היי טל,
סליחה.
בוקר, לילה, מה כבר ההבדל? טוב... יש הבדל אבל סעמק אני רוצה לישון ואין לי איך.
אני כנראה נשמע מאוד אנוכי. למה אדם מבקש סליחה? מחרטה. לא מנדודי שינה. אני כנראה חש חרטה. אני יודע למה מה שעשיתי לא בסדר ואני בהחלט חש מזופת על כך.
הפסיכולוג שלי תמיד מנסה לשאול מה גרם לי מלכהתחילה ליצור איתך חברות.
התשובה המופשטת שאת כנראה רוצה לענות זה שלא נוצרה חברות - אני התחלתי איתך, זה לא צלח אז ערבתי לידידות.
אבל למה התחלתי איתך בהתחלה? למה רציתי אותך כל כך? למה רציתי לדבר איתך?
כמות הנשים שהתחלתי איתן פיזית מועטה. כמות הנשים שאני מתחיל איתן ולא מוותר עוד פחותה מכך. כמות האנשים שיצרתי איתם אינטרקציה והמשכתי עם זה ליותר מחודשיים היא אחוזון.
אבל זה מהדברים האלו שנשארים תמיד בשיחה שלנו בלי מענה כשאנחנו עוברים לזוטות יומיומיות. זה פשוט אמיתי מדי מכדי לענות לו.כמו הקשר שלי עם ההורים, הילדות המוקדמת ועוד נושאים מהנים במיוחד לשיחה, אלו תגליות שאני פוחד לגלות מה נמצא שם.
אם את חושבת שזה בגלל איזה משהו בך אז את חצי צודקת. החצי השני קשור לבעיות שלי עם נשים. הן גרעין באישיות שלי שאני עדיין לא מבין. למה אני נמשך לדומיננטיות? למה אני שונא את אמא שלי ונגעל ממנה ואוהב את אחותי? מה מאפיין את הנשים שאני אוהב?
הוא ניסה לדחוף לי את זה בפגישה האחרונה כשבאתי אליו הרוס. בן זונה מטומטם. לפעמים אני חושב שהוא קיבל את התעודה שלו בקאריבים או באיזה קורס מש"קיות מדעי ההתנהגות יחד עם זוג פונפונים, הפלה מסובסדת ואיחול 'נשמור על קשר' וורוד וכוס במיוחד.
הוא אחוז תקוה שאמצא לך תחליף בעוד שנה, שנתיים או משהו שתהיה לי מה שאת היית. אני סקפטי. בעוד שנה שנתיים עשויים למצוא אותי בודד לחלוטין ומאושר מזה, בודד לחלוטין וממוטט מזה או מת כתלות באיך שהספר שאני כותב יתקדם (מזל שהוא לא מתקדם). לכן הוא מאמין שזה חשוב לראות מה מצאתי בך. אבל אני לא רוצה תחליף. אני לא רוצה להתקשר אל מישהי אחרת בשתיים עשרה בלילה מרוח על המיטה ושיכור אחרי שסבא שלי עבר שבץ ולהתמרמר לו (איזה כיף לך!) אני רוצה את טל שלי עם החיוך המתוק שלה, התאוריות המגדריות המשונות והמשחררות, השנאה לאנשים והבדיחות המטרידות במיוחד שבחלקן יש לך משום מה זין. אבל קחי את זה כמחמאה שאני רוצה אותך. הספר שמשך את הנבאר לקרוא הוא כנראה חתיכת ספר מיוחד.
אז זה היה לפני כשנה במפח"י. אחד הדברים שאנחנו יכולים להיות בטוחים בו במיוחד זה שהדיכאון שלי באותה תקופה מאוד סייעה לי לחפש מפלט. עוד לפני הגירושים הייתי בדיכאון. לא ידעתי איך לבטא אותו או מה הוא בכלל אבל זה רגש חזק שהתחיל הצתה של פתיחות לרגשות אצלי. הייתי צריך לדכא אותה עם גלונים של אלכוהול וכך היה.
ראיתי אותך במשרד עם חיוך וטעם תל אביבי וקפצה לי נורה. אחרי שראיתי את האנשים בחדר בקרה ידעתי שזה לא הקהל שלי ואני צריך לחפש אנשים מהקהל שלי וסביר להניח מחוש ההומור הזורם, האישיות והמיקום הגיאוגרפי (מיקום גיאוגרפי אומר הכל על בן אדם) שאת הקהל שלי. אז כשהם שיחקו פיפ"א או פרו או משחק כדורגל מטומטם אחר, עליתי למעלה כדי לחפש אותך ולראות אותך שוב באותו היום.
פעם שנייה תדרוך הג"ס בבסיס וחזרה אליך למשרד ואז שמעתי את הדעות שלך וזה כבר יצר אצלי הצתה שנייה. פעמים שלישית, רביעית וחמישית אני לא זוכר אבל בסיומן אני זוכר שהייתי כנראה בפעם השישית אצלך במשרד מטונף מזפת כי הייתי בקורס כיבוי שרפות ואת היית עצבנית עליי כי הייתי דוחה בטלפון. לקחתי ממך את המייל שלך ושלחתי לך ברכת יום הולדת שכתבתי לך ובאסאמאס חזרה כתבת לי 'אף פעם לא השוו אותי לארטמיס :)'. דיברנו, התחלנו להיות ידידים סוג של, זה לא היה מעניין ואז השתכרתי וכתבתי קטע ושלחתי לך אותו. ראית אותו, התעצבנתי שראית אותו (מי היה מאמין שכששולחים משהו למישהו הוא רואה אותו) וכתגובה שלחתי לך את כל מה שאני כותב (לא ראציונלי ולא במקרה!). משם התחיל באמת החלק הכיף שלנו בעיני.
אני אגלה לך את האמת... עוד מהכוס הראשונה של הוודקה באותו ערב שכתבתי את הטקסט ההוא ידעתי שהוא ישלח אליך. אז תאכלס חיפשתי מפלט אצלך. הייתי מתוסכל ולא הראיתי את זה לאיש ואז היה אותך.
יש לי נטייה אצל נשים שהן גם חזקות וגם יפות שאני רוצה שהן יראו שאני אנושי.
זה לא רק זה איתך... אני מנסה לשבור את הראש מה זה היה.
שוב ושוב אני חוזר על הדעה שלך על המסע לפולין כי היא הייתה בדיוק הדעה שלי וזאת לצד עוד סממנים שהמח שלך מתפקד ומתפקד מצוין גרמו לי מאוד להתלהב ממך.
אמרת לי שאת שונאת אנשים וזה גם משהו שאני מוצא מושך. אנשים שלא צריכים להוכיח עצמם לאנשים אחרים ולגרום להם לאהוב אותם זה משהו שהיה נדיר בזמנו סביבי. ייתכן שעד היום הוא נדיר בשבילי. זכור לי בתיכון שהסתכלתי על בני אדם בגועל על הצורה בה הם היו רעבים לתשומת לב לקהל צופים.
הסיפור של אבא שלך אפשר לי לראות בך כמקור ידע ואולי יותר חשוב היא הבגרות הנפשית שלך שאיפשרה לך להיות בת שיח ומקום חקר.
את רוצה להיות אדם מבוגר. לקנות דירה, לצאת לזוגיות בוגרת, לא לעסוק בחרא של ילדים. אני אוהב את זה כי אני דומה מהבחינה הזאת. אני רציני מדי אבל. אני מדמיין בראשי איזה פרופסור מנופח באוניברסיטה עם וסט מזמש ומבט רציני וקודר שאוכל קוראסון עם חמאה בקפיטריה ומתלונן שהקפה שרוף. על הדרך הוא גרמני (זה מהותי כי אני נער שחור עם חולצה מכופתרת שאוכל קוראסון עם חמאה בקונצרטה שהגיל הממוצע בה הוא - מת ומתלונן שהסתומה במכונת הקפה השאירה את כל הקצף למעלה מאיזו סיבה שרירותית). אני לא צוחק מספיק, אני לא מאבד שליטה מספיק, אני לא חי מספיק. אפילו להשתכר אצלי זה במלוא כובד הרצינות. אז את די פולארית לעומתי. מחד מחפשת את הבגרות ומנגד לא נותנת לזה לפגוע בילדותיות שבך וזה מאוד מחמם לי את הלב. אני מאוד אוהב את זה בך. זה גם אומר, שוב, שאת פרגמטית אחושרמוטה ומדברת תאכלס. זה אחד הדברים שאהבתי בדור ובויקטוריה - אנשים שמבינים את עצמם מדברים תאכלס.
אבל התאכלס שלך אדיר - זה גם אומר שאפשר לעסוק איתך בכנות בלי שתיפגעי. לפרוש קלפים על השולחן ולעסוק איתם בבגרות. אני חרד משקרים. אני שקרן מצוין כשאני רוצה אבל מאז הגירושים אני משתדל להיות דייקן עם האמת. כי אני לא רוצה עוד כאפה כמו זו שחוויתי.
את כנראה בראש ובראשונה מקום לברוח אליו. מקום טוב בהרבה. מקור נחמה, מקור לשקט.
אבל הגזמתי. אף אחד לא רוצה כנות יתרה ואף אחד לא צריך להיות מקום המפלט שלי.
הברכות שלי זה דבר משונה. לא בדיוק ברכה. אני מורגל לשבת על המחשב ולכתוב אותן כי מגיל צעיר יש אצלנו מנהג לכתוב ברכות. מה אני עושה? אני מנסה לחשוב איך היחסים שלי עם האדם המבורך נראים, מנסה לחשוב מה הוא גורם לי להרגיש ואז אני כותב את זה. אני לא מחמיא לו ואני לא מאחל לו שיהיה לו טוב בעתיד.
אמנם הגבתי בחיוב כשאמרת לי שכל הברכה אליך הייתה עלי אבל זה כי אני לא אוהב לומר את שאני חושב. בפועל, היא הייתה עליך. אני פשוט לא מסוגל לכתוב מנקודת מבט חיצונית לי ולכן אני משתמש בשלי.
אתה יודע מה הוא צבע אדום לפי העיצבוב שהוא עושה אצלך ואתה יודע מה הוא האדם שמולך לפי עיצבוב הרגשות שהוא יוצר אצלך. ואני לא מסוגל לנתח בני אדם לחלוטין אז אני מספר לך על העיצבוב שאת יוצרת אצלי.
את יוצרת חמימות ודוחפת אותי לנסות לשפר אצלי פגמים. את גורמת לי לחייך, משקיטה את ראשי, מרגיעה אותי. את מצחיקה אותי, מחזירה בי ילדותיות מסוימת, גורמת לי להסתכל על דברים אחרת (ולכן כל פעם שאנחנו נפגשנו כתבתי עליך ועל העולם). ואם כל אלו לא נראים לך כמחמאות אז את לא מבינה את התוקף שלהם בעולם שלי. אלו תכונות נדירות יותר ויקרות יותר בעולמי מתואר אצולה בריטי.
אפרופו, זה משונה איך מחד הייתי מאוד כנה איתך ומנגד מאוד לא. כלומר, התקשיתי לומר לך פנים אל פנים בדרך כלל מה אני מרגיש. אלו דברים שהשתנו בהדרגה.
אני לא חושב שאמרתי לך ישירות שאני אוהב אותך עד ל-28.02. אני זוכר אפילו פעמיים שאמרתי לך משהו ואז כתבתי בבלוג ששיקרתי לך. התקשיתי בישירות. היום אני לא רע בזה.
סעמק אני עייף.
אני תמיד משתמש בראש שלי באנלוגיה של חיתוך רוחבי של הבטן של שריון סמוראי מאסיבי כשאני מדמה את שאירע אז. את באמת פילחת את השיריון שלי. להלן מנגנוני ההגנה החביבים עליי:
ניתוק קשרים, קיטוב תחושות (אין אמצע, יש נורא ומצוין), ניתוק מרגשות, אלכוהוליזם, ראציונליזציה, גרירה של אנשים לאזור המשחק השכלתני שלי כדי לנצח אותם ואז לשנוא אותם, נרקסיזם, אלימות פיזית בהתאם לצורך.
אחת הפעמים הנוראיות היו באזכרה של סבתא שלי. לא בכיתי. לא חשתי עצב. נעתי בין האנשים וניסיתי לעזור להם או לנחם מתוך אשמה מכך שלא באמת הייתי עצוב.
למעשה מאז שהתחיל האלצהיימר שלה לפני כשש שנים לא ביקרתי אותה כמעט בכלל. יש שיאמרו שהייתי בהכנות מוקדמות למוות שלה. אלו שיאמרו את זה הם אני וזהו.
זה אף פעם כנראה לא נשמע לך אמין כי איתך אני חיה של פאתוס אבל זה פשוט כי פילחת לי את השיריון (אני אחזור על האנלוגיה הזאת הרבה) אבל עם אנשים אחרים אני אדם מאוד שונה. אני מחבב בחור באימונים שלי. נער בן 15 עם תשוקה לעבודה כמוני. אני מראה לו את זה בכך שאני מכה אותו מאוד אינטנסיבי ואז מסביר לו איפה הפגמים בטכניקה שלו ( ואני מחבב אותו במיוחד כי למרות זאת הוא מעדיף לבוא ללמוד אצלי ). אחר שאני מתעב אני מביע לו את זה באותו אופן אבל קצת יותר כואב, פחות מלמד ובפחות עניין בעבודה איתו.
אני נגעל מלבקש עזרה מאנשים.
אני ממש חייב להראות להם כמה אני עליון ומנגד אני גם מצטנע בצורה מאוד משונה שאני פשוט לא מבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה