מוזה ורצונות

לרצות זה מסוכן.
אישה שאוהבת סקס היא זונה.
אדם שאוהב אוכל הוא גרגרן.
גבר שאוהב גבר סוטה.
אומן שאוהב לחיות הוא לא ריאלי, חולה רוח.
אבל מה רע ברצון ובאהבה? האם התשוקה המינית, התאבון, הריגוש והדארנלין לא נועדו כדי למשוך אותנו לעשות את זה? האם זה לא הטבע שפיתח בנו את הדחפים האלו כדי שנרצה לעשות את זה וכדי שהאדם יתקדם? ירדוף מזון, מין ואהבה למען המשך המין?
אז למה החברה כל כך מתנגדת אליהם?
את מנהל חברת ההייטק אני לא מבין. האם אתה כה מחוייט על ידי החברה שאתה לא מסוגל להבדיל בין הכסף, האמצעי, למטרה? האם אתה לא מבין שהוא אינו התכלית? הוא לא זה שאמור להסב לך עונג.
ומה הרצון שלי? אני כותב עליו יותר מדי. כעת אבל נכתוב אחד אחר שלא עסקתי בו. המוזה שלי, לאן נעלמת? קחו הכל. אהבה, מין, מזון. תנו לי את המוזה. אותה אלה שמושיבה אותי באחד בלילה לכתוב לה סיפור או שיר. שגורמת לי להיות ספונטני לחלוטין. האהבה שלי כבר לא אליך יקירתי. היא למוזה היקרה עם השיער הזהוב הנוצץ. אותה שאיבדתי. אותה שאני רוצה מכל. יותר משהיא רוקדת לנגד עיני, המוזה פוצחת במופע מסחרר מולי. עירומה לחלוטין. חופנת את שדיה ומסתירה אותם מפניי. אני לא מסוגל לעמוד בקצב. נע קצת ונופל. לא מסוגל לבצע את הצד. לעבור את הבר המפריד בינינו ולגשת אליך. לנשק לרגע. יצירה אחת מדהימה בה אני שופך את כל תחושותיי. ועמו תמיד כשהנשיקה נפסקת אנחנו שנינו נרגעים לרגע ואני בנחת.
אבל נעלמת. אין לי עוד את מי לנשק.
ואולי לא נעלמת. אולי לא צצת אז כשכתבתי לך. פשוט לבשת בגד אחר. אני נע עם האגן ימין ושמאל. כך מתחיל הפיתול. ומוסיף אגרוף. ואז חושב על המשמעות שלו. אני צף מעל הקרקע. אני לא באמת דורך עליה. האגן בתנועה מתמדת. האווירה מרוממת. האם את לא אחראית לזה? האם זה לא מצבה של כל אהבה? התחלה בתשוקה עצומה ובהדרגה הלהבה נחלשת ונותרת רק אחווה הדדית, קשר חזק יותר מכל דבר אחר של דאגה והישענות על רעהו.
מוזה שלי אני אוהב אותך יותר מהכל. אני רוצה שנחזור לרגעי תשוקה. נתראה במיטה יום אחד.