הסבר על התמונה החדשה

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ
אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:
אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ
לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.

הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ
עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?
אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה
זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.

נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,
דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:
אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת,
מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?

נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ
סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת,
וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ
שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת:

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

אין ספק, זו בושה וחרפה שאני מצטט זאת בהקשר שלי. למה? כי זה שיר של ניצול שואה על הגטו. אבל אהבתי אותו מאוד תמיד. תחת הבלוג הזה, כל מילה שלי היא דמעה בהתייפחות ארוכה על מה שעברתי ועל מה שאני חושב. אני כותב בלילות מה עובר עלי.

נעלי החי"ר והגרביונים, זה אמור להיות ברור לקוראים. החי"ר סמל הגבריות הצה"לית והגרביונים סמל הילדות והעם העסיק את מחשבתי והקדשתי לו את הבית הזה בברכה שנכתבה במתנה שלא נתתי לו:

כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ
אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:
אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ
לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.

כוכביה יטילו אל מרתף אישון עיני. יעודדו אותי ואולי ישמחו אותי כשאני מתפאל מהם. אולי כבר לא מתפאל. נהנה מהם. מאוהב בהם עד כלות נשמתי. אך קו אור אין בי אפילו להשיב בו על השי. אין לי מה לתת לה שמרגיש מספק בעיני וזה תמיד מרגיש לי רע. על כן אני מפצה במילים רבות, בברכות. כי ככה אני, דפוק כזה.

לתת לה צחוק, לתת לה קצת חיבה. לא מסוגל להפגין בפניה אהבה או חיבה ותמיד חייב לריב. תמיד. לא יודע למה. לפעמים זה נראה מוצדק. בדרך כלל זה חלק מהבעיות שאני מנסה להתגבר עליהן.

אין זה יותר ראוי שאני נותן לה זאת בתוך השי שמייצג בעיני כל כך טוב את התפיסה החומרית הזאת של נתינה אותה אני מסוגל לבצע.

אולי השבוע. אולי שבוע הבא. עוד אתן לה את השי. אני חייב. 

כך אני מסכם את החלפת התמונה.