תסכול זה כשאתה מנסה לעשות משהו יום שלם אבל הוא לא מצליח.
נגיד לשכנע את אח שלך ללמוד כשהוא לא לומד.
זה שאינו יודע לסתום מעלה לי את החלסטרה לאחרונה. הציונים שלו לא מספיק גבוהים בעיני (בתחום השמונים). אמא שלי ואחותי מסכימות איתי על כך אבל זה נראה כאילו אני היחיד שמנסה לנהל את העניינים. גם אחותי מסכימה שאני היחיד שעושה את זה. "אתה לקחת את זה על עצמך" היא אומרת לי. היא מדברת שטויות בעיני. זה לא שלקחתי מיוזמתי, זה שלא לקחו בזמן שזה האינטרס של כולם שהוא לא יגדל להיות כלומניק.
ראיתי ביום שישי בעבודה אמא צעירה (ויפה) עם שני ילדים קטנים. הם רועשים ומתעסקים בכל דבר. זה כאילו יש קונספירציה בין כל ההורים בעולם לשקר לזוגות צעירים שלהביא ילדים זה מדהים. לא ראיתי זוג עם ילדים שלא נראה מדוכדך חצי מהזמן שלו.
"אל תביא ילדים" רציתי לומר לתם היום אחרי שהתמודדתי עם זה שאינו יודע לסתום בפעם המאה היום. אז קלטתי שאין לי ילדים. אז למה אני מגדל אותם? שייסה.
אז הצבתי לו הגבלות די חזקות. אני מאמין בהתניות חיוביות ושליליות יחד. עבדתי איתו חיובי אך הוא לא קיבל זאת אז בעיטה בתחת נדרשת. אין מחשב, טלויזיה או טלפון כל הסופ"ש. זה היה עובד. אם אין לו שטויות לעסוק בהן הוא יעסוק בחומר הלימודי. באמת יעסוק. לא יעסוק רק כדי לסמן על כך וי ולומר לי 'הנה עשיתי'. הוא העדיף בהתחלה להילחם איתי על לשחק בהם במקום ללכת לאטרנטיבה שהיא ללמוד. כאמור בשישי הלכתי לעבודה. חזרתי ראיתי אותו משחק בטלפון ליד אמא שלי מול הטלויזיה.
"למה הוא לא לומד?" שאלתי את אימי.
"אתה יותר חזק ממני בדברים האלה" היא אמרה. כאילו מנערת את עצמה מאחריות.
מה את מפגרת?! מה זו האפטיות הזאת?
הייתי במעקב צמוד עליו כל הסופ"ש אבל גם זה לא עבד. למה? כי אמא שלי כמו סתומה נתנה לו להשתמש במחשב שלה. אז מה עשינו בזה?!
זה מקור התסכול. אני אומר לו משהו אחד אבל ממרים את המילה שלי ומזיינים את התוכנית שלי איתו. אז איך אני יגרום לו ללמוד? אני כועס ממש על זה.
אני מת שיכשל במבחן הזה רק כדי להבהיר את המקום שלי בחינוך שלו ושאמא שלי לא תיגע בפעילות החינוכית שלי.
נעבור הלאה, השישי שתיתי עם אחותי. נאמר לי כך: "הרגשות שלך שכלתניים מאוד". הכוונה היא שאני לא מרגיש בצורה סוחפת. אני יותר חושב שאני מרגיש. זה במיוחד קורה עם עצב לדבריה. אני ממעט לבכות. באופן כללי אני ממעט לחוש כאב. הרגשות שאני מבטא בדרך כלל הם כעס ושמחה. לדבריה זה כי הם לא חושפים אותי לפגיעה. שיחקתי קצת עם המחשבה על דבריה ואני נוטה במידה מה להסכים איתה על כך.
פה הבלוג הזה נופל שוב ככלי תרפיוטי. מאחר ואני מתקשה להרגיש רגשות, בכך שאני כותב אותם ומנתח אותם אני לומד עליהם בדיעבד. זה מרתק.
הכלי השני שלי הוא כמובן המש"קית ופה יש לשים מילות אזהרה.
אין לי יומרה, היא החברה היחידה שיש לי במשחק שלי כיום. פשוט כי את הגשרים עם כל שאר החברים שרפתי לחלוטין. חוץ מאולי הגרמנייה שלי מהמשלחת. דיברתי איתה לאחרונה. אולי גם אחותי אם אפשר להחשיב את זה.
אבל עצם זה שהיא חברתי היחידה לא צריך לומר שאני צריך להיות אובססיבי איתה. היא כלי טיפולי חשוב כי אני מתרגל איתה פתיחות, כנות, חלוקה ואהבה. אלו כלים שאני באמת צריך לתרגל. אבל אני לא יכול לבלות איתה כל שבוע או ברמה גבוה כי זה כבר לא בריא.
היא גרמה לי להסתרך לאחרונה. שכחה את התוכניות שלנו בשישי והעברנו אותן לראשון ואז דחינו אותן לשני.
אני רוצה לכעוס, אבל מהספרים אני יודע שזה לא נהוג לכעוס מדברים כאלו. אני אומר לה שזה מטריד אותי. אני מנחש שזה קשור לכך שהיא דופקת את המוח שלה בעבודה. בעיני זה טימטום. היא יודעת שזה לא טוב שהיא עובדת כל כך הרבה אבל לא מוכנה להפסיק. אם את יודעת שמשהו מזיק, למה את לא מנסה לטפל בו?
אני לא אכעס עליה על כך. אבל אני ממש לא רוצה להרגיש כמו השפוט שלה.
אולי לדבר במונחים האלו זה לא נכון. אולי זה נכון. נראה איך זה יימשך.
לילה טוב אנשים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה