המשקית המזדיינת

טוב, זה כבר ממש טראגי.
התעוררתי משנצ היום. חלום הזוי.
צבענו את חדר המכונות אצלנו בבסיס. אני ועוד שני חבר'ה.
עשינו את זה עם ספוגים כדי להגיע גם לפינות הבעייתיות. צבעים כחול וצהוב. הסתרנו חלודה וג'יפה. קבלן הצבעים הגיע עם ביתו. להפתעתי זו הייתה המשקית. הם כולם דיברו איתה בפנאן בזמן שהמשכנו לצבוע. הקבלן והמשקית עזרו לנו כעת. אני הייתי מכונס שקט בפינה. לא היה לי נעים לדבר איתה.
שמעתי את אחד מחבריי מלחשש שלי שעכשיו שהוא מסתכל עליה הוא קולט שהיא באמת ממש יפה. הוא לא אהב את איך שהיא נראית. בכללי האנשים אצלי בצבא לא אהבו את איך שהיא נראית.
התיישבנו בפינת הישיבה שלנו. עוד הייתי שקט. היא צחקה עם אחד מחבריי לצבא. היא הייתה באווירה טובה.
הלכתי לחדר שלי. חדר שינה. זה לא החדר שלי כמו בבית שלי, אני לא מבין מאיפה הבאתי אותו למוח. מימין יש מיטה ומשמאל המחשב. ישבתי על הרצפה שעון על הקיר קצת מדוכדך. ראיתי את האוטו של הקבלן והמשקית מחוץ לחלון. ירד גשם זלעפות.
שמתי סרט במחשב. זה היה השיר Take me to church אבל משום מה ראיתי אותו כסרט. צפיתי בה מהצד הולכת בגשם לאוטו ושניהם נוסעים. היא לא ראתה אותי. הרגשתי רע שנתתי לה להיעלם כשאני בכזאת אפטיות.
ייתכן וזו תשובה למה שאירע לפני מספר ימים בו לא דיברתי איתה כלל כשהיא ביקרה. ייתכן ופשוט אני מתגעגע אליה. כשהתעוררתי אבל חשתי את התחושה שלא רציתי לחוש. אהבה רומנטית כלפיה. סעמק. למה לעזאזל? למה היא לא יוצאת לי מהראש אחרי חודש וקצת?
למה הטבע היה חייב לסדר לי אהבה כזאת חזקה ודווקא כלפי אדם שלא נמשך אליי? מזדיין החרא הזה.
ורציתי יותר מכל להתקשר אליה. אני עוד זוכר את המספר. יותר מכל לשבת איתה על כוס ויסקי כמו שאמרנו שנשב ונדבר על החרא.
לבכות לה שחרא לי לחשוב עליה ושאני לא יכול לעשות שום דבר אחר.
רציתי לומר לה שאני יודע שהיא לא אוהבת אותי אבל אני מת שנישאר בקשר כי אני לא מסוגל לדמיין את החיים בלעדיה. כל כך נהנה לצידה. כל כך ריק בלעדיה.
אבל לא. לא יכולתי להתקשר ולומר את זה. המטרה הפוכה. המטרה היא לאבד את הרגש כלפיה. עוד חודשיים נותרו לי לכך.
והחיים לא כאלו נוראיים. בודדים מעט אבל אני עושה מה שעשיתי תמיד ומה שאני נהנה לעשות. ללמוד, לחשוב, לעבוד, לשתות קפה טוב, לדבר עם אנשים שאני אוהב.
אולי פתאום זה התעורר כי פתאום היום שלי לא עמוס. ריק לחלוטין. אז נפתחו הצאקרות. מה שזה לא יהיה, זה מתסכל תתחת. גם כשאני כותב את השורות האלו אני מת לסמס לה עוד פעם כדי לדעת איך היא.
אולי ההבדל בין היום לפעם הוא שהיום אני לא מעוניין בזוגיות איתה, אני נטו מעוניין בקרבה אליה. או אולי הגוף שלי מנסה לרמות אותי כדי להשפיל אותי שוב על הרצפה עם תקוות.
אולי לא היה כה נורא איך שזה היה בינינו. כשהיא מודעת שאני אוהב אותה ומנגד ניסינו להיות ידידים וישבנו על הסאפה בבית שלי ודיברנו על מה שזה לא יהיה. וישבנו כשסגרנו בשבת ההיא על הרצפה ודיברנו על מה שזה לא יהיה. על החיים שלנו. התשוקות. הרצונות.
והיא אכלה דברים שבישלתי ונהנתי שהיא אהבה אותם. והתחבקנו וחשתי את שערה אבל לא ניסינו יותר.
אני כבר קיבלתי אבל החלטה. אני יודע את כיוון הפעולה שלי. הוא לא ישתנה.
ייתכן בהחלט שכלום לא ישתנה אחרי חודשיים ואז אצטרך לחשוב אם אני רוצה את זה ככה או שממש לא ונפסיק לדבר אחרי התרומות.
ייתכן בהחלט שהכל ישתנה ואהיה שמח איתה.  אהבה אינטימית של ידידים. מהסוג שאם היא בועטת בי אוכל לומר לה להזדיין וכשאני נהנה איתה אעשה אותה למאושרת.
יום יבוא ונדע.