למה אני לא יהודי? כל פעם שאני חוזר למחשבה הזאת זה מצמרר אותי. כל כך הרבה קישורים אליה במוח שלי שאני לא מסוגל לקחת שביל אחד ולטייל בו בצורה מסודרת.
אבל אני חייב לענות למה אני לא יהודי. למה איבדתי את יהדותי באותה תקופה בקורס מכונאי.
יש דת יהודית ולאום יהודי. זה היה כל כך קל בתיכון. את הדת היהודית איבדתי די בקלות. זה הלאום שהתקשיתי איתו עד לא מזמן.
לאומים נוצרו כדי שנוכל להזדהות עם משהו. כדי שנוכל לעשות טובות לאדם שנמצא תחת אותה היררכיה שלנו, שנוכל לסמוך עליו ושלא נשנא אותו. כמו דתות רק של העולם החדש ובלי איזה יצור מתווך בין אל מוות בנמצא. הם מאגדים בני אדם בצורה הגיונית. אנחנו חיים תחת מדינה אחת ולכן רצוי לנו לפעול יחד עבור טובת אותה מדינה. זה גם עובד בדרך כלל.
אני הבנתי את הפונקציונאליות ולכן לא הייתה לי בעיה עם זה שיש לי לאום.
אני שיחקתי את התפקיד שלי כמו חייל רגיל.
ואז הבנתי שעצם זה שאתה מזדהה עם אנשים מהלאום שלך אומר שאתה מתחבר לכולם באיגוד הזה. יש לך לכולם ערך סנטימנטלי. אבל אני לא רציתי את הערך הסנטימנטלי הזה לכולם. למה?
כי הסתכלתי בקורס מכונאי מה משמעות המילה כולם.
זה כולם:
והוא עוד ניחא. יש יותר גרועים ממנו. מי אלה האנשים האלו? אני יכול לומר בכנות, המזרחים. הם לא באמת מזרחים, אין דבר כזה, הם פשוט ערבים. ערבים בני הלאום היהודי.
הם נראים כמו ערבים, מדברים ערבית, אוכלים מאכלים ערביים, שרים שירים ערביים בסגנון ערבי ומעשנים מכלים ערביים. אני בכללי סבור שההבדלים התרבותיים בין ערבים בני לאומים שונים זניחים לחלוטין ואפשר לקבץ אותם תחת לאום משותף. אצל היהודים הערבים זה טיפה בעייתי כי התרבות שלהם באמת עם מאפיינים יהודיים.
אבל ראיתי אותם. קולניים, אלימים, נבארים, גרוטסקים. יפי הנפש יאמרו לך שזה נובע מקיפוח ועוני אבל בחיאת, את הרוסים שבאו הנה לא קיפחו? ובמדינות ערב בהן יש כסף לבני תרבות דומה לאותם יהודים, משגשגים יותר? זו תרבות שהדרדרה מאז ימי האימפריה העותמאנית לתהום האנושית. לדת המוסלמית ולתפיסה כאוטית של לקטי מזון נודדים.
אני? איתם באותו לאום? זה הגעיל אותי. בסדר, יש לאום וזה חשוב בשביל ההמון אבל הם ימשיכו לחיות שם במסגרת גם אם אני אהרהר על זה במוח שלי. אני אחיה מחוץ לו. אולי אגדיר לי את גבולות הלאום שלי: הלאום האשכנזי-יהודי.
אבל זה גם אבסורד. קודם כי אני חלקית מזרחי חלקית אשכנזי במיוחד כי גם בלאום היהודי יש חרא.
ולמה בכלל כל כך חשוב לי מהיהדות הזאת? כי אני חש גאווה ממנה? היו גדולים גם בנצרות. הסיבה שהיהודים כל כך שיגשגו בעת החדשה היא צירופי מקרים גרידא (האורבניות, תרבות הקריאה והקרבה לכסף).
הלאום שלי הוא לא לאום. הוא דבר חדש. מוחות שונים ברחבי העולם המודרני מטפחים משהו דומה. הזדהות אידאולוגית בעלת מאפיינים זהים ללאומיות. טבעונות, קומוניזם, סוצאליזם אדוקים ורדיקאלים. אבל אני לא אידאליסט. אני תומך במשהו אחר. אני תודעתי. אני חש הזדהות וקרבה ואחווה עם מוחות חושבים. אנשים שמביעים את האומנות שלהם ומחוללים במוח שלהם דברים אדירים. הם האנשים שאני אוהב ואגן עליהם. לא משנה מאיפה הם, מה האמונה שלהם ואפילו אם הם אנשים רעים או טובים.
יותר מזה, אני מאמין שהם אינהרטית יותר טובים. זו קורולטיבית. יש להם מודעות לסביבה ורצון לא לפגוע בה כי הם מבינים שזה יפגע גם בהם.
אבל זה יותר מזה. ומהדהדות מילות הנאום.
כל עוד בלב, פנימה
נפש יהודית הומיה
אבל היא לא קיימת, אותה תקווה שמדברים עליה בטקסט. היא מתה. מתה לחלוטין. מרוסקת, מנותצת. יש מבט מערבה, לאירופה.
כי גם לה אני חש אהבה והזדהות. אני רוצה להיות אירופאי. לא יהודי או ישראלי.
אני מאמין בעליונות התרבות האירופאית, ביופי האדיר שלה, בעוצמה. כן, יש דברים שאני לא אוהב בה. יש לאומים שאני אוהב יותר כמו היפני בנקודות מסוימות אבל אם אצטרך לבחור סט שלם זה יהיה האירופאי.
רציתי לחיות שם ולנשום את האוויר החופשי שלהם. לא לחיות בארץ. ממש לא.
באירופה חשתי סבלנות כלפי. חשתי אהבה. חשתי אנשים טובים. אני עדיין חש אותם שם יותר מאשר פה. ליברליות אדירה. תמימה אפילו. כמו נערה מתבגרת שמכירה גברים בפעם הראשונה ולא יודעת את אכזריותם.
עם השח, הקונצרטות, הרוק, המדע, הפילוסופיה, הערכים, המערכות הפוליטיות, הלבוש והאופנה, הקבלה של המגדרים המשונים ובהם גם מקום ביטוי עבורי.
עד היום אני אומר בכנות שהנורדים יודעים מהו חופש אמיתי בממלכה הקטנה שהם יצרו להם.
וזה יותר מרק המשיכה לאירופה, אני מסתכל על המדינה המסריחה הזאת שלא מתפקדת ומאמין בלב שלם שהיא נכשלה. היא רעה לכולם. ניצולי שואה, חיילים, חילונים. לכל מי שחשוב לפחות. היא הורסת אותו. חייתי בבולגריה. ראיתי איך חיים טוב ופה לא חיים ככה.
המדינה הזאת יקרה להחריד. המדינה הזאת לא מעניקה לאזרחיה חופש. המדינה הזאת לא מבינה באמת מהי דמוקרטיה. היא לא יודעת לנהל כלכלה. היא רוצחת את ילדיה.
במקום מקום שהיהודים יוכלו לחיות בו בחופשיות, יצרנו גטו. ריכזנו עבור הגרמנים את היהודים בתא קטן וצפוף, הגבלנו לחלוטין את היציאה והכניסה אליו וממנו עם מחירים מופקעים ונתנו להם להיחנק.
ואולי כי נגזר על היהודים חיי נוודות. רוב ההיסטוריה שלהם הם חיו כך. מה רע בזה? מה רע בלטייל בעולם? כשרע במקום אחד, בורחים למקום האחר. אף פעם לא רע בכל העולם יחדיו. אם רע בספרד עוברים למרוקו, אם רע במרוקו עוברים לישראל, אם רע בישראל עוברים לגרמניה ואם רע בגרמניה עוברים לאמריקה.
כי כל פעם שהיהודים ניסו להקים מדינה הם נכשלו כישלון כושל. זה תמיד חזר על הדפוס הזה של השילוב הרע עם הקנאות הדתית עד שהכל נפל. בית שני לא חרב בגלל שנאת חינם. מי שאומר את זה טיפש או שלא למד באמת היסטוריה. הוא נפל בגלל קיצונים דתיים.
אבל למה שארצה לחיות נדודים? אולי יותר טוב כדי להישאר בחיים פשוט לוותר על היהדות.
לחלוטין. לא ללמד את הילד שלי את העבר שלו. זה נורא אני יודע אבל האלטרנטיבה לא טובה יותר. הוא לא צריך להתנצר. הוא פשוט צריך לא להיות יהודי. משם לצמוח לבד. אלמד אותו את אותם לחשושים סודיים של בני עמו לשעבר אבל זהו. ולא עוד. השושלת שלי לא תהיה יהודית. זה לא שווה את זה. הסכנה גדולה ואתה נכנס בשעריו של עם בלי גדולה אמיתית.
כך איבדתי את יהדותי בצער רב. זו המשנה שלי. תהנו.
זה ציער אותי וזה כאב לי. עוד כואב לי.
כל מסדר בוקר כשמרימים את הדגל גבוה בשמיים אני מרכין את הראש מטה. אני קיבלתי מצטיין מח"י ואני מרכין את הראש מטה בחרפה מהמדינה הזאת שהעניקה לי אותו. כי אני לא חש תקווה. איבדתי כל אמונה שיהיה פה טוב או שהמאבק הזה שווה את זה. הוא לא. וכששרים את ההמנון אני לא שר. וכל אי פעולה כזו ממלא אותי בגודש של כאב. אך מה אעשה? אני לא צודק?
אני מחזיק בידי את הצלב שלי. לופת אותו חזק. עמוק בליבי הוא נמצא. מסמל ערכים אוניברסאלים של הקרבה עצמית למען הזולת. אלו ערכים שאני מאמין בהם. הוא מסמל את אי יהדותי שמעניקה לי את החופש לענוד כל שארצה על צווארי. הוא שומר עלי מאותם קנאים ששונאים אותי.
ואני פוחד. באמת פוחד שיגלו אותי במחתרת הקטנה שבניתי, בהתקוממות שלי נגד המדינה הזאת.
אך בחיים לא אעמוד בניגוד לאמת שלי.
שלום, אני אמתי ואני אידיוט.
כן, הרבה זמן כבר לא הייתי במצב חרא אבל אני עכשיו מתקרב לנקודת שבירה.
אם אני צריך לסכם את השבועיים האחרונים מבחינת תחושות אז הייתי אומר... meh... לא טוב עילאי ולא חרא עילאי. היו אבל מספר פיקים ששמרו על המנוע פועם. מצטיין מח"י, היציאות עם דור, קאנט, הריב עם אמי וכן הלאה.
נשבר לי הזין מהמש"קית... שוב... היום.
אני מרגיש שוב שאני מתנהג איתה כמו סמרטוט וזה נמאס לי. אני אפילו יכול לומר שזה מכעיס אותי.
רציתי למחוק אותה מאנשי הקשר שלי אבל אני גם לא רוצה שהיא תדע שאני כועס עליה והיא תגלה אם היא לא תראה אותי בוואצאפ. אם תשאלו אותי אני נוהג כרגע ב-passive agressive מאוד אגרסיבי בהתבטאות שלו. הקטע הוא שהיא לא יוזמת איתי דברים וכשהיא יוזמת אז היא שוכחת אותם. כמו למשל היום כשהיא קבעה אבל היא לא רוצה להיפגש בסוף. אני לא אוהב את התחושה הזאת שאני נותן לה מלוא יחס ומקבל מעט. זה מאוד מאוד מעצבן אותי.
אני רוצה לנסות לא לדבר איתה והפעם לקחת את זה עד הסוף. כלומר באמת לא לדבר איתה ולא להגיע למצב שאני מסמס לה פתאום מצורך עז. פשוט נשבר לי שאני עושה את זה. זה גורם לי להרגיש חרא.
בכל זאת אני רוצה שהיא תדע שאני כועס. כן, זה מפגר לחלוטין. אבל אני חש גם שאני מאבד תקווה מהקשר איתה. חסרה פעולת הגומלין שאני מחפש שבונה את הקרבה. כשאני נלחם מספיק היא נענית למעני ומציגה עצמה אך שאר הזמן כלום. אוויר. ריק.
המון דברים גם נותנים לי אומץ לעשות את זה. אני מתחיל קבוצת אימון במפקדה. אנחנו מתחילים שבוע הבא. החלטתי שאני רוצה לגבש הבנה קצת יותר מעמיקה על האייקידו שלי וזאת הדרך. כמו כן, אני רוצה להתחיל ללמוד קראטה אצל מדריך נוסף ועבודת חרב. במילים אחרות, ממש לקחת ברצינות את האימונים שלי. הגיע הזמן, לא?
זה נובע בין השאר מכך שאני לא רוצה לבוא יותר לקבוצה בראשון של הדוג'ו שלי. אני מרגיש שאני לא לומד ממנה כמו שאני לומד בקבוצה שליד הבית שלי. הרמה יותר נמוכה בעיני. יש כאלו שאני נהנה להתאמן איתם ואני לומד איתם. שלושה שאני יכול לציין גם. אבל באופן כללי זה מועט מדי עבורי.
כל אופן, הקבוצה עצמה מראה לי שאני מתחיל לגבש קשרים עם אנשים אחרים. שניים ליתר דיוק. אני אאמן את שניהם. האם אני צריך יותר?
הפסקתי עם קאנט לאחרונה. זה מעצבן. אני צריך לחזור אליו אבל בשביל זה אני רוצה ריכוז רב. זמן רב מאוד של שקט מוחלט סביבי. אצטרך למצוא מקום לזה.
אני מחכה גם שיגיעו בדואר ספרים שלי של אומנויות לחימה.
