לטל: הזמן שהקדשתי לך

טל שלום,
יפגע בך אם אכתוב לך כאן?
כפי שכתבתי, זה עוזר לי להתמקד כשיש אדם לחלוק איתו את המחשבות. והאידאליות שבניתי סביבך באמת מסייעת לי לבטא אותן.
את לא חייבת לקרוא או להגיב, רק להיות נמען.
יצא לי לחשוב על השיחה בינינו במספר היבטים.

הראשון שבלט יותר מכל הוא הציטוט היפיפה מהנסיך:
"הזמן שהקדשת לשושנה שלך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה."
את הרגשת שלולא מה שעשיתי ממך והאהבה שהפניתי כלפיך, תהיה עבורי בנאלית כיתר הנשים.
כשם שאני לא מתחיל עם אף אישה ביומיום או חומד בהן בצורה מינית מחוסר עניין.
עבורי קשה לראות זאת.
זה כמו הזמן שלי כשהייתי דתי. הייתי משוכנע בצדקת דרכי כי זה בדיוק העניין: אמונה דתית היא אמונה שהדרך שלך היא נכונה במאת האחוזים. וכשהייתי לאתאיסט, לבודהיסט, לאומן לחימה, כל אחת מהדרכים הללו הפכה לקודש הקודשים והאמת הטהורה.
כך שייתכן שאני לא האדם לפנוכת אליו לתשובה האם השושנה שלי הייתה מיוחדת.  כמו שאתה לא צריך לשאול פמניסטית האם המאבק הפמניסטי חשוב או את מנכל ההסתדרות האם ההסתדרות מועילה לעובדים. הם מושקעים מדי בנושא מכדי לענות ברצינות ודווקא ההשקעה הזאת הופכת את הנושאים האלו לחשובים מאין כמוהם.
כשאני מסתכל בצורה אנליטית על רצף האירועים אני יכול לומר בודאות שהקשיים שלי הובילו אותי אליך. כתבתי את זה עוד בנסיעת המטוס לקליפורניה. אפילו בספרי כתבתי שחיפשתי מפלט והוא התגלה לי בתור מש"קית ת"ש.
אבל יש משהו מעבר לכך.
אני אהיה כן. כנות זה דבר קשה. יש שני סוגים. כנות במובן של אמירת האמת הטהורה וכנות במובן של אמירת האמת שלי, התחושות שלי או התפיסות שלי בלי לערב אינטרסים מקומיים. אם כן, אני מאמין שההתעקשות שלך שלא אהבתי אותך אלא איזה אידאל שמיימי נובעת מכך שאת מתקשה להאמין שמישהו מסוגל לאהוב אותך ברמות שאהבתי.
ישבתי בזמנו בפסיכולוג וחשבתי על דבר שהטריד אותי: שאפסיק לאהוב אותך נטו כי הסביבה תשתנה. שהאהבה שלי אליך שרירותית ונובעת מתסכול גרידא חסר מושא אמיתי.
אני מסתכל על הנתונים ולא מאמין שזה המצב. לפחות לא כולו. הייתי בדיכאון קשה בכיתות ה', ז' וי' אבל לא פניתי לעזרה. המשבר בבית היה קשה אבל לא חשבתי לרגע על סיום חיי. כשאדם לא מוצא מפלט אמיתי הוא לא מתקשר. היית המפלט. ממספר סיבות העולות לעין. במבט שטחי את מזכירה לי את עצמי. חוש ההומור, האנליטיות וכן הלאה. את פחות נבונה ממני ואולי כותבת פחות יפה ממני. את לא מקדישה עצמך לאיזו אומנות והופכת אותה למרכז חייך. מנגד, לפעמים איתגרת אותי בשאלות שהשאירו אותי חסר מילים. הזכורה לי ביותר ככשאלת למה אני לא עובד אז כשלא עבדתי (הגיוני שאם אתה עובד לא ישאלו אותך למה אתה לא עובד כי אתה עובד משמע הקביעה "אתה לא עובד" שגויה). אחריה מספר הפעמים שתיחקרת אותי על הצורך העז שלי להגדיר דברים סביבי ולהגיע לגדולה.
אז זה פן אחד שגרם לי לחבב אותך. השני היה הדפקטות שלך.
אני מאמין שעמוק בפנים את שונאת את עצמך. זה למה את מתעקשת שאני אוהב אותך נטו בשל הסביבה (וזה נכון, היא חלק מכך אבל ציינתי מעלות אפשריות שהובילו לחיבור ובנוסף העובדה שפעמים אחרות שחוויתי משברים לא הגבתי כך). זה למה את אמרת לי מספר פעמים שאת רעה, שחשבת שאחת היצירות הראשונות שלי מתארות אותך נפלא כי בה אני מתאר איך את פוגעת באנשים.
יתכן שהאחרון לא קשור רק לזה. הוא קשור לדבר השני: את פוחדת ממגע אנושי. אני לא מדבר על מגע פיזי אלא על קשר מחייב בין בני אדם. אהבה, אם היא רומנטית, חברית או פרגמטית, היא קשר מחויבות בין בני אדם. אני נותן לאדם אחר בלי לצפות לדבר חזרה מלבד שידאג לי כשאני אהיה חלש. אבל היית חלשה והסתמכת על מישהו, אבא שלך, אחד האנשים שאמור הכי לאהוב אותך, והוא בגד בך.
אז למה לסמוך על אנשים? למה לאהוב? זה למה את אמרת לי שאת ככה עם חברות שלך, את מרגישה צורך לומר כל כמה זמן שאת שונאת אנשים, את כעסת עליי כי דרשתי מחויבות (ייתכן שזה פקטור אחד מיני רבים ואדירים) וכו וכו. זה גם למה את כל כך פעלתנית.
לכל התובנות הללו הגעתי כשיצאתי עם איזו אחת מעניינת. חיילת בודדה מבאר שבע. אביה נפטר בגיל 18 ואימה גרה ברוסיה. היא עובדת הרבה יותר משהיא מוציאה. זה נשמע לי מוכר כי אני עושה אותו הדבר.
העליתי את זה בשיחה עם הפסיכולוג. משם הוא חקר אותי שוב על הצורך שלי בשליטה על החיים של עצמי והבנתי שהוא נובע מחוסר הביטחון שלי בהוריי. הם פגעו בי המון מילדות, לא רק במשבר. כפי שאמרתי לא פעם, אני הייתי בדיכאונות, אובדניות, הליך אחד כושל של חזרה בתשובה, בדידות מתמשכת, סלידה וחרדה מבני אדם באשר הם וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא מרגיש שיש מישהו שאוכל להפקיד את גורלי בו מלבד אני עצמי.
זה בא בצורה משונה איתך כי רציתי לאהוב אותך אבל חרדתי מהאפשרות להיות תלוי בך.
ואז עלו המחשבות, מה אם הסיבה שאת עובדת כל כך הרבה היא שאינך מסוגלת לסמוך על בני אדם? שאת מחויבת לשליטה כמוני?
נזכרתי בפעם שדיברנו על הסיבה שאת עובדת כל כך ואמרת לי שזה כי את לא רוצה להרגיש שאת לא מסוגלת לקנות כל דבר שאת רוצה בזה הרגע. את מחפשת חופש, חוסר בתלותיות, שליטה. וזה מתאים יופי לסיפור עם אביך.
התאהבתי באחת שלא רוצה שיאהבו אותה, מה חשבתי לעצמי? לא חשבתי כמובן.
אז הפן הנוסף הזה הוא שאת דומה לי. במובנים יפים יותר. את פגועה כמוני ופגומה כמוני. משתמשת במנגנוני הגנה שאני מכיר. היה לנו נרקסיסט אחד בבסיס שמאוד שנאתי אותו ומנגד חשתי אליו חיבור. כי גם אני הייתי נרקסיסט חולני, שנינו היינו חולים. ריחמתי עליו ופחדתי ממנו.
איתך זה יותר מזה.
ההתאהבות הזאת, היא תרכובת מורכבת. כוס של התרסקות במדבר, כוס של השקעה וקורטוב של אישיותך הנפלאה.
את מסרבת להאמין שהתאהבתי בך ואני מקבל חלקית. אם היית אחרת הייתי מתאהב במישהי אחרת או לא מתאהב כלל.

אחי התמודד עם המשבר בצורה אחרת למשל. מחשבות קיומיות על סבל הטרידו את מוחו. הוא דיבר איתי על כך לראשונה אתמול.
שתי אפשרויות נגלו בפניו: תענוג חושים מהול בסבל או חוסר תחושה כלל (התאבדות טל).
אקסיסטנליסטים הם אנשים נבונים לרוב שחוו כאב בחייהם. אנטואנים למינהם הם אנשים נבונים שחוו כאב אבל למדו לענג את החושים.
"מה הטעם בתענוגות הקטנים?" הוא שאל.
"למה לשאוף לערך גדול יותר? איך זה יעניק משמעות לחיים?" ואני שכרגע סיים לכתוב ספר המערב סבל עם אושר, אובדנות עם מהות ידע את התשובות. אני לא אוהב לתת לו אותן על מגש של כסף אבל זו הייתה השעה לכך.
"הדבר היחיד שאני יודע על העולם, שבאמת קיים, הוא שטעים לי עכשיו" אני אומר אחרי אימון, גווע ברעב ובולס חביתה עם פטריות. זה באמת הדבר היחיד שקיים. רגשות פשוטים. ההסברים שלנו חוטאים למציאות בצורה תמידית. הזכירון שלנו משקר לנו. תפיסות החושים הן לפעמים אשליות. רק רגש קיים בפועל. הוא לא הבין. השיחה התגלגלה ועלו שני אנשים שלפיו מייצגים את הטוב האנושי. סבא שלנו ואיזה נזיר שחי בתל אביב. מדוע? כי הם היחידים שהוא מכיר שאינם מעוניינים באינטרסים של עצמם. הם דואגים לאנשים סביבם תמיד וזה טוב.
הצגתי בפניו את אומן החרב אל מול הטבח. אנלוגיה שאני משתמש בה בספרי. לטבח התכלית העליונה היא מנה מצוינת. על כן הוא אמנם נהנה לעבוד עם להבים יקרות במטבח אבל עבודת החיתוך והסכין לא ירגשו אותו כמו מנה נפלאה. לאומן החרב יש רק את הלהב. היא אהבתו, אישתו. שניהם עליונים על כל האידאליסטים מהפמניסטיות עד ללאומיים בדבר אחד: הדבר החשוב ביותר אצלם אינו מרוחק מחייהם. יש לו קשר ישיר. אם אעבוד טוב במטבח אוכל להתרגש מהמנה שלי, אם אניף את חרבי אלפי פעמים החיתוך שלי יהיה ללא רבב. אלמד את החרב ואשקוד עליה והיא תרגש אותי.
האידאליסטים והאומנים מציבים לעצמם ערך בחיים. משהו שלשאוף אליו (ומשם מגיעה המילה טוב, התקדמות לעבר ערך) ומשהו שאדע שפסול לברוח ממנו (רע).
הערך של סבי וגם של הנזיר הוא אנשים.
כמו שאומן חרב לומד לשלוט בה בדיוק נפלא ומתחבר לחרב חיבור כמעט רוחני, האדם שבני אדם חשובים לו ילמד להכיר אותם כמן את עצמו (וייתכן שבזכות זה את עצמו). הוא יאהב אותם, יתרגש מהם ויעשה טוב לעברם.
"הדבר החשוב ביותר סמוי מן העין."
לא ניתן לחיות רק מתפיסות חושים טובות, להיות רודפי סוכר עלובים. ללא ערך אין רצון לשאוף למשהו. ללא רצון בחיים אין תנועה, רק מוות וכיליון. ללא שאיפה לטוב, אין סיבה לסבול את הרע.
כלומר הטעם של טראמיסו נפלא אבל היכולת להכין טראמיסו שמגיע מזיעה ועמל רבים מרגשת אותי ומעניקה לי תוקף בחיים.

אנשים לא הבינו למה המשכתי לאהוב אותך. רוני קצת שנאה אותך כי היא הסתכלה עליי סובל ולא הבינה למה אני עושה את זה לעצמי.
גם אני התקשיתי להסביר למה המשכתי לאהוב למרות הסבל. לא השכחת את דאגותיי, רק החרפת אותן. אולי זה לא מדויק, אני בכל זאת פניתי אליך כשהייתי מתוסכל כי מצאתי אוזן קשבת שמציע גם דברי טעם מענגים. אבל זה פשוט לא מתאזן עם הסבל.
כל פעם ששאלו אותי למה אני ממשיך לסבול ולסגוד לאהבה (או לך?) אמרתי בניעור "אני אוהב אותה."
לאומת הפייסבוק כתבתי לאחרונה שלהסביר לאנשים מדוע אדם ממשיך עם אהבה כוזבת יהיה כמו להסביר לחסר טעם מדוע אנשים אוהבים מאפים. לעיוור את יופיים של צבעים.
אבל זאת הנקודה: הסבל היה שווה את זה כי כל פעם שצחקת מפרי עמלי, הזמן שהושקע בך לא היה לחינם. השושנה הייתה ערך והייתה מענגת כי כל פעם שהשקה אותה ודאג לדרישות שלה היא הדיפה ריח טוב. ואם ידע להינות ממנו היה גם מאושר.

"במה שונה הסבל מהגירושים לסבל של טבח?" שאלתי.
"השני מסייע לי להגיע לאן שהוא והראשון לא תורם לי בכלום. הוא סתם כואב ולכן נורא יותר."
ואם נשתכנע בקיומה של הבאר בלב המדבר נהיה מסוגלים לגמוע מרחקים עד האין סוף. נוכל להמשיך לחיות בלי מחשבות קיומיות.
לכל תכלית לעבר השלמת ערכינו. הם בונים אותנו להתמודד עם הקשיים בהמשך הדרך. כדי להנות באמת מהחיים צריך שהערכים הללו יהיו קרובים לליבנו. לא סדרים חברתיים חדשים, פוליטיקה או קריירה אלא אומנויות שיניבו תוצר לחושים. האדם המאושר ביותר, זה שאינו בודד, הוא אומן אנשים. הוא המאוהב שלומד מהכל איך לשפר את עצמו לעבר אהובתו. כך היה שהירהרתי האם אני אדם טוב, תרמתי כסף למשפחות נזקקות, למדתי וכתבתי ספר. זה נראה כאילו אחו לא קשורים אליך אבל לא הייתי עושה אף אחד מהם בלעדיך.

המחשבות הללו נבטו עוד בינואר והתגלמו בשלמותם בספר. שלוש אידאות יש לי בחיים שגורמות לי להמשיך: האישה, האפיסטמולוגיה והאומנות. האישה שלי מתה. זה ניכר. היא הייתה הדרך שלי לאהוב אנשים וליצור חברים. ממנה למדתי על בני אדם כי שאפתי לעשות לה טוב.
האישה כופה על הגבר חולשה, הסתמכות על האחר, מנוחה. אין לי את כל אלו היום.
בלי שיחות בימי שישי איתך מהבור אני נרדם בשעה ארבע בלילה אחרי שעבדתי במטבח ואז בתיכנות.
הולך מכות כל מספר שבועות כדי לשחרר מתח.
קורע עור וגידים באימונים.
אבל כלום מזה לא היה לחינם. רציתי לומר לך בזעם רב שפגעת בי. כשנעלמת כך הבנתי שאיני מסוגל לבטוח בך להיות שם כשצאטרך. אני מתגעגע אליך ולא יכול לומר לעצמי שאני רוצה לראות אותך.
אבל הדברים יצאו כפי שיצאו ודיברנו אחרת באותה שיחת טלפון. אילו רק היא הייתה מגיע לפני כן.
אני מבין אותך. את לא יכולה להכיל אדם אחר. גם ככה קשה לך עם עצמך מדליקת פנסים יקרה שלי.
לא אנסה להיכנס לך לחיים.
אבל דעי שלעולם לא תעלמי מחיי באמת. הכוכבים דולקים בשמיים והירח הגדול מזכיר לי את עיני הענבר הגדולות שלך.
את נווה המדבר שאליו אני שואף כדי ללגום. השושנה באסטרואיד שלי בכיפת השמיים שיבוא היום ואחזור אליה. בינתיים אני נלחם להגיע לשלמות פה כדי שאהיה ראוי לכך. שיחה עם אדם אחד כל פעם.

אני רציתי לומר לך לפני שיחת הטלפון שהספר הזה זו הפעם האחרונה שנדבר אבל כבר עבר הזמן. רצוי שתקראי אותו בכל זאת לפני השיחרור אבל זה יעשה רק אחרי כל העריכות.
הוא לא יתפרסם בלי שתקראי אותו. אסור לו.
משם חיינו יתפצלו.