מניין צצות אומנויות לחימה?
מהחזקים? מהגדולים? לא!
כי בקרב עומדים שני אנשים אחד מול השני. ברוב המצבים אחד חזק מהשני. במצב זה, היתרון של הקטן, בעל המסה הנמוכה יותר, החלש, הוא עורמתו. כך הן מתפתחות.
בעוד אני יושב תחת העץ וכותב שורות אלו, שני סמוראים צצים ותופסים את רגלי. "בואו נראה עד כמה גמיש אתה" אחד אומר ומותח את רגלי האחת בעוד חברו דורך על רגלי השנייה ואני נמתח, צועק מכאב. "בבקשה! אני מבקש שתחדלו אדונים!" אני מתחנן. "אוקינאווים עלובים" הם צוחקים והולכים.
מכאן צומחות תורות הלחימה. אנו החלשים והעלובים מטפחים אותן ומלמדים אותן. יותר דיכוי, יותר מתוחכמות הן הופכות. יותר עוצמה אצל האויב ויותר הפנמה שלנו של העקרונות. הם עוד לא יודעים את זה עדיין. אפילו אנחנו לא מבינים את זה.
כשאני צועד ברחוב בזהירות בין סמוראים מאסיביים, עטופים בעליבותם בשיריונות שלהם ואוחזים בחרבות היקרות שלהם, אני רואה את עמי סובל. אישה אחת נאנסת בשקט בפינה, גבר זקן שלא קד נמוך דיו נקצר, חקלאי צעיר שכל רכושו נקטף ממנו. אנחנו הטבע הפראי בשביל אנשי האי הגדול אותו הם חשים צורך לאלף, לחקור ולביית בצורה משפילה.
מאיפה צצות אומנויות הלחימה?
אני רואה את חרבי מוצמד לקיר בצווארו. משתנק כשהם צוחקים מהחרדה שלו ומהכאב.
הוא תופס את היד המסוקסת ומנסה להזיזה ללא הואיל. כמו דג שמחפש ישוע בפירפורים. פתאום, משהו משונה, הוא דוחף את עקב ידו לתוך אפיו של החונק שמתחיל לדמם מהמכה החזקה. "אִיֵה!" הוא צועק מכאב וכעס ועוזב את הבובה שנופלת במהרה לקרקע, מחפשת קצת אוויר. הוא תופס את חרבו וחוצה את גופו של הקורבן החצוף לשתיים.
אבל משהו משונה, הוא תקף? הוא נלחם? זה אפשרי?
ייתכן.
ובלילות ובימים. בחצר. חרישית. אנחנו מתאמנים. לא, אנחנו לא מתאמנים, אנחנו מתעלים את הכעס והשנאה. אנחנו לומדים להכיר אותה ולחקור אותה ולתפעל אותה. ממוקדים בעצי בננות וחובטים בהם. אגרוף, אגרוף. והיד נפתחת ונשברת ומדממת. משונים האוקינאווים האלו. מענים את עצמם יותר מהאדונים שלהם. אגרוף אגרוף בעץ הבננה. זה לא עץ בננה אבל. זה סמוראי אימתני ואני שובר לו את הפנים. אגרוף אגרוף, שן שן אני מביט לו בפנים ומפוצץ אותו. ברקיות, מרפקים, בעיטות ואגרופים. מזה צומחות אומנויות לחימה. לא מהחזקים. הם לא צריכים את זה. הם יקנו נשק חזק יותר ויפתחו את השרירים יותר עד שלא יהיה מהם כלום חוץ מערימת שרירים מאסיבית ונשקים. זה מה שהם צריכים. אנחנו? אנחנו חייבים להיות חכמים כדי לשרוד. הכלב שזוכה למנה חמה כל יום טיפש, לא מסוגל לחשוב לבד. הזאב? הזאב נבון באמת. הוא חופשי בעוני שלו.
ככה אנחנו מכים דברים שוב ושוב עד שאנחנו כבר מפסיקים להישבר. כבר אין מה לשבור. נותר מאיתנו רק גרעין אחד יציב וחזק. הם יקשטו את זה בשמות יפים. מושין, זן, הוג'ו אנדו. אנחנו לא מתפלספים יותר מדי. אנחנו יודעים שהם שוברים את רוחנו ואנחנו כועסים.
עוד מכה ועוד מכה. בכל יום הקבוצה קטנה. הוא התחצף לסמוראי אחד ולו חתכו את הצמה. אבל אנחנו לומדים מכל עלבון, כל מכה, כל רצח. כל פעם שנשפך סאקי על שיערנו, כל פעם שצחקו עלינו, שהשתינו על בגדינו, אנחנו למדנו מזה. מה לעשות, מה לא לעשות, איך להכות ואיך לא. הכעס גדל והעוצמה מתחזקת.
לא להכות עם אגרופים, לא להכות נוקשה, לא להכות למרכז השריון. לא. זה מטומטם. כך הוא מת.
הכה עם יד פתוחה, יש יותר גמישות עם יד פתוחה ויותר נקודות פגיעה. הכה רך, יש יותר כוח ברכות, אין לנו שרירים להכות עם מסה. הכה לצוואר, לבית החזה, לאשכים ומתחת לקסדה. שם הבני זונות חלשים.
כך אני גדל. כך הפכתי ללוחם. כל יום בשדה חורש, כל ערב מושפל וכל לילה מתאמן. בשדה חושב איך להכות חכם, בערב מלבה את הכעס ובלילה מתעל את הכל ולומד. לבסוף הורג. לבסוף אנחנו מנצחים. הסמוראי לא ציפה שתתפוס לו את הצוואר ותטיל אותו בעזרתו לרצפה, מסובב לו את כל עמוד השדרה ושובר אותו בדרך. כמה כח יש בגוף הקטן של הממזר האוקינאווי? אין פה כוח טיפשים. אני עובד עם שרירי הרגליים והאגן. כמה הכנות היה צריך לבצע כדי לברוח מהחרב? לא ברחתי מהחרב. הבנתי איך לנוע בקור רוח.
אתם מבינים? אנחנו לא מפחדים יותר. אין מה לפחד. אין לנו כלום. אז אני אקבל עוד אגרוף לבטן ואתם תצחקו עוד פעם. אז עוד חבר ימות. מה אז? הכל כבר קרה. אתם מדברים על אימוץ המוות אבל האם באמת הבנתם את זה? האם באמת יכולתם להיכנס לקרב ולדעת שאין לכם מה להפסיד כי אתם מושפלים כל כך כל יום, כל הזמן, כל רגע נתון? אז כשהחרב נעה, אני רואה פשוט משהו נע לעברי. לא יותר ולא פחות. אז אני זזתי קצת הצידה, מטייל ביניכם ומכה כשאני רוצה. מטייל כמו בין שדות האורז.
הם נהנו מהמופע. הם גונבים מאיתנו החזקים.
אתה רואה אותם נכנסים לזירות אגרוף עם השרירים המאסיביים שלהם. אבל זאת האומנות שלנו. למה גנבתם מאיתנו? תחזרו לכוח שלכם.
הם לא שומעים עם התהילה. תמיד תהילה. טיפשים. הם לא מבינים את הרוח. לא הכו אותם מעולם. לא השפילו אותם מעולם. אני? אני מכיר את הרוח. את השנאה הזאת, את המיקוד הזה במוות, את אי הרצון וממנו את הכוח להרוג. כל יום מתאמן, כל יום מלבה את הכעס, כל יום חושב עליו עד שהוא יתפרץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה