הוא חיכה ליריבו במקום המפגש, מתענג על כוס תה. רק מי שמודע באופן מלא לקיומו של המוות יכול להינות משתיית תה. מהשקט והרוגע שנגמרים בהרף עין, מהחום שזורם דרך הלוע וממלא את הקיבה, מריח היסמין ומהסוף המר. תודעה ריקה לחלוטין, מתרכזת רק בהווה. הוא צפה בציפור שנחה על עץ, מצייצת לה ושרה את שירה. נחש נע באיטיות לציפור. קשה לדעת בבירור איך יצורים שלווים כל כך לא מודעים לטורפים אימתנים סביבם. למה הם לא בורחים כשיש להם עוד הזדמנות. זאת התנועה הרגועה והבטוחה של הנחש שמרככת את הציפור. הוא יודע מה הוא עושה ולהגיע למטרתו. הוא נע לאט ובנחת ובזעקה אחת מהירה זה נגמר. הנחש ניתר במהירות ושיסף את גרונה של הציפור. הוא בלע אותה שלמה. הנחש התבונן לרונין בעיניים וזיהה את המבט הקר של הרוצח השקט. הוא נמלט מהאזור. הוא כתב הייקו על האירוע.
היריב סוף סוף הגיע. סמוראי פשוט. מלווה בבני משפחה. איזו חולשה. הם התיישבו במרחק והתבוננו בסמוראים. היריב שלף את החרב והרונין קם ושלף את שלו. הייתה דממה. אף אחד לא נע. ראו שלסמוראי לא היה שום ניסיון. ידיו רעדו והוא החזיק את החרב בצורה נוקשה. הוא כל הזמן הסתכל על משפחתו. הזיעה והפחד הצחינו כמו גופה מרקיבה. הרונין צעד לכיוונו. צעד ועוד צעד ועוד צעד עד שהם היו במרחק של חוד הקטאנה. לבסוף לרונין נמאס. בהטיה הסיט את חרב הסמוראי והרים את זו שלו להנחת. הוא החליט להשהות את החרב באוויר כדי להעניק לו הזדמנות אחרונה. אם היה חכם הוא היה מנצל זאת כדי לבתר את בטנו והוא עמד באמת לעשות משהו עם החרב ואז הביט שוב במשפחתו. הוא כנראה פחד לאכזב אותם, הוא לא רצה למות ולכן לקח צעד אחורה. כמובן שזה לא עזר, החלטות שנובעות מפחד רק יכשלו. זה נגמר מהר. האישה בכתה. הוא צפה בה. האם להרוג גם אותם? הם כנראה ינסו לנקום. הוא רצח את הזכרים והלך משם.
לאחר צעידה של מספר ימים הוא הגיע לביתו של האדון ששכר את שירותיו כדי לאסוף את הכסף. הוא עבר שני שומרים, התיישב מולו וקד קידה. שני שומריו הראשיים נראו מפוחדים.
כולם מנסים לקרוא מה עולה במחשבתו תמיד. הוא למד שהפנים מסגירות את מחשבותיהם של רוב האנשים. אם הן מזיעות, או שהאישונים מורחבים, או שהשפתיים מכווצות או שהנחירים מורחבים. קל לדעת אם הם מפוחדים, כועסים, עצובים או עומדים לתקוף. כשהיה נער הוא כמעט מת כשמתקפתו נחשפה. אויבו זיהה אותה, חסם ועמד לתקוף. אם הוא לא היה זריז דיו זה היה עולה בחייו. הוא למד מאותו יום להשאיר את פניו ריקות לחלוטין.
הניחו בפניו עמלה שהייתה ראויה למפקד של צבא. הוא הכניס את כל הכסף לנרתיק וקד קידה. הוא עמד לקום כשנשאל על ידי האדון: "למה אתה עושה את זה? אני הורג עבור דיפלומטיה, החיילים שלי בשם הכבוד ופשוטי העם למען נקמה. הייתי אומר שאתה הורג עבור כסף אבל אתה מסתובב בלבוש דל ובלוי. אם כן, בשביל מה אתה עושה את זה?". הוא תהה אם לענות ולבסוף חשב שהמידע לא יפגע בו. "כרגע נוכחים בחדר אותי, אתה, שני הלוחמים שלצידך ושני לוחמים מאחוריי. בשני צידי החדר, מאחורי השוג'י עומדים שני קשתים דרוכים שירו בי במידה ואניד גפה לכיוון שגוי. אם הייתה בוגד בי הייתי מתרחק מהר כדי שהקשתים לא יוכלו לפגוע בי והייתי מחסל את שני הלוחמים שמאחורי. לאחר מכן הייתי חותך דרך הקיר והורג את הקשת הראשון ומשתמש בגוף שלו כמגן והסחה מהקשת השני. השניים מקדימה שאני מניח שהם יותר מיומנים הייתי נזהר מהם. הייתי מתחיל בימני והורג אותו תוך כדי שאני משאיר אותך ואת השומר השני כמחיצה ביני לבין הקשת. אתה סביר להניח כבר הייתה מנסה להימלט ואז הייתי קופץ לעברך ומאיים שאם לא יורידו את הנשקים אהרוג אותך. הייתי בורח איתך מהארמון ואז סביר להניח שהייתי שורף אותך.", "זה היה נחשב לבגידה והייתה מובל לחבל תלייה", "אני יותר חשוב לקיסר ממך." הוא שתק ובלע קצת רוק. "באשר לשאלתך, רק אדם שמסוגל ליטול חיים, יכול לשלוט בחיים".
הוא יצא משם והתחיל לשוטט בעיר. לאחר מספר ימים צצה שמועה שמישהו רוצה לאתגר אותו לקרב. הוא הגיע ליעד עם עלות השחר.
הרונין מצא את האישה של הגבר שהרג יושבת עם בוקן לפניה. לאישה יש את החוצפה לבחון את יכולותיו? ועוד עם חרב מעץ? זה יהיה קרב מהיר, חשב לעצמו. הוא שלף את החרב והיא קמה והחזיקה בחרבה. עיניים שרעבות לדם. כועסות. זאת בהחלט לא הדרך לגשת לקרב. חושיך מעורפלים מהזעם. מנגד, ידיה החזיקו בבוקן בנחת. החרב כאיו רוקדת למנגינת הרוח בידה. הרונין קרב בזהירות, בוחן את תנועתה. היא החוותה סימן של מתקפה. אישונים ונחיריים מורחבים. הוא הגיב מיד בניסיון לשסף את בטנה אך גילה שהיא כבר לא נמצאת במקום שבו חתך. הוא חש את הבוקן שלה על צווארו. הוא עצם את עיניו ופקח שוב והתבונן בשלה. בעיניים חומות שחודרות לנשמה. נשמה שחשב שריסן ממזמן כעת שולטת בכל גופו. משתקת אותו מפחד ושנאה. עיניו פקוחות במלואן, מופתעות. מאוהבות? "אתה מחליא אותי" היא אמרה, קשרה את הבוקן סביב מותניה והלכה משם. זאת חוצפה. אסור להפנות גב לאויב. הוא צריך לחתוך אותה לשתיים על דבר כזה. אבל הוא חשוב כמת. הוא הפסיד בקרב. או שהוא תמיד היה בין המתים?
מחשבות על הקרב רדפו אותו. על האישה שהביסה אותו. הוא ישב במקום הרגיל שלו. מתכונן לקרב וניסה להנות מכוס תה. ריח היסמין משכיח את העולם, מרומם את נפשו ומחדד את חושיו האם היא חושבת עליו? זה כבר לא משנה. הוא צפה במכרסם שנע על הדשא. בקושי שומעים אותו. היא כנראה שונאת אותו. אחרת למה שתדבר עליו ככה? הוא באמת מבחיל כנראה. זה הריח. הוא לא התקלח זמן רב. מקלחת זה זמן מסוכן. זמן שבו עשויים לתקוף אותך בלי שתצפה לכך. הוא לא יתן למחשבות להישתלט עליו. המכרסם קרב לרגלו וניסה לנשוך אותה. הוא מעך אותו וראה את הדם ניגר מרגליו. הוא הלך לאגם ושטף את גופו. הוא שפך מים על מצחו ונתן לעצמו להצטנן. הוא ביצע קאטה רגוע. חסימה, אגרוף, הוא צריך לדבר איתה, אולי לקבוע איתה עוד קרב. ברקייה, בעיטה, חסימה, מאיפה היא למדה להילחם? היא בסך הכל אישה. אגרוף... רגע. הוא כבר הנחית אגרוף? איפה הוא היה בקאטה?
הוא חזר למקום המפגש והתחיל להתאמן על החיתוך שלו. אסור לו להיכשל פעמיים.
האויב הגיע. הוא ציפה למצוא אותו יושב, מחכה לטרף. הוא מצא את הרונין ספוג במים ושפוף על ברכיו. כמעט עצוב. כאילו מתחנן לחנינה או למוות. בהחלט לא מה שתואר לו. הוא שלף את חרבו. הרונין קם ושלף גם הוא חרב. זה הסוף? למות בלי להיתקל בה שוב? הסמוראי קרב אליו באיטיות, בוחן אותו. אסור לו לתת לה להתחמק. הוא צריך להבין אותה לעומקה. הסמוראי הרים את החרב וציפה למות, אך לא. רגע, הוא בזמן קרב, הוא הזיז את רגלו אחורה, או כופף אותה. מה עושים במצב הזה? הוא לא יכול למות לפני שיפגוש אותה שוב. הוא לא יכול להיכנס לקרב כי זה סכנה לחייו. הוא לא יכול היה לחשוב על זה יותר מדי. החרב נחתה במהירות והרגה את הרונין. ברגעים האחרונים לפני מותו הוא לא היה לבד בעולם. הוא לא שלט בחייו יותר.
לחייו היו ערך ובמוות היה סיכון. ולכן הסמוראי מפסיד בקרב.
הרונין מצא את האישה של הגבר שהרג יושבת עם בוקן לפניה. לאישה יש את החוצפה לבחון את יכולותיו? ועוד עם חרב מעץ? זה יהיה קרב מהיר, חשב לעצמו. הוא שלף את החרב והיא קמה והחזיקה בחרבה. עיניים שרעבות לדם. כועסות. זאת בהחלט לא הדרך לגשת לקרב. חושיך מעורפלים מהזעם. מנגד, ידיה החזיקו בבוקן בנחת. החרב כאיו רוקדת למנגינת הרוח בידה. הרונין קרב בזהירות, בוחן את תנועתה. היא החוותה סימן של מתקפה. אישונים ונחיריים מורחבים. הוא הגיב מיד בניסיון לשסף את בטנה אך גילה שהיא כבר לא נמצאת במקום שבו חתך. הוא חש את הבוקן שלה על צווארו. הוא עצם את עיניו ופקח שוב והתבונן בשלה. בעיניים חומות שחודרות לנשמה. נשמה שחשב שריסן ממזמן כעת שולטת בכל גופו. משתקת אותו מפחד ושנאה. עיניו פקוחות במלואן, מופתעות. מאוהבות? "אתה מחליא אותי" היא אמרה, קשרה את הבוקן סביב מותניה והלכה משם. זאת חוצפה. אסור להפנות גב לאויב. הוא צריך לחתוך אותה לשתיים על דבר כזה. אבל הוא חשוב כמת. הוא הפסיד בקרב. או שהוא תמיד היה בין המתים?
מחשבות על הקרב רדפו אותו. על האישה שהביסה אותו. הוא ישב במקום הרגיל שלו. מתכונן לקרב וניסה להנות מכוס תה. ריח היסמין משכיח את העולם, מרומם את נפשו ומחדד את חושיו האם היא חושבת עליו? זה כבר לא משנה. הוא צפה במכרסם שנע על הדשא. בקושי שומעים אותו. היא כנראה שונאת אותו. אחרת למה שתדבר עליו ככה? הוא באמת מבחיל כנראה. זה הריח. הוא לא התקלח זמן רב. מקלחת זה זמן מסוכן. זמן שבו עשויים לתקוף אותך בלי שתצפה לכך. הוא לא יתן למחשבות להישתלט עליו. המכרסם קרב לרגלו וניסה לנשוך אותה. הוא מעך אותו וראה את הדם ניגר מרגליו. הוא הלך לאגם ושטף את גופו. הוא שפך מים על מצחו ונתן לעצמו להצטנן. הוא ביצע קאטה רגוע. חסימה, אגרוף, הוא צריך לדבר איתה, אולי לקבוע איתה עוד קרב. ברקייה, בעיטה, חסימה, מאיפה היא למדה להילחם? היא בסך הכל אישה. אגרוף... רגע. הוא כבר הנחית אגרוף? איפה הוא היה בקאטה?
הוא חזר למקום המפגש והתחיל להתאמן על החיתוך שלו. אסור לו להיכשל פעמיים.
האויב הגיע. הוא ציפה למצוא אותו יושב, מחכה לטרף. הוא מצא את הרונין ספוג במים ושפוף על ברכיו. כמעט עצוב. כאילו מתחנן לחנינה או למוות. בהחלט לא מה שתואר לו. הוא שלף את חרבו. הרונין קם ושלף גם הוא חרב. זה הסוף? למות בלי להיתקל בה שוב? הסמוראי קרב אליו באיטיות, בוחן אותו. אסור לו לתת לה להתחמק. הוא צריך להבין אותה לעומקה. הסמוראי הרים את החרב וציפה למות, אך לא. רגע, הוא בזמן קרב, הוא הזיז את רגלו אחורה, או כופף אותה. מה עושים במצב הזה? הוא לא יכול למות לפני שיפגוש אותה שוב. הוא לא יכול להיכנס לקרב כי זה סכנה לחייו. הוא לא יכול היה לחשוב על זה יותר מדי. החרב נחתה במהירות והרגה את הרונין. ברגעים האחרונים לפני מותו הוא לא היה לבד בעולם. הוא לא שלט בחייו יותר.
לחייו היו ערך ובמוות היה סיכון. ולכן הסמוראי מפסיד בקרב.
