אז היום קיצצתי את התחת של השיער שלי.
חשבתי על זה קצת. סיפרתי כבר אני מניח שהיה לי שיער ארוך אבל לא התעמקתי בפרטים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שממש קיצצתי אותו. זה היה כשנמאס לי כבר ממנו והורדתי הכל לחלוטין. לא זוכר אם זה היה אחרי הקיצוץ או מספר ימים לאחר מכן אבל אני זוכר שבאתי למפגש של ההתנדבות שלי עם ניצולי השואה והבנות ממש התפלאו מאיך שאני נראיתי לעומת איך שהייתי עם שיער ארוך. קראו לי חתיך. הפליא אותי. אני מסתכל על תמונות מההצגה. היה לי ביטחון עצמי נמוך. אני מסתכל עלי בתמונות ורואה מישהו שחושב שהוא הגיבן מנוטרדאם. מאדר פאקר מכוער לחלוטין. היום? ובכן, אני לא מאמין שאני נראה כמו דוגמן אבל אני בהחלט לא מכוער.
לא השקעתי בשיער הארוך. הוא היה מתולתל ומוזנח. לא הייתי מוכן להסתפר. התלבשתי כמו שהכריחו אותי מסביבי כשאמרו לי שאני נראה לא בסדר ככה אבל את השיער לא הייתי מוכן לחתוך. לא יודע למה. אני אהבתי שהוא אורך ומוזנח. אהבתי להעביר את ידיי בינו כשאני הפעלתי את המוח ולהניד את הראש ולהרגיש אותו נע. במסתורין ניסיתי אפילו לשחק איתו קצת בתסרוקות נשיות ולפעמים לנסות לגרום לו לציית לחוקי הטבע ולהיראות כמו משהו שבן אדם עוטה.
כשהלכתי לספר הרגשתי לא בנוח. כנראה כמו ראש ממשלה מחורבן כשהוא עולה על הפודיום וצריך להסביר את עצמו. זה מתחיל בכך שהוא מטשטש כל קו פעולה קונקרטי בנוגע למה שאתה רוצה שיעשו, האשמה של כל הסובבים אותך ולבסוף ירידה בבושת פנים כשהתקשורת חוגגת. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות איתו. ידעתי שאני רוצה שיהיה ארוך ושאולי יגלם משהו פנימי. חשבתי לעצב אותו כמו ההוא מרמזור שכולם מתלהבים איתו או משהו בסגנון כדי שהוא יפסיק להפריע לכל הסובבים אותי. זה רק החריף את הגינויים. קראו לי מוצארט איתו (כן, היינו בית ספר מאוד אשכנזי עשיר). אז באיזה שהוא שלב המטרד עבר כל גבול ודרשתי משהו פשוט, שיחתכו הכל. פתאום הרגיש מוזר להניד את הראש ולהעביר את היד דרכו. עוד צחקו עליי בהתחלה שהיה לי ראש חלק לחלוטין אבל הוא התארך לממדים קונבנציונליים ואף אחד לא הוטרד ממנו יותר. לא הפריע לי גם שהוא קצוץ. זה העיף את המטרידים ונראה לא רע. זה בטוח.
היופי הוא גם שזה התמציתיות של המילה פשטות. כשאתה רוצה להרגיש את העולם שוב ולהבין אותו, אתה מגלח את הראש. הרוח מצליפה, כל הצלפה שלך על מזרן האימונים בנפילה מורגשת בצורה שונה והמודעות עולה. אז אתה מרגיש את העולם.
אבל, אני כמהה אליו שוב. הפעם בצורה אחרת. זאת התנסות שאני חייב להשיג. הצבא לא מתיר את זה וזה משגע אותי.
האם אני רוצה להיות בן מגדר אחר או שאני פשוט ממש רוצה להתלבש בצורה ייחודית לי?
אני מזדהה עם נשים יותר. אני רוצה להיות הרבה יותר כמו אישה. אבל... אישה? זה גובל ברמות של אני מתעב את העובדה שיש לי איבר מין גברי? תיארתי כבר איך אני רוצה להיראות. מה אני רוצה להיות מבחינה חיצונית.
איך אני רוצה להרגיש? נשי. זאת ההגדרה. אני אוהב לשבת כמו אישה, אני אוהב להשתין בישיבה ואוהב לדמיין עצמי בגוף של אישה כשאני שותה קפה.
אבל לא להיות אישה. זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להיות במגדר ביניים. ממש לא גבר. אני לא סובל את המגדר הגברי. זה מגיע ממש לזה. הגישה הארכיטייפית הגברית בעיני מטומטמת. כשאני חושב על גבר עולה אסוצאטיבית בראש שלי בחור שמזיין את המוח על דברים שהוא חושב שהוא יודע כשהוא למעשה לא. אני נפלתי בחטא הזה פעמים רבות אך כיום אני משתדל לגעת באי ידיעה.
נעבור הלאה. אלו מחוזות שאני לא רוצה לגעת בהם ברשומה הזאת. הם גורמים לי להרגיש חרא.
"לא, הגישה הזאת היא תבוסתנית ואומרת 'אנחנו כולה חיות, ככה זה, גברים שולטים'"
הפמניסטית (אני לא אוהב את הכינוי הזה... הוא מאוד חד גוני וקיצוני, בואו נקרא לה האישה לבינתיים במקום) כתבה את זה. לפני כמה זמן אדם אמר לי, כשהוא ראה שאני מחזיק ספר בפסיכולוגיה, שזה לא מדע כי אי אפשר לנתח התנהגות של אנשים בצורה מדעית. הבחור עצמו יחסית נבון אז הפתיע אותי שהוא אמר את זה. אני מקבל את התחושה שבני אדם אינם מקבלים את הקביעה שבני אדם הם חיה ומכונה ולכן אפשר לנתח את ההתנהגות שלהם, החשיבה שלהם והעבודה שלהם כמו כל חיה וכמו כל מכונה ביולוגית. אני מאוד לא מסכים איתה. אני לא רואה את ההבדל בין הקופים שהכו זה את זה עם מקלות לבין הקופים שמכים זה את זה עם טילים גרעיניים. דסמונד מוריס כנראה מאוד דחף בתוכי את הגישה הזאת מגיל צעיר. הוא הפך את העולם שחייתי בו להגיוני יותר.
אבל גם האישה (סעמק גם זה חרא של כינוי... אין לי לבינתיים) וגם הבחור ההוא וגם עוד המון אנשים שאני מכיר פשוט לא מקבלים את האפשרות שאפשר לנתח את התרבות, החברה וההתנהגות האנושית תחת ראי ביולוגית. אולי לא הכרתי מספיק את הדעה שלה בשביל זה ופסלתי אותה על סמך שיחה עייפה מאתמול (מה גם שהתשתי לה את התחת). אולי היא באמת לא מאמינה שאפשר לקבוע שבני אדם הם חיות או שמזה אפשר לפסול התנהגויות מסוימות בהם או לקבוע עליהן.
זאת באמת קביעה תבוסתנית קצת. בני אדם הם חיות, רזון זה בריא ולכן אנורקסיה היא רעה שלא ניתנת למניעה בחברה האנושית. אחותי מאמינה באלוהים מסיבות פרקטיות. האמונות שלה סובבות סביב פרקטיקה. היא תנמק לפעמים דברים ב'כי זה נוח לי' או 'כי זה טוב לי'. למה היא מעמידה פנים שהיחסים בינה לבין אבא שלנו טובים? 'כי זה מרגיש לה טוב'.
אני מאמין בדברים כי אני חושב שהם בעלי סבירות גבוה יותר שהם נכונים. אני מנסה לנתק את התקוות שלי מהאנושות או הרצונות שלי מהמשוואה. זה למה אני אומר הרבה פעמים בכנות רבה לעצמי שהחכמה עשויה להיות הדבר היחיד שיש לי. כי אני לפעמים מרגיש ששום דבר אחר בי מלבדה לא חזק מספיק או מאפיין אותי מספיק (לכן אני גם תמיד מנסה לאתגר אנשים סביבי במישור האינטלקטואלי כדי להרגיש עליונות). זה בלי קשר לתקוות או אשליות שאני רוצה להשרות בעצמי לתגובה חיובית.
אני גם חושב שזה בריא יותר למען השגת המטרות. בכך שאתה טוען למגבלות האדם ובמידה ואתה צודק, אתה יכול למצוא דרך להשיג את מטרותיך תוך התגברות עליהן.
בהיגיון זה, בני אדם הם חיות אבל זה לא אומר שהחברה צריכה להיות לא ששוויונית. פשוט שצריך שהמיסוד של המערכת יתגבר על הקשיים שנוצרים מעצם העובדה שאנחנו יצורים ביולוגים. אני לא מאמין גם שיש מקום למלחמה הזאת לזכויות הנשים. לא כי היא לא חשובה ולא כי לא צריך מודעות. כמובן ששניהם נכונים. פשוט תכונות 'נשיות' הופכות ליותר חשובות מאותן תכונות שמטפחים בגברים וההבדלים בין גברים לנשים הופכים ללא רלוונטיים. בתכונות הנשיות אני מתכוון לעבודה עמוסה במישור הרגשי. אדם המנותק מהרגש שלו יתקשה בעיני מאוד להתמודד עם העולם העסקי היום ובטח שבעתיד המונחה יותר לעבודה בצוות ופחות לתחרותיות. אותם גברים שמחונכים בבתים מסורתיים להתנתק מהרגשות שלהם יתקשו להתאים עצמם להצלחה עסקית.
במישור השני, גברים לא עובדים יותר בעבודות פיזיות כמעט והם יכולים ולפעמים צריכים לטפל בתינוק הנולד בדיוק כמו אישה (אין כבר את התירוץ של הנקה למשל). ההבדל העיקרי מתבטא כמובן ברחם ובעובדה שאישה צריכה להחזיק תינוק תשעה חודשים. זה מקרקע אותה.
אני לא יכול לתת תשובה חד משמעית. אני פשוט מאמין שהחברה צועדת יותר ויותר לכיוון של שיוויון והטכנולוגיה מנפצת את ההבדלים המגדריים ולכן בהדרגה נראה גם גברים יותר נשיים וגם חלוקה יותר שיוויונית בין גברים לנשים.
בלי קשר למודלים של יופי וסקס שציינתי.
אני מאמין שמה שכתבתי עכשיו הוא הדבר ההססני ביותר שלי. אני לא יודע אם אני סבור שזה נכון או שטות מוחלטת.
אני רוצה לחזור אבל רגע לנושא של חכמה. אנשים אומרים לי שאני מנסה לצאת חכם או שאני לא נשמע חכם.
קרה פעמיים ב24 שעות האחרונות. אני לא מנסה לצאת חכם, אני מנסה לצאת צודק. ההבדל מונח בכך שבעיני להיראות חכם זה כתיבה גבוה ולא נהירה, סיבוכיות, בולשיטולוגיה והתנשאות.
ראיתי כאלו שבעיני באמת מנסים להיראות חכמים. מתנשאים מול אנשים מולם כי הם מניחים אוטומטית שהם טיפשים. אני מאוד מנסה להימנע מזה. לא מרגיש בנוח עם הפגנת חכמה לראווה. אני עם הספר בכיס של הב' בלי שיראו אותו ללא הצורך, מדבר על הדברים האלו רק עם אנשים שיזמו איתי שיחות כאלו קודם ולא מנסה להראות ידע, יכולות מתמטיות או פילוסופיה. אני מרגיש עם זה לא בנוח.
כתבתי על חכמה מספר פעמים פה. אולי היא משהו שמאפיין אותי. אני בהחלט מאמין שכן. מנגד, אני לא מאמין שזה דבר טוב. ממש לא. יש פעמים שאני שונא אותה ויש פעמים שאני נהנה ממנה. כשאני לא מצליח להירדם כי אני פותר תרגיל או חושב על דילמה ומתעורר באמצע הלילה לכתוב על זה, זה מציק לי. זה מטרד. זה מחרפן לי את המוח. בתקופה של החזרה לארץ מקליפורניה היו תקופות שהייתי ער באי וודאות ולחוץ על הקיום של המציאות. גם אתמול נשארתי ער עד מאוחר מדי בגלל זה. המשכתי לקרוא ולכתוב עד יותר מדי מאוחר.
זה בא עבורי על חשבון משהו. ייתכן שזה קשור למבנה המוח שלי וייתכן שזה קשור לרקע שלי אבל אני מאוד בעייתי עם סימפתיה והתחברות עם אנשים. אני לא יצרתי קשר עין עם בני אדם ולא התחברתי איתם עד גיל מאוחר. אני לא הבנתי אותם ולא הצלחתי לקרוא התנהגויות שלהם. אפילו את עצמי לא הכרתי. אני עוד פוחד מעצמי אבל אז זה לא היה ממש פחד. זה היה אי שליטה מוחלט על כל צורת התבטאות שלי עם בני אדם. קראתי לזה המסיכה. המסיכה שוטטה עד שחזרתי הביתה או שיצאתי למקדש שלי, לדוג'ו שלי.
לא שלטתי על ההתנהגות שלי אז. אמרתי דברים רעים, התנהגתי בצורה נוראית ואז חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שיצאתי מטומטם. אבל המשכתי.
זה היה כמו הפעמים הראשונות שתרגלתי ראנדורי. בהן נכנסתי לקרב ולא ידעתי מה אני עושה בו. פשוט עבדתי בלי משים. היום אני ממש מרגיש את הגוף ונע כפי רצוני. אפילו על האגן אני שולט. אני לא יודע אם אני שולט על עצמי היום. המון פעמים כן. ברגע שנפלו לידי אחיי הקטנים כבר המסיכה נשרפה. לא יכולתי להרשות לעצמי.
אבל עם המש"קית למשל המון פעמים נהגתי כמו מטומטם בלי שליטה על הסוגרים. היום זעמתי ממש על הנרקסיסט. זעם שממוקד בבן אדם אחד. אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר. אני חושב שזה היה מכוון. אני בהחלט מתכוון לזה עכשיו.
הצורה השלישית שאני סובל מחכמה היא העובדה שאני חושב אחרת וזה יוצר אי נעימויות. בשיעורים לפלגמטים בבית הספר הייתי תמיד עונה לשאלות בכיתה בשתי אופנים בראש. אחת בצורה שאני מצפה שהתלמידים יענו והם בדרך כלל ענו כך ובצורה השנייה שלי. שם זה הניב המון פעמים תוצאות מענגות.
אבל בדרך כלל זה אומר דברים פחות טובים. נגיד כשאני מפרש משפט בצורה אחרת מכולם, פקודה למשל, ואז מבצע אותה בצורה שונה מכולם ואז כולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה נהגתי כך. או שאני אומר משהו שלא במקום, מוזר אולי, ואנשים מסתכלים עלי כאילו נחתתי משום מקום. זה נשמע קטן אבל קחו את זה למקומות יותר רחוקים. זה יצר אצלי המון פעמים תחושה של ניכור. שאני מעוות. שמשהו לא בסדר בי. היום? התחלתי לכתוב את הרשומה הזאת בהמשך לאותה תחושת ניכור ובקבלה מלאה שכך אני מרגיש. שאני חכם וזה מעוות וזה גורם לי רק חרא. כמו שבן דוד שלי אמר, הוא נהיה שמח ברגע שעשה לעצמו את הנזק שעשה, כשהפך את עצמו למספיק טיפש כדי שהמחשבות שלו לא יהרסו אותו. מה היא גרמה לי להרגיש כשכתבה שאני מנסה להיראות חכם? או מה מי שאמר לי את זה היום גרם לי להרגיש? קודם כל שאני לא מבין מתי ניסיתי, מה עשיתי לא בסדר שאפשר היה להגדיר כהיבריס. לאחר מכן הרגשתי שאני באמת חכם. ביניהם הרגשתי רע על שניהם יחד. מה לא בסדר בי? אני מוצא את עצמי לפעמים שואל.
זה מצחיק, זה עוד פעם אחד מהרגעים האלה של שנאה עצמית.
אז מה לא בסדר בי? האם אני באמת חכם? ואם כן, זה באמת כזה חרא? ואם לא, מה טוב בי?
אם הייתי יכול להצביע על דבר אחד שטוב בי, דבר אחד שאני יכול להגדיר כאנושי בצורה חמה וטובה זה הבלוג הזה. תו לא. פיסת הכנות היפה הזאת באדם שכל כך מתחפש. אם ארצה להראות לאדם שאני אנושי, לא אהיה מסוגל לדבר איתו בצורה אנושית. לא, זה רחוק ממני עוד. אני מנסה. אני אראה לו את הבלוג הזה.
אני בדרך כלל לא מנסה. הוא חושף יותר מדי. כשאני שולח את הלינק אליו לעוד אדם ועוד אדם ועוד אדם ועוד אדם אני בעצם יוצא בעוד צעד מארון של הכחשות ומראה לעוד אנשים מי אני. מי אני רוצה להיות. מה אני חושב. במקום הזה הכל כך בטוח זה בסדר לחשוב כל מחשבה מטופשת ולא חכמה ככל שתהיה או מבריקה ופיסת זהב. הן כולנו מבורכות פה וכולן שוות ערך זו לזו. במקום נטול יומרה זה אנשים ימצאו אותי.
והחכמה? כבר לא יודע. אני רוצה לכתוב שאני חכם. ואיך אסמך את זה? בציוני בגרות? למה זה מדד? בדעה של אנשים מסביבי? מה היא שווה? במבחני איי קיו? זה כבר עלוב. לא יודע במה. חכמה אמיתית היא להתקבל לסטנדפורד כמו שאני רוצה תחת כתביי או תחת פרויקט כזה או אחר שאבצע.
זה שוב חזרה לטקסט על סופיה. החכמה צריכה להרגיש שהיא קיימת כדי להרגיש טוב. היא צריכה סימוכין חיצוניים. הסימוך היחיד ייקח לי זמן רב להביא לידי ביטוי. בינתיים אני יכול רק אולי להאמין בזה.
אני רוצה לחזור אבל רגע לנושא של חכמה. אנשים אומרים לי שאני מנסה לצאת חכם או שאני לא נשמע חכם.
קרה פעמיים ב24 שעות האחרונות. אני לא מנסה לצאת חכם, אני מנסה לצאת צודק. ההבדל מונח בכך שבעיני להיראות חכם זה כתיבה גבוה ולא נהירה, סיבוכיות, בולשיטולוגיה והתנשאות.
ראיתי כאלו שבעיני באמת מנסים להיראות חכמים. מתנשאים מול אנשים מולם כי הם מניחים אוטומטית שהם טיפשים. אני מאוד מנסה להימנע מזה. לא מרגיש בנוח עם הפגנת חכמה לראווה. אני עם הספר בכיס של הב' בלי שיראו אותו ללא הצורך, מדבר על הדברים האלו רק עם אנשים שיזמו איתי שיחות כאלו קודם ולא מנסה להראות ידע, יכולות מתמטיות או פילוסופיה. אני מרגיש עם זה לא בנוח.
כתבתי על חכמה מספר פעמים פה. אולי היא משהו שמאפיין אותי. אני בהחלט מאמין שכן. מנגד, אני לא מאמין שזה דבר טוב. ממש לא. יש פעמים שאני שונא אותה ויש פעמים שאני נהנה ממנה. כשאני לא מצליח להירדם כי אני פותר תרגיל או חושב על דילמה ומתעורר באמצע הלילה לכתוב על זה, זה מציק לי. זה מטרד. זה מחרפן לי את המוח. בתקופה של החזרה לארץ מקליפורניה היו תקופות שהייתי ער באי וודאות ולחוץ על הקיום של המציאות. גם אתמול נשארתי ער עד מאוחר מדי בגלל זה. המשכתי לקרוא ולכתוב עד יותר מדי מאוחר.
זה בא עבורי על חשבון משהו. ייתכן שזה קשור למבנה המוח שלי וייתכן שזה קשור לרקע שלי אבל אני מאוד בעייתי עם סימפתיה והתחברות עם אנשים. אני לא יצרתי קשר עין עם בני אדם ולא התחברתי איתם עד גיל מאוחר. אני לא הבנתי אותם ולא הצלחתי לקרוא התנהגויות שלהם. אפילו את עצמי לא הכרתי. אני עוד פוחד מעצמי אבל אז זה לא היה ממש פחד. זה היה אי שליטה מוחלט על כל צורת התבטאות שלי עם בני אדם. קראתי לזה המסיכה. המסיכה שוטטה עד שחזרתי הביתה או שיצאתי למקדש שלי, לדוג'ו שלי.
לא שלטתי על ההתנהגות שלי אז. אמרתי דברים רעים, התנהגתי בצורה נוראית ואז חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שיצאתי מטומטם. אבל המשכתי.
זה היה כמו הפעמים הראשונות שתרגלתי ראנדורי. בהן נכנסתי לקרב ולא ידעתי מה אני עושה בו. פשוט עבדתי בלי משים. היום אני ממש מרגיש את הגוף ונע כפי רצוני. אפילו על האגן אני שולט. אני לא יודע אם אני שולט על עצמי היום. המון פעמים כן. ברגע שנפלו לידי אחיי הקטנים כבר המסיכה נשרפה. לא יכולתי להרשות לעצמי.
אבל עם המש"קית למשל המון פעמים נהגתי כמו מטומטם בלי שליטה על הסוגרים. היום זעמתי ממש על הנרקסיסט. זעם שממוקד בבן אדם אחד. אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר. אני חושב שזה היה מכוון. אני בהחלט מתכוון לזה עכשיו.
הצורה השלישית שאני סובל מחכמה היא העובדה שאני חושב אחרת וזה יוצר אי נעימויות. בשיעורים לפלגמטים בבית הספר הייתי תמיד עונה לשאלות בכיתה בשתי אופנים בראש. אחת בצורה שאני מצפה שהתלמידים יענו והם בדרך כלל ענו כך ובצורה השנייה שלי. שם זה הניב המון פעמים תוצאות מענגות.
אבל בדרך כלל זה אומר דברים פחות טובים. נגיד כשאני מפרש משפט בצורה אחרת מכולם, פקודה למשל, ואז מבצע אותה בצורה שונה מכולם ואז כולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה נהגתי כך. או שאני אומר משהו שלא במקום, מוזר אולי, ואנשים מסתכלים עלי כאילו נחתתי משום מקום. זה נשמע קטן אבל קחו את זה למקומות יותר רחוקים. זה יצר אצלי המון פעמים תחושה של ניכור. שאני מעוות. שמשהו לא בסדר בי. היום? התחלתי לכתוב את הרשומה הזאת בהמשך לאותה תחושת ניכור ובקבלה מלאה שכך אני מרגיש. שאני חכם וזה מעוות וזה גורם לי רק חרא. כמו שבן דוד שלי אמר, הוא נהיה שמח ברגע שעשה לעצמו את הנזק שעשה, כשהפך את עצמו למספיק טיפש כדי שהמחשבות שלו לא יהרסו אותו. מה היא גרמה לי להרגיש כשכתבה שאני מנסה להיראות חכם? או מה מי שאמר לי את זה היום גרם לי להרגיש? קודם כל שאני לא מבין מתי ניסיתי, מה עשיתי לא בסדר שאפשר היה להגדיר כהיבריס. לאחר מכן הרגשתי שאני באמת חכם. ביניהם הרגשתי רע על שניהם יחד. מה לא בסדר בי? אני מוצא את עצמי לפעמים שואל.
זה מצחיק, זה עוד פעם אחד מהרגעים האלה של שנאה עצמית.
אז מה לא בסדר בי? האם אני באמת חכם? ואם כן, זה באמת כזה חרא? ואם לא, מה טוב בי?
אם הייתי יכול להצביע על דבר אחד שטוב בי, דבר אחד שאני יכול להגדיר כאנושי בצורה חמה וטובה זה הבלוג הזה. תו לא. פיסת הכנות היפה הזאת באדם שכל כך מתחפש. אם ארצה להראות לאדם שאני אנושי, לא אהיה מסוגל לדבר איתו בצורה אנושית. לא, זה רחוק ממני עוד. אני מנסה. אני אראה לו את הבלוג הזה.
אני בדרך כלל לא מנסה. הוא חושף יותר מדי. כשאני שולח את הלינק אליו לעוד אדם ועוד אדם ועוד אדם ועוד אדם אני בעצם יוצא בעוד צעד מארון של הכחשות ומראה לעוד אנשים מי אני. מי אני רוצה להיות. מה אני חושב. במקום הזה הכל כך בטוח זה בסדר לחשוב כל מחשבה מטופשת ולא חכמה ככל שתהיה או מבריקה ופיסת זהב. הן כולנו מבורכות פה וכולן שוות ערך זו לזו. במקום נטול יומרה זה אנשים ימצאו אותי.
והחכמה? כבר לא יודע. אני רוצה לכתוב שאני חכם. ואיך אסמך את זה? בציוני בגרות? למה זה מדד? בדעה של אנשים מסביבי? מה היא שווה? במבחני איי קיו? זה כבר עלוב. לא יודע במה. חכמה אמיתית היא להתקבל לסטנדפורד כמו שאני רוצה תחת כתביי או תחת פרויקט כזה או אחר שאבצע.
זה שוב חזרה לטקסט על סופיה. החכמה צריכה להרגיש שהיא קיימת כדי להרגיש טוב. היא צריכה סימוכין חיצוניים. הסימוך היחיד ייקח לי זמן רב להביא לידי ביטוי. בינתיים אני יכול רק אולי להאמין בזה.
מספיק להיום.
לילה טוב אנשים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה