חלומות.
חלומות הם פתח לתת מודע. הם מבקעים את המצולות ומעוררים כל מחשבה רדומה שרוצה לברוח מהם. חלומות הם סיוטים לאדם הרדוף רוחות. כזה שרוצה להישמר מכל פגע עמוק בתהומות, לשקוע בתוך חיים של עמל רב, רעש והמולה.
הם מבתרים את הרקיע ומאירים פני לאמת. ומהי האמת? האם זו איזו מציאות שאנחנו חולקים יחד בקיבוציות זולה או שמדובר ברחש שהמח שלנו צועק ואנחנו מבקשים להתעלם, כל אחד ורחשיו שלו?
את האמת שלי ואני פוחד ממנה. לא ממך. מהכאב שמתלווה אליך. אני מביט בך יורדת לעולמי בעומק הים ואת לא מבינה מה משמעות הדבר עבורי. אני מנסה לפצוע קול אבל אין צלילים פה בים. החלומות פועלים כל כך מוזר. הפיזי עם המטא פיזי, המציאותי עם הדמיוני, הדואליות הופכת לאחד ואני לא מצליח לתפוס את זה.
והם אומרים לי הרבה. הם אומרים שאני רוצה אותך בחיי ושאני רוצה לדעת שאת בסדר. הכי חשוב לדעת שאת בסדר.
הם אומרים שאני רוצה לשחות אל מחוץ לעומק שאליו שקעתי עם עבודה, מחויבות, אנשים. אני רוצה לצוף חזרה. אבל איך זה מרגיש לשחות מעלה אליך? כמו לרוץ אל עבר מטר של סכינים חדות והן מגלפות את גופי עד שכלום לא נשאר.
אני מרגיש בודד פה בלעדיך. אני מרגיש זר ומנוכר ולא סימביוטי עם אנשים. ייתכן שמעולם לא התחברתי איתם. ייתכן שאני כושל בהכל. אבל אם הצלחתי איתך, מה זה משנה? אבל זה נמוג וזה כואב.
הפיזי עם הבדיוני. המטא פיזי עם המציאותי. הכל ביחד בגיגית של חרא. ומה זה כבר משנה?
אני צריך רסן. אני צריך מישהו שיאמר לי שאני נוהג באי שפיות. האידיאה האלוהית שלי בהתגלמות האישה. ריסון לחולי המנטלי שלי. למחשבות שמרצדות יותר מהר מערוצים בטלויזיה, לצלילה אל תהומות הניהליזם, לקוטביות, לעבודה, להרס, לפירוק אנשים ברחוב ואני מדמם וכל טיפת דם שנופלת באלנבי היא נהר שמציף אותי בהבנה שמשהו םה לא בסדר ואני לא יכול להמשיך.
חוזר הביתה ושוטף את הפצעים, הפצעים זועקים את הסיפור של ליל אמש והחלום והבלהות והשצף קצף ממלאים את המציאות היומיומית שבה אנחנו חיים.
ישועה. זה כל מה שאני מבקש מהעולם.
זה כל מה שאני מבקש ממך.
אבל איך אבקש? את פגעת בי וזה כואב. כל כך כואב. למעשה את האדם שפגע בי הכי הרבה. בטיפשות ואטימות שלא הכרתי. זה מצמרר, זה כואב, אך איני מסוגל לכעוס עליך. הבנתי מהי אהבה. מהו הדבר הזה שמונע ממך לכעוס על אנשים כשהם פוגעים בך. זה משהו הזוי, לא נתפס, מכובד.
את יודעת מהי אהבה? איני יודע. אני מתקשה לתאר. אני מקווה לך מה שאני חש תמיד אליך.
חלומות הם פתח לתת מודע. הם מבקעים את המצולות ומעוררים כל מחשבה רדומה שרוצה לברוח מהם. חלומות הם סיוטים לאדם הרדוף רוחות. כזה שרוצה להישמר מכל פגע עמוק בתהומות, לשקוע בתוך חיים של עמל רב, רעש והמולה.
הם מבתרים את הרקיע ומאירים פני לאמת. ומהי האמת? האם זו איזו מציאות שאנחנו חולקים יחד בקיבוציות זולה או שמדובר ברחש שהמח שלנו צועק ואנחנו מבקשים להתעלם, כל אחד ורחשיו שלו?
את האמת שלי ואני פוחד ממנה. לא ממך. מהכאב שמתלווה אליך. אני מביט בך יורדת לעולמי בעומק הים ואת לא מבינה מה משמעות הדבר עבורי. אני מנסה לפצוע קול אבל אין צלילים פה בים. החלומות פועלים כל כך מוזר. הפיזי עם המטא פיזי, המציאותי עם הדמיוני, הדואליות הופכת לאחד ואני לא מצליח לתפוס את זה.
והם אומרים לי הרבה. הם אומרים שאני רוצה אותך בחיי ושאני רוצה לדעת שאת בסדר. הכי חשוב לדעת שאת בסדר.
הם אומרים שאני רוצה לשחות אל מחוץ לעומק שאליו שקעתי עם עבודה, מחויבות, אנשים. אני רוצה לצוף חזרה. אבל איך זה מרגיש לשחות מעלה אליך? כמו לרוץ אל עבר מטר של סכינים חדות והן מגלפות את גופי עד שכלום לא נשאר.
אני מרגיש בודד פה בלעדיך. אני מרגיש זר ומנוכר ולא סימביוטי עם אנשים. ייתכן שמעולם לא התחברתי איתם. ייתכן שאני כושל בהכל. אבל אם הצלחתי איתך, מה זה משנה? אבל זה נמוג וזה כואב.
הפיזי עם הבדיוני. המטא פיזי עם המציאותי. הכל ביחד בגיגית של חרא. ומה זה כבר משנה?
אני צריך רסן. אני צריך מישהו שיאמר לי שאני נוהג באי שפיות. האידיאה האלוהית שלי בהתגלמות האישה. ריסון לחולי המנטלי שלי. למחשבות שמרצדות יותר מהר מערוצים בטלויזיה, לצלילה אל תהומות הניהליזם, לקוטביות, לעבודה, להרס, לפירוק אנשים ברחוב ואני מדמם וכל טיפת דם שנופלת באלנבי היא נהר שמציף אותי בהבנה שמשהו םה לא בסדר ואני לא יכול להמשיך.
חוזר הביתה ושוטף את הפצעים, הפצעים זועקים את הסיפור של ליל אמש והחלום והבלהות והשצף קצף ממלאים את המציאות היומיומית שבה אנחנו חיים.
ישועה. זה כל מה שאני מבקש מהעולם.
זה כל מה שאני מבקש ממך.
אבל איך אבקש? את פגעת בי וזה כואב. כל כך כואב. למעשה את האדם שפגע בי הכי הרבה. בטיפשות ואטימות שלא הכרתי. זה מצמרר, זה כואב, אך איני מסוגל לכעוס עליך. הבנתי מהי אהבה. מהו הדבר הזה שמונע ממך לכעוס על אנשים כשהם פוגעים בך. זה משהו הזוי, לא נתפס, מכובד.
את יודעת מהי אהבה? איני יודע. אני מתקשה לתאר. אני מקווה לך מה שאני חש תמיד אליך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה