אהבת ההרגל

יוצאים בשאלה מתארים את הקושי שבין אהבת הדת ותיעוב האל.
אהבה והרגל הם שני דברים מאוד דומים. אני לא מכיר הרבה אנשים שנגעלים מהאוכל של סבתא שלהם. בכל זאת, אתה אוכל אותו מאז הילדות.
דת היא הרגל.
ופתאום השבת הופכת לחול, אין ברכות לפני האוכל ואין שלוש תפילות במהלך היום.
הטעם נאבד והיום מתרקן. צריך למלא אותו מחדש.
אתה מתגעגע לזמן בו היה מלא אבל אתה יודע שברחת משם מסיבה טובה.
במידה מסוימת, יציאה בשאלה ופרידה מאוד דומים. אפשר להבין את הקשר המורכב של אקסים. אתה אמור לשנוא אותם אבל התרגלת אליהם לתקופה ארוכה.
היא לא שם בימי שישי בטלפון, לא שם לנחם אותך כשקשה, לחבק אותה, לנשק. אתה לוחש את הבדיחות שלכם בלי מענה. אתה מתגעגע.
אתה רוצה לשנוא. השכל רוצה לשנוא. אבל הלב מסרב. הכעס אופף אותך אבל אתה לא יכול לומר שאתה מתעב אותה. כי אתה לא. הרי אתה יודע טוב מאוד בשם מה אהבת אותה. היא מושכת אותך. וזה לא רק יופיה, היא אדם מדהים. אתה נמשך אליה כמו זבוב לאש.
אבל אתה צודק. אחרת למה נפרדתם?
הלב ריק, מחפש כיצד להתמלא, החיים חסרי טעם. הולך בטל, בחוסר מעש, בלי ייעוד. אולי הבאה לא תבגוד בך.