טל היקרה,
אני תוהה באיזה מובן את יקרה לי.
שוחחתי עם עדן קרביץ לאחרונה ופתאום התפיסה של אנטואן לגבי נשים הייתה נהירה לי בהרבה. היא אדם חומרי שמחפש שישרתו אותו. היא אוהבת מסעדות יקרות וזה לא רק בגלל האוכל הטוב, אדם שאוהב אוכל יחפש לשחזר את החוויה בבית, היא אוהבת שכולם דואגים לצרכיה כל הזמן.
כשיצאתי מהשיחה מנופח מדעות נבזיות עליה הבנתי כמה זה ילדותי לרגע. מה רע שהיא נהנית שמפנקים אותה? מה רע אפילו אם אשתתף במשחק הזה? היא מדיפה ריח נעים ועיניה הן תנודות הים שרחשיהן ויופיין המורכב מרדים אותך (או בניסוח של אדם אחר - "יש לה עיניים שמסתכלות עליך כשהיא מוצצת").
ואת שושנה כמו כל השושנות. יפה ופשוטה בתכליתה. קרה, אוהבת מחמאות, נשית.
מה מייחד אותך מהן? למה את יקרה לי?
כי כשאני עוצם את עיניי, זכרונות נעימים מציפים את ראשי. מתוקים כמו קרמל.
שד אחד הציע לי לשכוח אותך ואני דמיינתי כזאת סיטואציה. למחוק הכל. את הלילות והימים, את השיחות השקטות ואת סופות הרגש שעוררת בי, את האושר בלפגוש אותך ואת הכעס שבלהתאכזב מהכל כל פעם מחדש.
אבל לצפות לקיץ משמע להניח גם את הסיכון שבחורף. לאהוב אדם, להשתוקק למפגש איתו, זה לחוש גם כאב בהיעדרו.
אני עומד היום על קרקע משונה. כל זיכרון שלך יקר לי יותר מלהב איכותית וכמו כל כלי בעל ערך הוא דורש טיפול והשחזה שעולות לי הרבה. הרבה צער. הרבה מחשבות תוהות. הרבה לילות ריקים שבהם אני מטייל אנה ואנה.
ותמיד יש את הקול הזה שמציק אצל אנשים עניים שמחזיקים בטבעת יקרה, האם לא עדיף למכור אותה למען קצת נחת? אבל אני נוצר בה חזק. אהבתי אליך מהווה נקודת מפנה בחיי. המון בגלל מי שאת. כתבתי כבר שלא תביני.
אני תוהה באיזה מובן את יקרה לי.
שוחחתי עם עדן קרביץ לאחרונה ופתאום התפיסה של אנטואן לגבי נשים הייתה נהירה לי בהרבה. היא אדם חומרי שמחפש שישרתו אותו. היא אוהבת מסעדות יקרות וזה לא רק בגלל האוכל הטוב, אדם שאוהב אוכל יחפש לשחזר את החוויה בבית, היא אוהבת שכולם דואגים לצרכיה כל הזמן.
כשיצאתי מהשיחה מנופח מדעות נבזיות עליה הבנתי כמה זה ילדותי לרגע. מה רע שהיא נהנית שמפנקים אותה? מה רע אפילו אם אשתתף במשחק הזה? היא מדיפה ריח נעים ועיניה הן תנודות הים שרחשיהן ויופיין המורכב מרדים אותך (או בניסוח של אדם אחר - "יש לה עיניים שמסתכלות עליך כשהיא מוצצת").
ואת שושנה כמו כל השושנות. יפה ופשוטה בתכליתה. קרה, אוהבת מחמאות, נשית.
מה מייחד אותך מהן? למה את יקרה לי?
כי כשאני עוצם את עיניי, זכרונות נעימים מציפים את ראשי. מתוקים כמו קרמל.
שד אחד הציע לי לשכוח אותך ואני דמיינתי כזאת סיטואציה. למחוק הכל. את הלילות והימים, את השיחות השקטות ואת סופות הרגש שעוררת בי, את האושר בלפגוש אותך ואת הכעס שבלהתאכזב מהכל כל פעם מחדש.
אבל לצפות לקיץ משמע להניח גם את הסיכון שבחורף. לאהוב אדם, להשתוקק למפגש איתו, זה לחוש גם כאב בהיעדרו.
אני עומד היום על קרקע משונה. כל זיכרון שלך יקר לי יותר מלהב איכותית וכמו כל כלי בעל ערך הוא דורש טיפול והשחזה שעולות לי הרבה. הרבה צער. הרבה מחשבות תוהות. הרבה לילות ריקים שבהם אני מטייל אנה ואנה.
ותמיד יש את הקול הזה שמציק אצל אנשים עניים שמחזיקים בטבעת יקרה, האם לא עדיף למכור אותה למען קצת נחת? אבל אני נוצר בה חזק. אהבתי אליך מהווה נקודת מפנה בחיי. המון בגלל מי שאת. כתבתי כבר שלא תביני.
אני בנקודה עם קושי רב בספר. מדליק הפנסים. אולי אפילו יותר עמוקה מזו. בשיחה האחרונה עם הפסיכולוג תיארתי לו את הספר כמו קובייה הונגרית בה כל פעם שאני מזיז פאה ומסתכל עליה אחרת עולם אחר נגלה בפני. פעם אנטואן כפילוסוף ופעם כאומן ופעם כילד. פעם הוא מטיף, פעם הוא מספר את עולמו הטראגי של העולם ופעם הוא כותב מדריך למבוגרים בודדים. זה מקשה עלי להבין את הכל, להכיל הכל בספר הצנוע שלי אבל אני מוכרח. המילים נשמטות בחוסר אחראיות והדפים נערמים לבלאגן. וגם אני פעם מצייר את המשנה האפיסטמולוגית שלי ופעם מספר את סיפור חיי ופעם את הבדידות המתמשכת שלי ופעם את האהבה שלי. את חושבת שאין לך קשר אליי, שאת יכולה להתנתק אבל את שזורה בכל אחת מהן. האפסטימולוגיה שלי מושטת על הרעיון שהמציאות מיוסדת בתחושות החושים וסיפור חיי נרקם לראשונה בבלוג שכתבתי לך ונבדידות התנפצה באיזו תאונת מטוס כשהכרתי נסיך קטן והאהבה הראשונה שלי זה מובן. הלוואי שיכולתי לצייר יפה עם צבעי מים כמו איזה סנט אכזופרי אחד אבל אין לי ידיים של אומן. לא צייר או סופר לפחות. מי שהשאיף אותי למצוינות באומנות הזאת זו את כי את היחידה שהיה לה האומץ הקל לומר מה את חושבת. היתר מנסים לשטח בפני דעות ומחשבות שאני מבטל בהרף עין.
אני מכה ללוחות עץ והולך מכות עם ערסים. לפעמים אני פותח מפתח אום עקשן עם היד. אני לא מותאם להחזקה של עט.
מיהו מדליק הפנסים? זה לא מרפה ממני. המחשבות רצות שוב ושוב ואני מגלגל במהלך הליכות רגליות במפקדה זוויות התבוננות שונות בספר כדי לתאם את הכל בצורה הגיונית וראויה וכותב פסקאות שלמות ומקצץ פסקאות אחרות.
אני מכה ללוחות עץ והולך מכות עם ערסים. לפעמים אני פותח מפתח אום עקשן עם היד. אני לא מותאם להחזקה של עט.
מיהו מדליק הפנסים? זה לא מרפה ממני. המחשבות רצות שוב ושוב ואני מגלגל במהלך הליכות רגליות במפקדה זוויות התבוננות שונות בספר כדי לתאם את הכל בצורה הגיונית וראויה וכותב פסקאות שלמות ומקצץ פסקאות אחרות.
והמחשבות באחרונות שמציקות לי?
שאת לא הנסיך. את מדליק פנסים. בדיוק כמו שאני המלך. לסופש בבסיס ייעדתי לעצמי את ספריו האחרים של אנטואן ואת הביוגרפיה שלו. האדם היה נאהב. הוא היה חבר. הנסיך הקטן הוא קריאה לעולם לשנות צורת הסתכלות בבני אדם לאחת פונקציונאלית יותר. להפסיק להתמקד בשולי, במטוסים ומתמטיקה ופילוסופיה ולהתחיל להתמקד במה שחשוב. בדברים שכל התיאוריות האלו מייצגות. בזריחות ובכובים ובאפשרות להיפגש עם חבר שלך שנמצא קילומטרים ממך במספר שעות.
ובני אדם אנחנו מסתכלים עליהם בפונקציונאליות כזאת כחלק מההתמקדות שלנו בשולי שאנחנו לא מצליחים להסתכל בהם לעומק. לחוות אותם. כמו שאני התחלתי והמשכתי. אני מדבר על עדן כי עשיתי ניסוי מהפכני לאחרונה ובסגירות שלי אני עולה מהבור ומדבר עם אנשים למעלה כדי להבין אותם. אני רוצה להכיר אנשים ושהם יחלקו איתי את הדברים שהם עברו ולחלוק איתם את שאני עברתי. פגשתי אחת זמרת ג'ז מקיסריה שנקלעה למשברים כלכליים ועברה לחדרה והיא סובלת משינוי הפאזה הזה, פגשתי חיילת בודדה שאביה נפטר לפני כשנה והיא מוצאת את עצמה בונה לעצמה חיים ומפחדת ואוהבת את זה כאחד, משקית שלישות ממודיעין שהוריה עובדים שעות נוספות כדי לרכוש פיצריה שהיא ואחיותיה ינהלו, שיהיה להן נכס התחלתי.
לכל אדם יש חלומות, רקע, רגשות מסובכים. את התשוקות האלו להבין אותם טל את נתת לי. כי בשלב מסוים בכתיבת הבלוג התבוננתי על עצמי ועל מה שאני עובר ולא האמנתי שיש בי כל כך הרבה ואז התבוננתי בך ולא האמנתי שאת עוברת את שאת עוברת.
ואז נמלאתי כלפיך אמפתיה ורציתי להבין את תחושותיך וזו הייתה הליכה נפלאה. לך זה כנראה שווה כקליפת השום, כאילו כלום לא היה בשבילך מזה, את לא תביני. אני מרחם עליך שלא חשת כמוני. באותה תקופה היו פעמים שתשוקת הבשרים שלי התעוררה. זאת שאני חש כל פעם שאני מקבל בעיטה בצלעות ומבין את המשמעות של רגש כשהכל נצבע בצבעים כל כך עוצמתיים. אני תופס את הבחור שמולי בצוואר ושומע את נשימותיו ומכניס לו אגרוף לחזה.
אותה תשוקה שעולה במטבח כשאש יוצאת מהמחבת וההזמנות נערמות ואני שופך יין לבן על המנה ומריח את הבשר נצלע ועם הכל אני מעז לערבל את הטעם של הדם והאלכוהול בפה ואני צריך פשוט לרקוד.
אמפתיה חדרה לליבי כמו הזרקה של אדרנלין, כמו אלפי טעמים ותחושות. אני מנסה להחזיר אותה שוב לחיקי. עולמי לא יהיה ריק.
שאת לא הנסיך. את מדליק פנסים. בדיוק כמו שאני המלך. לסופש בבסיס ייעדתי לעצמי את ספריו האחרים של אנטואן ואת הביוגרפיה שלו. האדם היה נאהב. הוא היה חבר. הנסיך הקטן הוא קריאה לעולם לשנות צורת הסתכלות בבני אדם לאחת פונקציונאלית יותר. להפסיק להתמקד בשולי, במטוסים ומתמטיקה ופילוסופיה ולהתחיל להתמקד במה שחשוב. בדברים שכל התיאוריות האלו מייצגות. בזריחות ובכובים ובאפשרות להיפגש עם חבר שלך שנמצא קילומטרים ממך במספר שעות.
ובני אדם אנחנו מסתכלים עליהם בפונקציונאליות כזאת כחלק מההתמקדות שלנו בשולי שאנחנו לא מצליחים להסתכל בהם לעומק. לחוות אותם. כמו שאני התחלתי והמשכתי. אני מדבר על עדן כי עשיתי ניסוי מהפכני לאחרונה ובסגירות שלי אני עולה מהבור ומדבר עם אנשים למעלה כדי להבין אותם. אני רוצה להכיר אנשים ושהם יחלקו איתי את הדברים שהם עברו ולחלוק איתם את שאני עברתי. פגשתי אחת זמרת ג'ז מקיסריה שנקלעה למשברים כלכליים ועברה לחדרה והיא סובלת משינוי הפאזה הזה, פגשתי חיילת בודדה שאביה נפטר לפני כשנה והיא מוצאת את עצמה בונה לעצמה חיים ומפחדת ואוהבת את זה כאחד, משקית שלישות ממודיעין שהוריה עובדים שעות נוספות כדי לרכוש פיצריה שהיא ואחיותיה ינהלו, שיהיה להן נכס התחלתי.
לכל אדם יש חלומות, רקע, רגשות מסובכים. את התשוקות האלו להבין אותם טל את נתת לי. כי בשלב מסוים בכתיבת הבלוג התבוננתי על עצמי ועל מה שאני עובר ולא האמנתי שיש בי כל כך הרבה ואז התבוננתי בך ולא האמנתי שאת עוברת את שאת עוברת.
ואז נמלאתי כלפיך אמפתיה ורציתי להבין את תחושותיך וזו הייתה הליכה נפלאה. לך זה כנראה שווה כקליפת השום, כאילו כלום לא היה בשבילך מזה, את לא תביני. אני מרחם עליך שלא חשת כמוני. באותה תקופה היו פעמים שתשוקת הבשרים שלי התעוררה. זאת שאני חש כל פעם שאני מקבל בעיטה בצלעות ומבין את המשמעות של רגש כשהכל נצבע בצבעים כל כך עוצמתיים. אני תופס את הבחור שמולי בצוואר ושומע את נשימותיו ומכניס לו אגרוף לחזה.
אותה תשוקה שעולה במטבח כשאש יוצאת מהמחבת וההזמנות נערמות ואני שופך יין לבן על המנה ומריח את הבשר נצלע ועם הכל אני מעז לערבל את הטעם של הדם והאלכוהול בפה ואני צריך פשוט לרקוד.
אמפתיה חדרה לליבי כמו הזרקה של אדרנלין, כמו אלפי טעמים ותחושות. אני מנסה להחזיר אותה שוב לחיקי. עולמי לא יהיה ריק.
זה המסר החשוב ביותר של הנסיך הקטן מבחינתי. איך לחלוק מעולמך ולקבל מעולמו של האחר כך שאתם לא בודדים עוד.
ועולמך? האם הוא ריק? זכורה לי פעם שהיית על סף דמעות בדאגה על חבר יקר בשטח. כפיר קראו לו? או שזאת שם היחידה? חשת אמפתיה. איזה יופי. ומנגד בעת הצורך חתכת את הענף במהירות.
אם את חולקת מעצמך אני שמח בשבילך. אם לא, את בודדה כמוני.
ועולמך? האם הוא ריק? זכורה לי פעם שהיית על סף דמעות בדאגה על חבר יקר בשטח. כפיר קראו לו? או שזאת שם היחידה? חשת אמפתיה. איזה יופי. ומנגד בעת הצורך חתכת את הענף במהירות.
אם את חולקת מעצמך אני שמח בשבילך. אם לא, את בודדה כמוני.
באחד הפרקים מסופר על חבר יקר של אנטואן שהתרסק עם מטוסו בהרים מושלגים. כולם חשבו אותו למת אחרי שסקרו את השטח ימים בחיפושים אחריו. אנטואן לא ויתר וחיפש את חברו שבועות תוך סיכון אדיר של חייו. הוא ריחף בגובה נמוך מאוד מעל הקרקע. דבר שבדרך כלל לא עושים, אין סיבה להסתכן כך בשביח אדם אחר. לבסוף הוא מצא אותו.
פה קינאתי בו. כי לאנטואן היה חבר שהיה שווה להסתכן בשבילו בסוף העולם להצילו ולי אין אחד כזה עדיין, והאם יהיה? אני לא בטוח.
האם לך יש אדם כזה? ששווה בשבילך לגמוע קילומטרים כדי לראות אותו? שקולו שווה לך יותר מכל דבר אחר?
כזאת היית בשבילי. כך קיוויתי לפחות. כך רציתי. הייתי מוכן לעשות הרבה בשבילך. אני מקווה בשבילך שאי פעם תביני מה חשתי. או שאת כבר חשה כך.
כי אין יקר מזה בעולם.
פה קינאתי בו. כי לאנטואן היה חבר שהיה שווה להסתכן בשבילו בסוף העולם להצילו ולי אין אחד כזה עדיין, והאם יהיה? אני לא בטוח.
האם לך יש אדם כזה? ששווה בשבילך לגמוע קילומטרים כדי לראות אותו? שקולו שווה לך יותר מכל דבר אחר?
כזאת היית בשבילי. כך קיוויתי לפחות. כך רציתי. הייתי מוכן לעשות הרבה בשבילך. אני מקווה בשבילך שאי פעם תביני מה חשתי. או שאת כבר חשה כך.
כי אין יקר מזה בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה