח אינסטינקטים גסים של סקס והוציא מזה את אידאל היופי הלא טבעי.
בצער תהיה יפה, אישה. זה עונשך על שנגסת בתפוח. אבל איך אפשר להאשים אותנו בכך שנגסנו בתפוח? זה היה זה או להיכחד.
אישה טובה מתחילה בבחירה של החומרים האיכותיים ביותר וטיפוח שלהם. זה תפקידם של ההורים המחנכים. להסביר לה את מקומה בסיפור האנושי. תפקידך להיות יפה, להשלים את הגבר, לטפל בבית, לא להתערב במלחמות הגברים.
ומשם מעט תלוי בה. ברגע שלמדה את הגינונים הראויים וכללי האסתטיקה, כעת זה תפקידם של הסובבים אותה להכתיב לה את הדרך הנכונה, לצייר אותה.
הספר לוקח את שיערה, החייט את גופה, הקוסמטיקאי את ידיה.
תיכנסי למחוך, תצרי את אגנך בעוד מספר סנטימטרים, תשאפי לקימורים מושלמים. היופי האידאלי שייך לאלו שהיו מוכנות להקריב את חייהן. לפוצץ את האיברים הפנימיים. אולי רצוי אפילו שלא יהיו איברים פנימיים. הם לא יפים. אלו שהיו מוכנות לשבור את רגליהן. באופן פרדוקסלי, כדי להיות הרחם האידאלי היא הייתה צריכה לוותר על להוליד ילדים. יש בזה משהו מאוד לא אסתטי.
תהיה עדינה. תהיה קטנה. תהיה חלשה. אל תחשבי יותר מדי. או שתחשבי על דברים יפים. שירה למשל.
היא הקרובה ביותר לשלמות, לאידאל שהצבנו לנו. אומנות שהשקענו בה עבודה רבה.
כמו כולן הן התפרצות של התשוקות של האדם עלי האדמות. מייצגות את איך שהאומן ראה את עצמו, רצה לראות את העולם. הצביע מה טוב ומה רע. והיא הטוב. היא המושלם והמושלם יפה.
הוא רצה לראות את העולם כמקום בו אותם אידאלים של עדינות, שנינות ויופי קיימים. שהוא יכול לוותר על הפאסאד של און ומלחמות ולהתנחם במקום של ילדות ונוי. טיפש.
Ceci n'est pas une pipe
בסך הכל כתמים של שמן על עץ מעובד
בסך הכל קוף שצבעו את פניו ותלו עליו בדים.
אישה טובה היא הפקה יותר גדולה מכל סרט וכל הצגה. מכילה הרבה יותר זיעה של התסריטאי, הבמאי והשחקנים. מאחורי הקלעים היא כלום. עוד חיה גסה.
ואנחנו יכולים להתיימר שהשתנינו. שאנחנו 'פמניסטים' עכשיו. ההבדל הוא שאנחנו יודעים כעת מה המטרה של זה. שיצאנו מהתקופה בה זה היה מביך לדבר על זה ואנחנו יכולים לומר בצורה הברורה ביותר - אנחנו מנסים לצייר סקס. אז אנחנו מציירים כעת סקס בצורתו הברורה ביותר. לא עוד שמלות ענק שמכסות את מה שאנחנו באמת רוצים לראות. זה בסדר עכשיו.
בגדים חושפניים, מגרים, מפתים. פראיות. חושניות. אבל עדיין לא חיות. עדיין ציורים דינמיים.
הן כולן עדיין נלחמות להיות יפות וכולנו עדיין מכתיבים להן איך הן נראות יפות. איך אנחנו רוצים שהן יראו. איך אנחנו רוצים שהעולם שלנו יראה. שאנחנו נראה.
הן יכולות להיבחר לראשות הממשלה, יכולות לעבוד איתנו במשרד, אבל הן חייבות לעסוק ביופי. אחרת הן משונות. חייבות לקשט את שיערן, ללבוש בגדים יפים, לדאוג שגופן יהיה עדין. הן לא חלק מעולם התחרות הגברי.
ואני יכול להתיימר להיות שונה. יכול לדבר איתך על כמה שאיתי את יכולה להרגיש שווה, לא מופלית. יכול לדבר איתך על מיזוגניה, פטריארכיה, מטריארכיה ופמניזם, יכול לנהל איתך דיון שכלתני. אבל בסוף, אני כמו כולם. אני חושב איך לקרוע את הבגדים מעורך ולהתעלס איתך. אני חושב על כמה שאת יפה. השיח בינינו רק מקדש את התדמית שלך מולי.
אולי השוני הוא לא במהות אלא בתכלית. אני והם עושים את זה כדי לצייר את העולם שלהם. אבל הם עושים את זה מאותו יצר לאומנות שמונחל באדם המעורב ברגשות השולטים באומנות הזאת, מיניות גסה. אני רוצה להיות מוחל בתוכך. רוצה להיות חלק מהנשיות שלך. הכניסי אותי תחת כנפייך. תני לי להיות תאום זהה שלך.
בצורה מעוותת זו אני מצייר את המיניות שלי, מקדש את האומנות הזאת, מבהיר לך את מקומך. את לא יותר מכלי פורקן לתשוקות וזרע עבורי. כמו שתמיד היית.
משחקי שליטה פרוורטים. תני לי להיות הצמית שלך. לנהוג כבני מיניך האידאלים, המיתולוגיים. אלו שמסוגלים להתקיים רק בעולם שמקדש את הערכים האלו. עולם שמנותק מהמציאות ועולה לחברה כה הרבה.
אני מאזין יותר טוב ליצרים המניעים את המכונה שלי. מבטא את רצונותיי האומנותיים יותר חזק מאותם בעלי יומרה. ואולי זה כי הם יותר רועשים. כי הם נובעים ממשהו אחר נוסף. אותו כאב. אותו משחק פאסיבי חולני. העמדת פנים.
אבל אני לא תאומך. אני לא בן מגדרך. לא חלק מהזהות שלך. את לא שולטת בי ולעולם לא תצליחי לשלוט. לא אתן לך. כי אותה פאסיביות נובעת מאותה דומיננטיות בחיי האמיתיים. זו בסך הכל פנטזיה. רצונות עמוקים חשוכים שלא מסוגלים להתקיים בצורה רציפה במציאות.
אני מסתכל על ידיי. מלאות ביבלות וצלקות מעבודה קשה. ספוגות בשמן מכונות. לעולם לא אוכל להחזיר את הגלגל. להיות לילד. לרקוד איתך בריקוד הנשיה שלך.
היגון, הרצונות הסוטרים. הסוטים. אני כולי גבר אך בתוכי פועמת אותה אישה. היא לא תוכל לצאת לשחק.
ואני יכול להתיימר להיות שונה. יכול לדבר איתך על כמה שאיתי את יכולה להרגיש שווה, לא מופלית. יכול לדבר איתך על מיזוגניה, פטריארכיה, מטריארכיה ופמניזם, יכול לנהל איתך דיון שכלתני. אבל בסוף, אני כמו כולם. אני חושב איך לקרוע את הבגדים מעורך ולהתעלס איתך. אני חושב על כמה שאת יפה. השיח בינינו רק מקדש את התדמית שלך מולי.
אולי השוני הוא לא במהות אלא בתכלית. אני והם עושים את זה כדי לצייר את העולם שלהם. אבל הם עושים את זה מאותו יצר לאומנות שמונחל באדם המעורב ברגשות השולטים באומנות הזאת, מיניות גסה. אני רוצה להיות מוחל בתוכך. רוצה להיות חלק מהנשיות שלך. הכניסי אותי תחת כנפייך. תני לי להיות תאום זהה שלך.
בצורה מעוותת זו אני מצייר את המיניות שלי, מקדש את האומנות הזאת, מבהיר לך את מקומך. את לא יותר מכלי פורקן לתשוקות וזרע עבורי. כמו שתמיד היית.
משחקי שליטה פרוורטים. תני לי להיות הצמית שלך. לנהוג כבני מיניך האידאלים, המיתולוגיים. אלו שמסוגלים להתקיים רק בעולם שמקדש את הערכים האלו. עולם שמנותק מהמציאות ועולה לחברה כה הרבה.
אני מאזין יותר טוב ליצרים המניעים את המכונה שלי. מבטא את רצונותיי האומנותיים יותר חזק מאותם בעלי יומרה. ואולי זה כי הם יותר רועשים. כי הם נובעים ממשהו אחר נוסף. אותו כאב. אותו משחק פאסיבי חולני. העמדת פנים.
אבל אני לא תאומך. אני לא בן מגדרך. לא חלק מהזהות שלך. את לא שולטת בי ולעולם לא תצליחי לשלוט. לא אתן לך. כי אותה פאסיביות נובעת מאותה דומיננטיות בחיי האמיתיים. זו בסך הכל פנטזיה. רצונות עמוקים חשוכים שלא מסוגלים להתקיים בצורה רציפה במציאות.
אני מסתכל על ידיי. מלאות ביבלות וצלקות מעבודה קשה. ספוגות בשמן מכונות. לעולם לא אוכל להחזיר את הגלגל. להיות לילד. לרקוד איתך בריקוד הנשיה שלך.
היגון, הרצונות הסוטרים. הסוטים. אני כולי גבר אך בתוכי פועמת אותה אישה. היא לא תוכל לצאת לשחק.
מקומה כשאני מזדיין איתך.
האם אמצא מחילה בשמיים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה