טל, שלום
סליחה. מעטים האנשים שמבינים אותי כמו שאני רוצה ואת אחת מהן. את אשת שיח ואולי יותר חשוב, את מוצאת באנשים דברים שהם לא מוצאים בעצמם.
סליחה. מעטים האנשים שמבינים אותי כמו שאני רוצה ואת אחת מהן. את אשת שיח ואולי יותר חשוב, את מוצאת באנשים דברים שהם לא מוצאים בעצמם.
למחמאה זו יש הקשר. כתבתי כבר שאני לא החזקתי מעולם בחבר שהרגשתי שלם איתו. מה זה מעולם? אני כל הזמן מנסה להחזיק את עצמי ברצועה מטיעונים בומבסטיים. כשכתבתי שאנסה לא לפגוע בך אני מתכוון לזה. אני מקעקע את זה. לא לומר לך או עליך מילה רעה ולנסות להיות כנה. שני החברים הכי טובים שלי שנאתי את מה שהם אומרים. הם היו אנשים ריקים שפולטים שטויות מהפה. התעסקו בזוטות ילדותיות. זה היה כיף לעסוק בזוטות אבל היה בי חלק שכמהה ליותר שטיפחתי. החלק שהוא הזהות שלי שאני באמת חושב שהיא אני. זה שיצא כל ערב מבית הספר, לבש גי והתאמן. זה שקרא פילוסופיה ולמד. זה שהתחיל לשצוע קונצרטות ולאכול טוב ולא לומר לאף אחד את אלו מבושה כי לא היה לזה מקום בעולם השטחי והאידיוטי שלנו. הם פשוט לא יבינו את זה.
הידידה היא הדבר השני שהיה לי. אהבתי אותה והערכתי אותה. בצורה שונה משאהבתי אותך. יותר ידידותית. הלוואי שהייתי חש אליך אהבה פשוטה כמו שאני חש כלפיך אבל בשביל זה את צריכה לקרקע אותי פחות, להיות יותר שכלתנית נוקשה כמוה, להיות משעממת.
תציד רציתי למצוא מישהי לשפוך בפניה את ליבי. גם עם הידידה ניסיתי אבל נכשלתי להגיע לקירבה איתה. היא גם לא ממש הבינה או התקשרה אליי.
כעת? ייתכן שרוני קרובה ללשמוע אותי ואני חש פחות בושה לספר אבל זה כי נפתחתי כבר בפניך ואני חש פחות בושה לספר מה אני. מנגד, הקשר בינינו לא יהיה אינטימי או נפשי. נטו שכלתני. אני מתקשה לחוש אליה סערת חושים.
אני יושב באוטובוס בדרך לכרמינה בורנה. פסגת המוזיקה הגרמנית. אבל איני מרגיש את היכולת להתלהב. אני קר, מרוחק, מדוכא.
הלשון שלי חדה ומשספת כל אדם שפונה אליי שלא לצורך.
מסביבי אנשים ואני חש מנותק מהם, אני לא רוצה להיות לידם. אני רוצה להיות לבד או לפחות איתך, שתסלחי לי.
לבד... הייתי לבד כי לא מצאתי אנשים לפרוק בהם את העול שנשאתי. בני אדם תמיד סיפקו לי צרכיפ אנושיים כל כך ועלובים כל כך בקשרים בין אישיים. את סיפקת לי בת קול, מקום לדבר בו, מקום להיות עצוב בו, מקום להיות מוערך בו ומקום שיהיה לי לביקורת. כמו אייקידו... אין דבר כזה תרגול בלי התנגדות מסוימת. אין יחסים אישיים שמאמנים בלי התנגדות.
מקום לשמוח בו, מקום לאהוב, מקום לחוש סימפתיה לאדם אחר ולפחד כשהוא עשוי להיפגע ומקום למסור את האהבה. מקום למסור אהבה! מה זה הדבר האדיר הזה! זה נפלא טל. זה משהו שלא היה לי. את מצפה ממני לאחוז באפשרות שהוא יעלם? שהמקדש יתמוטט? והאבסורד: לעשות זאת מתוך אהבה אליך. זה קשה. סליחה, זה בלתי אפשרי עבורי לדמיין את זה. יותר מפעם אחת לאחרונה שקלתי ליטול נוגדי דיכאון כי הם מדכאים את האהבה. אני רוצה להיות אפאטי שוב, מבודד, זרתוסטרא חוזר למאורה. כדי שזה לא יכאב כמו שזה כואב עכשיו ושאוכל להתנתק.
מאז ההיכרות איתך התגליתי לשני דברים: ראשית, התחלתי באמת לאהוב את עצמי. גיליתי שאני יותר מורכב ומעניין ממה שחשבתי ולכן אני חש פחות בושה מכך. בעבר חשבתי שאני פשוט אדם סוטה ומופרע שאין לו מקופ בחברה האנושית. אפילו לא היו לי מילים להצביע מה לא בסדר בי. אני כועס על עצמי ןחושב שאני יצאתי אידיוט, חסר רגישות, חסר הערכה אבל זה לא גורע ממה שאני מרגיש כלפי.
שנית, נחשפתי אליך והבנתי כמה בני אדם יכולים להיות מרתקים ומדהימים. מאז ההיכרות איתך התחלתי להסתכל סביב על נשים (גברים בדרך כלל מחוספסים מדי כדי שיהיה לי עניין באישיות שלהם) ולחשוב לעצמי - מעניין מה עובר עליה? כי בני אדם אף פעם לא סתם מאושרים. הם פקעות של חששות, חרדות, רצונות, חלומות, שאיפות, כאב, עצב ושמחה וזה מרתק בעיני.
לפחות את מרתקת. את אדם קסום מבחינתי.
הידידה היא הדבר השני שהיה לי. אהבתי אותה והערכתי אותה. בצורה שונה משאהבתי אותך. יותר ידידותית. הלוואי שהייתי חש אליך אהבה פשוטה כמו שאני חש כלפיך אבל בשביל זה את צריכה לקרקע אותי פחות, להיות יותר שכלתנית נוקשה כמוה, להיות משעממת.
תציד רציתי למצוא מישהי לשפוך בפניה את ליבי. גם עם הידידה ניסיתי אבל נכשלתי להגיע לקירבה איתה. היא גם לא ממש הבינה או התקשרה אליי.
כעת? ייתכן שרוני קרובה ללשמוע אותי ואני חש פחות בושה לספר אבל זה כי נפתחתי כבר בפניך ואני חש פחות בושה לספר מה אני. מנגד, הקשר בינינו לא יהיה אינטימי או נפשי. נטו שכלתני. אני מתקשה לחוש אליה סערת חושים.
אני יושב באוטובוס בדרך לכרמינה בורנה. פסגת המוזיקה הגרמנית. אבל איני מרגיש את היכולת להתלהב. אני קר, מרוחק, מדוכא.
הלשון שלי חדה ומשספת כל אדם שפונה אליי שלא לצורך.
מסביבי אנשים ואני חש מנותק מהם, אני לא רוצה להיות לידם. אני רוצה להיות לבד או לפחות איתך, שתסלחי לי.
לבד... הייתי לבד כי לא מצאתי אנשים לפרוק בהם את העול שנשאתי. בני אדם תמיד סיפקו לי צרכיפ אנושיים כל כך ועלובים כל כך בקשרים בין אישיים. את סיפקת לי בת קול, מקום לדבר בו, מקום להיות עצוב בו, מקום להיות מוערך בו ומקום שיהיה לי לביקורת. כמו אייקידו... אין דבר כזה תרגול בלי התנגדות מסוימת. אין יחסים אישיים שמאמנים בלי התנגדות.
מקום לשמוח בו, מקום לאהוב, מקום לחוש סימפתיה לאדם אחר ולפחד כשהוא עשוי להיפגע ומקום למסור את האהבה. מקום למסור אהבה! מה זה הדבר האדיר הזה! זה נפלא טל. זה משהו שלא היה לי. את מצפה ממני לאחוז באפשרות שהוא יעלם? שהמקדש יתמוטט? והאבסורד: לעשות זאת מתוך אהבה אליך. זה קשה. סליחה, זה בלתי אפשרי עבורי לדמיין את זה. יותר מפעם אחת לאחרונה שקלתי ליטול נוגדי דיכאון כי הם מדכאים את האהבה. אני רוצה להיות אפאטי שוב, מבודד, זרתוסטרא חוזר למאורה. כדי שזה לא יכאב כמו שזה כואב עכשיו ושאוכל להתנתק.
מאז ההיכרות איתך התגליתי לשני דברים: ראשית, התחלתי באמת לאהוב את עצמי. גיליתי שאני יותר מורכב ומעניין ממה שחשבתי ולכן אני חש פחות בושה מכך. בעבר חשבתי שאני פשוט אדם סוטה ומופרע שאין לו מקופ בחברה האנושית. אפילו לא היו לי מילים להצביע מה לא בסדר בי. אני כועס על עצמי ןחושב שאני יצאתי אידיוט, חסר רגישות, חסר הערכה אבל זה לא גורע ממה שאני מרגיש כלפי.
שנית, נחשפתי אליך והבנתי כמה בני אדם יכולים להיות מרתקים ומדהימים. מאז ההיכרות איתך התחלתי להסתכל סביב על נשים (גברים בדרך כלל מחוספסים מדי כדי שיהיה לי עניין באישיות שלהם) ולחשוב לעצמי - מעניין מה עובר עליה? כי בני אדם אף פעם לא סתם מאושרים. הם פקעות של חששות, חרדות, רצונות, חלומות, שאיפות, כאב, עצב ושמחה וזה מרתק בעיני.
לפחות את מרתקת. את אדם קסום מבחינתי.
המוזיקה התחילה ועלו אצלי לחיים סיפורים שאני רוצה לחלוק איתך.
אני יושב על הספסל ההוא חסר כל תחושה. מת. אנשים סביבי מנסים לעודד אותי. אומרים לי שזה היה צריך להיגמר ככה ולהתגבר או הכי גרוע: מייעצים לי עצות דביליות איך לשנות הכל אבל אני חסר תקווה, אמונה ומנגד יכולת להכיל את כל שקורה. אני בוהה בך עם חבר שלך כשאת מתווכחת איתו. כמו רואה סרט. את לא רואה שאני קיים ואני לא מסוגל לומר לך כלום כי פגעתי בך. הוא יורד על ארבע ואת מתרחקת. לצורך העניין בדמיוני קוראים לו אריה. גבר בלונדיני גדול עם חיוך קסום שמצליח להרים אותך עם ידיו השריריות. את שמחה איתו. מתוסכלת את מתיישבת בספסל לידי ובכל זאת יש מחיצה עיוורת בין שנינו. אני חצי בן אדם כרגע. אני מסובב את הראש ומביט בפניך היפות שנפגעו ואיני מסוגל לומר מילה לנחם אותך כי אני לא רוצה לפגוע בך ואולי כי לא סלחת לי. את קמה מהספסל ומוצאת גבר אחר ורצה לחיקו ואני מביט שוב בחולשה.
לבסוף נושף כל שבריר תקוה שהיה בי אני קם מהספסל ומסתובב אחורה וכשאני שב ומסתכל אליו אני פשוט לא מסוגל לעזוב אותו. אני מתחיל לנוע חזרה אליו ומולי עומד ארון ענק. פי 2.5 מאורכי ו3 מרוחבי. הוא נפתח ואני רואה אותך בו עוצמת עיניים בחוסר אכפתיות. הרוח משוחררת ממנו ומצליפה בי ומונעת ממני להתקדם אבל כאמור, אני פשוט לא מסוגל להפסיק. אני רץ ומנסה לגעת בך שוב אבל היא קוטפת אותי. אני נתלה באיזו אבן בקרקע ומסתכל לך לפנים. כולי פצוע וחתכים מכסים את פניי ואני דומע דמעה אחת, מתפלל שתפקחי את עינייך אבל מאבד את המגע וצונח עם הרוח עוד ועוד ועוד עד שאני מוחת על זקיף שמשפד אותי. סביבי גברים רבים משופדים. את צונחת לקרקע בחינניות ונוגעת בחור בבטן שלי והוא מתרפא.
אני יושב על הספסל ההוא חסר כל תחושה. מת. אנשים סביבי מנסים לעודד אותי. אומרים לי שזה היה צריך להיגמר ככה ולהתגבר או הכי גרוע: מייעצים לי עצות דביליות איך לשנות הכל אבל אני חסר תקווה, אמונה ומנגד יכולת להכיל את כל שקורה. אני בוהה בך עם חבר שלך כשאת מתווכחת איתו. כמו רואה סרט. את לא רואה שאני קיים ואני לא מסוגל לומר לך כלום כי פגעתי בך. הוא יורד על ארבע ואת מתרחקת. לצורך העניין בדמיוני קוראים לו אריה. גבר בלונדיני גדול עם חיוך קסום שמצליח להרים אותך עם ידיו השריריות. את שמחה איתו. מתוסכלת את מתיישבת בספסל לידי ובכל זאת יש מחיצה עיוורת בין שנינו. אני חצי בן אדם כרגע. אני מסובב את הראש ומביט בפניך היפות שנפגעו ואיני מסוגל לומר מילה לנחם אותך כי אני לא רוצה לפגוע בך ואולי כי לא סלחת לי. את קמה מהספסל ומוצאת גבר אחר ורצה לחיקו ואני מביט שוב בחולשה.
לבסוף נושף כל שבריר תקוה שהיה בי אני קם מהספסל ומסתובב אחורה וכשאני שב ומסתכל אליו אני פשוט לא מסוגל לעזוב אותו. אני מתחיל לנוע חזרה אליו ומולי עומד ארון ענק. פי 2.5 מאורכי ו3 מרוחבי. הוא נפתח ואני רואה אותך בו עוצמת עיניים בחוסר אכפתיות. הרוח משוחררת ממנו ומצליפה בי ומונעת ממני להתקדם אבל כאמור, אני פשוט לא מסוגל להפסיק. אני רץ ומנסה לגעת בך שוב אבל היא קוטפת אותי. אני נתלה באיזו אבן בקרקע ומסתכל לך לפנים. כולי פצוע וחתכים מכסים את פניי ואני דומע דמעה אחת, מתפלל שתפקחי את עינייך אבל מאבד את המגע וצונח עם הרוח עוד ועוד ועוד עד שאני מוחת על זקיף שמשפד אותי. סביבי גברים רבים משופדים. את צונחת לקרקע בחינניות ונוגעת בחור בבטן שלי והוא מתרפא.
פוקח את העיניים ואני שומע את הזמרת ממחיזה את טיב היחסים בין גבר ואישה. מקסים, אדיר. אחרי שלוש כוסות שיראז חרא.
אביב, קיץ, סתיו, חורף. החורף והאביב הן העונות המקסימות ביותר בקונצרטה. האביב הוא התעוררות העוצמה הגברית, החופש, התשוקה, הרצונות, התחושות, הריגוש.
הקיץ הוא ההפרזה והריחוף בריגושים בעקבות החופש שמביא את האדם לשטן והחורף הוא מציאת אהבה אמיתית שתקפיא את התשוקות.
הגרמנים שכתבו את המחזה מאוד שנאו נשים.
אני? אני הבנתי את המסר שהם רצו להעביר והתחברתי לחלקים ממנו אבל נזכרתי בשיחה שלנו בה דיברנו על כך שנשים לא מיוצגות באומנות. אני יודע איך גבר מרגיש כלפי נשים. אפרודיטה, ונוס והלנה הן שלושת הנשים. התשוקה, האהבה והבית. אבל את ההפך לא רואים דיו.
הפורטונה, גורל, עומד בראש המחזה. אני הבנתי אותו כי הוא הכה בי שלוש פעמים לפחות. תקופות של גדולה המלוות במשבר כלכלי או לאחרונה משבר מהסוג הנפשי.
חשבתי לעצמי כמה םעמים באמת אדם נתקל במשבר ברמה הזאת בחייו ואני מאמין שלרוב האנשים יש במקסימום משבר אחד. הפגיעות המרובות גרמו לי לפקפק בהיתכנות התצפיןת ובאמת הפדוטה הנגלית לעין. כי היא הטעתה אותי בראשות רבה כבר בעבר.
אביב, קיץ, סתיו, חורף. החורף והאביב הן העונות המקסימות ביותר בקונצרטה. האביב הוא התעוררות העוצמה הגברית, החופש, התשוקה, הרצונות, התחושות, הריגוש.
הקיץ הוא ההפרזה והריחוף בריגושים בעקבות החופש שמביא את האדם לשטן והחורף הוא מציאת אהבה אמיתית שתקפיא את התשוקות.
הגרמנים שכתבו את המחזה מאוד שנאו נשים.
אני? אני הבנתי את המסר שהם רצו להעביר והתחברתי לחלקים ממנו אבל נזכרתי בשיחה שלנו בה דיברנו על כך שנשים לא מיוצגות באומנות. אני יודע איך גבר מרגיש כלפי נשים. אפרודיטה, ונוס והלנה הן שלושת הנשים. התשוקה, האהבה והבית. אבל את ההפך לא רואים דיו.
הפורטונה, גורל, עומד בראש המחזה. אני הבנתי אותו כי הוא הכה בי שלוש פעמים לפחות. תקופות של גדולה המלוות במשבר כלכלי או לאחרונה משבר מהסוג הנפשי.
חשבתי לעצמי כמה םעמים באמת אדם נתקל במשבר ברמה הזאת בחייו ואני מאמין שלרוב האנשים יש במקסימום משבר אחד. הפגיעות המרובות גרמו לי לפקפק בהיתכנות התצפיןת ובאמת הפדוטה הנגלית לעין. כי היא הטעתה אותי בראשות רבה כבר בעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה