היי... טל
סליחה.
סליחה.
היום שמעתי את In my Time of Dying ובחוץ הכל שקט.
את יודעת מה אני אוהב במוזיקה? שאתה מסוגל להבין אותה רק אם אתה חווית משהו דומה או שאתה מצליח למצוא לה קישור אליך. הקישור שלי לשיר הראשון הוא מחויית המוות. להתחנן למחילה מכל הנשמות שעוללתי להן רע. היום הוא מקבל נפח אחר. את הנשמה שאני מבקש ממנה סליחה.
השיר מתחיל נורא פשוט, הדובר יודע שהוא עולה לגן עדן עם מותו. לפתע הוא שם לב שהכנפיים שלו לא נעות, הקול שלו מצטרד והוא מצטדק מול מלכות שמים.
אבל הוא משוכנע שהוא לא עשה דבר רע. במהרה אבל הI never did no wrong שלו הופך לI must have did somebody some good כשמקריאים בפניו את כל הנשמות אותן הוא צילק. הגיטרה בינתיים קוראת את הסבל שהוא עובר, הצלפות הגיהנום, הכאב, הבלאגן שמסביב.
הוא מוקף במבטים המאשימים והוא מבין פתאום כמה נורא המעשה שלו ולבסוף את פנימיותו. כי כמה שהוא חשב בחייו שהוא אדם אדוק ומאמין, סביבו הוא פגע בלי להבחין. הוא לא אדם דתי, כל שהוא רוצה הן תשוקות פשוטות.
ומה התחושות שזה עורר אצלי? שאני עברתי את אותו תהליך. לפחות חלקים ממנו. כפי שכתבתי, אני לא האמנתי שאמרת לי שאת לא מאמינה שאני מאמין שאת ברק אדיר. לא האמנתי שעשיתי משהו רע כשכתבתי במקדשי את הדברים הללו. כעסתי אפילו שהאמנת כך ונפגעת מכך ולקחת את כל זה ללב. למה שתקחי ללב טל? את יודעת שאת יותר יקרה לי מכל דבר חומרי ואולי דבר אחד או שניים לא חומריים חשובים כמוך ואלו האומנות שלי והשכל שלי.
הרגש הראשון שהתעורר בי זה כאב, צער, תסכול, אבדון, דיכאון. דיכאון ממצא את זה הכי טוב. כל רגש אצלי היה מדוכא. איבדתי תקוה לרגע מהכל.
הראשון שהוציא אותי מכך וייעץ לי היה הפילנטרופ שלי. הבחור שממן לי דברים שאין לי כסף אליהם (אגב, הוא מבטיח לי מימון לתואר באוניברסיטת תל אביב, הידד).
בלי שאמרתי משהו אנשים סביבי הבינו שמשהו לא בסדר. אפילו בצבא. לא אמרתי להם כלום... פשוט ראו שאני לא מגיב. כמו שנה שעברה ממש בגירושים מינוס האלכוהול כי אני משתדל למתן.
אז פתחתי מקלדת וכתבתי את המכתב הראשון. כל צה שחשתי עלה. את אומרת שאת לא מאמינה אבל זה הקטע... שמעי אני נופל לנרטיבים חזק כשזה נוגע לאנשים. אני מספר את הסיפור והסיפור הופך לאמת שלי בלי שאצליח להתרחק ממנה ואז סיפור מעורב עם התבוננות במציאות. אני מפחד מהם כי יש לי תכלית נורא חשובה בחיים וזה להגיע הכי קרוב לאמת שיש. אני לא יכול להאכיל את עצמי את השקרים של רוב האנשים. אני לא יכול להגדיר את עצמי כימין, שמאל, פרגמטיסט, דוגמיקן כי בכל רגע שאגדיר זאת אני מסתכן בהטיית האישור.
אבל זה לא שקר או נרטיב בעיני כי המקור של זה הוא פסיכולוגי. אלו תחושות. "אני חושב" הוא אמנם עוגן לא רע לפילוסופיה אבל הוא לא אמת מוחלטת. הדבר הנכון בלי עוררין בכל רגע נתון הוא "אני מרגיש משהו". כי תחושות הוא משהו אקסיומטי שהתודעה לא מסוגלת לפקפק בו, היא מורכבת מעליה גם מורפולוגית וגם פסיכולוגית.
אז אני מרגיש את כל הדברים שהעליתי על כתב וכשכתבתי זה נהיה יותר נהיר לכל כמה את חשובה לי, כמה אני לא מסוגל לאבד אותך וכמה אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיך. עבורי זה המון זמן ברור, רק מהתחושות ובלי הסברים. לך כנראה זה לא ברור תמיד. אנשים לא מעריכים את כמה שאני מעריך אותם מספיק.
גם חשתי אשמה. כאילו את ואני יושבים שוב ושוב על הספסל מחוץ לבית שלך עם הבירות מהפעם ההיא לפני המון זמן שנסעתי אליך לבית בפעם הראשונה ואת מסתכלת עלי. לא בכעס או משהו. במבט שלא מבין, שחוקר, של טוב. עם העיניים הגדולות החומות שלך. הן תמיד היו המאפיין הכי חשוב שלך, את יודעת? כאילו... במשרד תש כשהתיישבת מול המחשב והצג השתקף מהאישונים הגדולים שלך. הן כל כך כל כך יפות. את לא מעריכה את היופי שלך מספיק.
ואני מסתכל עליהן כל לילה ונמלא אשמה. הן גורמות לי לסבול.
אבל לא חשתי חרטה.
חשתי כאב עצום. אני לא יודע אם אי פעם חשת אותו אבל במכתב הראשון זה היה כאב אדיר בחזה. גם שלשום בלילה חשתי אותו. יותר מהמיגרנות והעייפות, זה הכי נורא. אבל יש משהו של ניטשה הנקרא Eternal Reoccurence לפיו צריך לחיות את כל החיים כאילו כל אירוע שלא ולמעשה כל החיים שלנו יחזרו ויקרו שוב ושוב ושוב עד אין סוף ולמעשה זה תיאור מדויק. כי בזמן אין סופי יתרחשו אין סוף תרחישים שכל אחד מהם יתרחש אין סוף פעמים. ואני מבין את כוונותיו. הייתי חוזר על הטעות הזאת כי היא נובעת מהצורך שלי לתעד את עצמי, מהפחד שלי מהשיעבוד וכן הלאה. וזה תיסכל אותי אפילו יותר. כי אם תסלחי לי אז זה נטו כי אני כותב יפה. השקרנים הגדולים ביותר הם האומנים ואני לא רוצה שתסלחי לי אם אפגע בך שוב. אני פוחד תמיד מאיבוד שליטה ומעבודה ללא חשיבה יתרה כי אני מפלד שזה יוביל לרע. זו דוגמה לכך. לכן חשוב היה לי להדגיש שעצם זה שאני פוגע בך זו טעות שאני נופל אליה ואת צריכה להיזהר לא לקחת זאת בכובד ראש. זה לא צודק לבקש את זה. אני צריך לא לפגוע בך פשוט. זה יותר קשה משזה נשמע אבל אני משתדל.
ומנגד, דברים משתנים.
זו הסימפתיה הזאת שוב. הבנתי שיש לי אותה כלפיך לאחרונה כשהסתכלתי בדיעבד על הלילה שנסעתי אליך. דאגתי לך מאוד.
סימפתיה זה לא "אני מבין שאיקס גורם לאדם וואי צער ולכן אמנע ממנו." אלא "אם איקס שקרה לוואי היה קורה לי הייתי חש חרא אז לא אעשה זאת." והכי גבוה: "אם הייתי וואי אז איקס היה כואב לי". ובמקום הזה נשאלתי על ידי עצמי: אם היית כותבת עלי חרא, הייתי נפגע? ויצאתי בהתחלה בלא אינטואיטיבי מהיר ואז חשבתי פעמיים. הייתה פעם כזאת ששמעתי איזו שמועה שירכלת עלי במפחי והרגשתי מאוד מזופת עם זה. ואז יותר מצער, כאב, אשמה ודיכאון, הבנתי מה לא בסדר בכך.
אני לא אדם סימפתי. אני מדיין לאחרונה עם אדם טוב אחד בסוגיא שהעליתי שצריך להשמיד אנשים מיותרים. כאלו שרק מתעלקים על החברה ואפילו לא טורחים למצות את עצמם למשהו מדהים. אני באמת לא מבין מה רע בלהשמיד אותם והוא אומר לי שהוא לא חושב שאני אנושי בגלל זה שאני לא מבין מה הבעיה בזה והוא צודק שזה בעייתי. זה חולה. אבל אני לא רואה את הבעיה.
זה לא רק לאנשים מיותרים, אין לי פשוט סימפתיה. חוץ מלך...
סימפתיה זה חרא משונה.
חתרתי עמוק היום. כן, הבנתי בהדרגה שפגעתי בך ומשם שזה מאוד לא טוב.
ביקשתי את הסליחה שוב אבל גם העליתי קושיא. מה הפתרון שלה? אין פיתרון... אני באמת מנסה לא לפגוע בך כי את חשובה לי. להפך, אני משתדל שתמיד תחייכי ויהיה לך טוב כי וציטוט של הבמאי האהוב עליך: "You're a terrific person, You're my favourite person." ואני רוצה שזה יהדהד לך בראש כשאת מסתכלת לי בעיניים ורואה איזה אדם מנותק. מאחורי העיניים האלו מסתתרות המחשבות: היא האדם היקר לי מכל בני האדם. כן, גם כשאני חרא אליך.
אוי מחמאה שכחנו להיום.
את כל כך מיוחדת שאת גורמת לי לרצות להרגיש כל סנטים של העולם. אובר פלצני בעיניך? דחפי לתחת. זה הכי קשה לי להיות יותר מפורט ופשטני מזה.
את יודעת מה אני אוהב במוזיקה? שאתה מסוגל להבין אותה רק אם אתה חווית משהו דומה או שאתה מצליח למצוא לה קישור אליך. הקישור שלי לשיר הראשון הוא מחויית המוות. להתחנן למחילה מכל הנשמות שעוללתי להן רע. היום הוא מקבל נפח אחר. את הנשמה שאני מבקש ממנה סליחה.
השיר מתחיל נורא פשוט, הדובר יודע שהוא עולה לגן עדן עם מותו. לפתע הוא שם לב שהכנפיים שלו לא נעות, הקול שלו מצטרד והוא מצטדק מול מלכות שמים.
אבל הוא משוכנע שהוא לא עשה דבר רע. במהרה אבל הI never did no wrong שלו הופך לI must have did somebody some good כשמקריאים בפניו את כל הנשמות אותן הוא צילק. הגיטרה בינתיים קוראת את הסבל שהוא עובר, הצלפות הגיהנום, הכאב, הבלאגן שמסביב.
הוא מוקף במבטים המאשימים והוא מבין פתאום כמה נורא המעשה שלו ולבסוף את פנימיותו. כי כמה שהוא חשב בחייו שהוא אדם אדוק ומאמין, סביבו הוא פגע בלי להבחין. הוא לא אדם דתי, כל שהוא רוצה הן תשוקות פשוטות.
ומה התחושות שזה עורר אצלי? שאני עברתי את אותו תהליך. לפחות חלקים ממנו. כפי שכתבתי, אני לא האמנתי שאמרת לי שאת לא מאמינה שאני מאמין שאת ברק אדיר. לא האמנתי שעשיתי משהו רע כשכתבתי במקדשי את הדברים הללו. כעסתי אפילו שהאמנת כך ונפגעת מכך ולקחת את כל זה ללב. למה שתקחי ללב טל? את יודעת שאת יותר יקרה לי מכל דבר חומרי ואולי דבר אחד או שניים לא חומריים חשובים כמוך ואלו האומנות שלי והשכל שלי.
הרגש הראשון שהתעורר בי זה כאב, צער, תסכול, אבדון, דיכאון. דיכאון ממצא את זה הכי טוב. כל רגש אצלי היה מדוכא. איבדתי תקוה לרגע מהכל.
הראשון שהוציא אותי מכך וייעץ לי היה הפילנטרופ שלי. הבחור שממן לי דברים שאין לי כסף אליהם (אגב, הוא מבטיח לי מימון לתואר באוניברסיטת תל אביב, הידד).
בלי שאמרתי משהו אנשים סביבי הבינו שמשהו לא בסדר. אפילו בצבא. לא אמרתי להם כלום... פשוט ראו שאני לא מגיב. כמו שנה שעברה ממש בגירושים מינוס האלכוהול כי אני משתדל למתן.
אז פתחתי מקלדת וכתבתי את המכתב הראשון. כל צה שחשתי עלה. את אומרת שאת לא מאמינה אבל זה הקטע... שמעי אני נופל לנרטיבים חזק כשזה נוגע לאנשים. אני מספר את הסיפור והסיפור הופך לאמת שלי בלי שאצליח להתרחק ממנה ואז סיפור מעורב עם התבוננות במציאות. אני מפחד מהם כי יש לי תכלית נורא חשובה בחיים וזה להגיע הכי קרוב לאמת שיש. אני לא יכול להאכיל את עצמי את השקרים של רוב האנשים. אני לא יכול להגדיר את עצמי כימין, שמאל, פרגמטיסט, דוגמיקן כי בכל רגע שאגדיר זאת אני מסתכן בהטיית האישור.
אבל זה לא שקר או נרטיב בעיני כי המקור של זה הוא פסיכולוגי. אלו תחושות. "אני חושב" הוא אמנם עוגן לא רע לפילוסופיה אבל הוא לא אמת מוחלטת. הדבר הנכון בלי עוררין בכל רגע נתון הוא "אני מרגיש משהו". כי תחושות הוא משהו אקסיומטי שהתודעה לא מסוגלת לפקפק בו, היא מורכבת מעליה גם מורפולוגית וגם פסיכולוגית.
אז אני מרגיש את כל הדברים שהעליתי על כתב וכשכתבתי זה נהיה יותר נהיר לכל כמה את חשובה לי, כמה אני לא מסוגל לאבד אותך וכמה אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיך. עבורי זה המון זמן ברור, רק מהתחושות ובלי הסברים. לך כנראה זה לא ברור תמיד. אנשים לא מעריכים את כמה שאני מעריך אותם מספיק.
גם חשתי אשמה. כאילו את ואני יושבים שוב ושוב על הספסל מחוץ לבית שלך עם הבירות מהפעם ההיא לפני המון זמן שנסעתי אליך לבית בפעם הראשונה ואת מסתכלת עלי. לא בכעס או משהו. במבט שלא מבין, שחוקר, של טוב. עם העיניים הגדולות החומות שלך. הן תמיד היו המאפיין הכי חשוב שלך, את יודעת? כאילו... במשרד תש כשהתיישבת מול המחשב והצג השתקף מהאישונים הגדולים שלך. הן כל כך כל כך יפות. את לא מעריכה את היופי שלך מספיק.
ואני מסתכל עליהן כל לילה ונמלא אשמה. הן גורמות לי לסבול.
אבל לא חשתי חרטה.
חשתי כאב עצום. אני לא יודע אם אי פעם חשת אותו אבל במכתב הראשון זה היה כאב אדיר בחזה. גם שלשום בלילה חשתי אותו. יותר מהמיגרנות והעייפות, זה הכי נורא. אבל יש משהו של ניטשה הנקרא Eternal Reoccurence לפיו צריך לחיות את כל החיים כאילו כל אירוע שלא ולמעשה כל החיים שלנו יחזרו ויקרו שוב ושוב ושוב עד אין סוף ולמעשה זה תיאור מדויק. כי בזמן אין סופי יתרחשו אין סוף תרחישים שכל אחד מהם יתרחש אין סוף פעמים. ואני מבין את כוונותיו. הייתי חוזר על הטעות הזאת כי היא נובעת מהצורך שלי לתעד את עצמי, מהפחד שלי מהשיעבוד וכן הלאה. וזה תיסכל אותי אפילו יותר. כי אם תסלחי לי אז זה נטו כי אני כותב יפה. השקרנים הגדולים ביותר הם האומנים ואני לא רוצה שתסלחי לי אם אפגע בך שוב. אני פוחד תמיד מאיבוד שליטה ומעבודה ללא חשיבה יתרה כי אני מפלד שזה יוביל לרע. זו דוגמה לכך. לכן חשוב היה לי להדגיש שעצם זה שאני פוגע בך זו טעות שאני נופל אליה ואת צריכה להיזהר לא לקחת זאת בכובד ראש. זה לא צודק לבקש את זה. אני צריך לא לפגוע בך פשוט. זה יותר קשה משזה נשמע אבל אני משתדל.
ומנגד, דברים משתנים.
זו הסימפתיה הזאת שוב. הבנתי שיש לי אותה כלפיך לאחרונה כשהסתכלתי בדיעבד על הלילה שנסעתי אליך. דאגתי לך מאוד.
סימפתיה זה לא "אני מבין שאיקס גורם לאדם וואי צער ולכן אמנע ממנו." אלא "אם איקס שקרה לוואי היה קורה לי הייתי חש חרא אז לא אעשה זאת." והכי גבוה: "אם הייתי וואי אז איקס היה כואב לי". ובמקום הזה נשאלתי על ידי עצמי: אם היית כותבת עלי חרא, הייתי נפגע? ויצאתי בהתחלה בלא אינטואיטיבי מהיר ואז חשבתי פעמיים. הייתה פעם כזאת ששמעתי איזו שמועה שירכלת עלי במפחי והרגשתי מאוד מזופת עם זה. ואז יותר מצער, כאב, אשמה ודיכאון, הבנתי מה לא בסדר בכך.
אני לא אדם סימפתי. אני מדיין לאחרונה עם אדם טוב אחד בסוגיא שהעליתי שצריך להשמיד אנשים מיותרים. כאלו שרק מתעלקים על החברה ואפילו לא טורחים למצות את עצמם למשהו מדהים. אני באמת לא מבין מה רע בלהשמיד אותם והוא אומר לי שהוא לא חושב שאני אנושי בגלל זה שאני לא מבין מה הבעיה בזה והוא צודק שזה בעייתי. זה חולה. אבל אני לא רואה את הבעיה.
זה לא רק לאנשים מיותרים, אין לי פשוט סימפתיה. חוץ מלך...
סימפתיה זה חרא משונה.
חתרתי עמוק היום. כן, הבנתי בהדרגה שפגעתי בך ומשם שזה מאוד לא טוב.
ביקשתי את הסליחה שוב אבל גם העליתי קושיא. מה הפתרון שלה? אין פיתרון... אני באמת מנסה לא לפגוע בך כי את חשובה לי. להפך, אני משתדל שתמיד תחייכי ויהיה לך טוב כי וציטוט של הבמאי האהוב עליך: "You're a terrific person, You're my favourite person." ואני רוצה שזה יהדהד לך בראש כשאת מסתכלת לי בעיניים ורואה איזה אדם מנותק. מאחורי העיניים האלו מסתתרות המחשבות: היא האדם היקר לי מכל בני האדם. כן, גם כשאני חרא אליך.
אוי מחמאה שכחנו להיום.
את כל כך מיוחדת שאת גורמת לי לרצות להרגיש כל סנטים של העולם. אובר פלצני בעיניך? דחפי לתחת. זה הכי קשה לי להיות יותר מפורט ופשטני מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה