שיחות מהעתיד

"אנחנו צריכים שתיכנסי פנימה"

"למה אני?" שאלתי בחשש אמיתי לחייה.

"החוטף עשה זאת בשל מצב נפשי מעורער. הוא לא משחרר דרישות  ולא יוצר איתנו קשר. הבנו שאת הענקת לו סיוע רב בעבר ולכן אנחנו סבורים שזו הדרך הבטוחה ביותר עבורנו לנטרל אותו בלי שיפגע באף אחד. אל תדאגי, נצייד אותך עם אוזנייה דרכה הפסיכולוג שלנו יוכל להנחות אותך."

"אני כבר לא בקשר איתו כבר שנים."

"אנחנו יודעים. את הרי לא רוצה שהדם שלהם יהיה על ידייך".

כך נכנסתי לבניין הקומות.

הוא עבר לפני כשמונה שנים לארצות הברית. משיחות קצרות שהיו לנו הבנתי שהוא טייל בעולם. קצת בגרמניה, קצת ביפן. לא היה לי מושג שהוא חזר לארץ עד אשר הוא עלה בחדשות הבוקר היום.

"גבר כבן שלושים נעל עצמו יחד עם בני ערובה במתחם הבורסה."

נכנסתי לבניין. מאוד יוקרתי. הדלפק ריק מאיש. ליד המעליות ראיתי מראה שבורה ומוכתמת בדם. על הקיר הלבן סימן שאלה גדול בצבע אדום, סביר להניח מדמו של מי ששבר אותה.

"הוא בקומה שלישית" אמרו לי.

עליתי במדרגות. ראיתי אותו שם, כמו שהשארתי אותו כשעזב עם החיוך המוכר הרחב שלו את הארץ רק בלי החיוך. שיער פרוע, לא מגולח. אקדח בידו השמאלית ועט בימנית. הוא כתב על נייר ליד שולחן כתיבה. כמעט כאילו כותב חיבור.

הכרתי את מצבי הרוח שלו. הוא כנראה התחרפן מאיזו מחשבה מטרידה והיה צריך לכתוב אותה.

"אמתי?" שאלתי, מודאגת.

הוא הסתכל עלי וחייך.

"מה את עושה פה?"

"אמרו לי שקרה משהו. הכל בסדר?"

"הם שלחו אותך לשכנע אותי לצאת מפה"

"נכון"

"את יודעת מה אני כותב?"

"לא"

"מכתב התאבדות."

"מה קרה אמתי?"

הוא התעסק עם תכשיט שהיה על השולחן ומבטו ממוקד בו. בהתבוננות מקרוב זה היה צלב עץ מקושט.

"התעוררתי בשישי בבוקר והכל היה חרא. קמתי עם כאב ראש והלכתי לפה, לעבודה שלי. הזמנתי את המעלית וחיכיתי. התבוננתי במראה ואז זה נחת."

הוא הפסיק לדבר.

"מה?"

"עזבי, זה פשוט... היה... עזבי"

"שברת את המראה?"

"בסוף היום כשירדתי זה התעורר שוב. הייתי צריך לנפץ אותה."

"התנצרת?"

"מה? בגלל השרשרת? יפה?"

"זה צלב..."

"כן. קניתי אותו בונציה. אני פשוט אוהב את הסיפור של ישו. פחות בגלל הנצרות. הוא דוגמה לאנשים מעטים שייסדו תורות ששינו את העולם מתחושת שליחות. כמו לותר קינג. הדחף הזה לשנות את העולם שיהיה טוב יותר, מדהים."

"אז אם אתה רוצה למות, למה יש לך בני ערובה?"

"את מכירה אותי. אם אני עוזב את העולם זה יהיה בבום."

"לא. זה ממש לא אתה. גם כשעשית דברים גרועים, תמיד חיפשת לעשות טוב. אתה יודע שזה לא טוב."

"אבל זה הסוף"

"זה גם לא הסוף. מה קרה לך? למה אתה חוזר לדפוסים האלו? חשבתי שהכל הסתדר"

"לא! זה חייב להיות הסוף."

"למה?"

"את לוחצת עליו יותר מדי, תרגיעי את הטון" נאמר באוזנייה מאוחר מדי בעוד הוא יורה ירייה עקומה ופוגע בחלון לידי, מחריש את אוזניי.

"זה היה פזיז ומטומטם! תצאי משם עכשיו!" כיביתי את האוזנייה. מפוחדת, נעה באימפולס בלי לחשוב אבל יודעת שזה נכון.

"אתה לא הולך להרוג אותי."

"לא, בחיים לא."

"תאמר לי מה מפריע לך."

"זה הכל היה עקום. לא טבעי. לא נכון. הכל מההתחלה."

"מה? הנסיעה?"

"היחסים בינינו.

תמיד הסתכלו עלי עקום כשנסעתי אליך, כשכתבתי לך, כשרבתי איתך שוב ושוב. מה אתה עושה איתה? למה אתה מתנהג ככה אם אתה לא מזדיין איתה? מה זה היחסים הדפוקים האלו?"

"נו באמת. הם ילדותיים."

"לא, זה באמת היה מוזר. זאת לא הייתה סגידה. זו הייתה הערכה אבל באותה מידה גם אי הערכה, הבנה שאת אנושית. בכל זאת התקשרתי אליך חזק ולא יכולתי בלי נוכחותך. עד היום."

"לא דיברנו שנים."

"אבל חשבתי עליך."

"מה עם ההוא? לא התאהבת?"

"הוא אדם נפלא. מאהב מדהים. בדיוק כפי שרציתי. בדיוק כפי שהגדרתי. לכל המידות. לא אישה ולא גבר. בין לבין בצורה של אי ודאות. כך אנחנו אוהבים זה את זה. אני מדבר איתו בכנות ובפתיחות. אבל זה תמיד חסר. זה פשוט לא אותו הדבר."

"מה חסר?"

"ההומור השחור, הקירבה שאני חש ואפילו הריבים"

"אתה אוהב אותי?"

"לא! לא ככה. אני אוהב אותך בצורה שאני פשוט... אני אוהב אותו אחרת."

"איך?"

"אני אוהב אותך כמו מוות. אבל לא בצורה רעה. ציפור הפניקס נשרפת ליסוד ונולדת מחדש, טוב יותר. מוות. מוות של הכל. התקופה שהיחסים בינינו התגבשו, זה כמו מוות בצורה מופלאה ואתה חווה לרגע קט, כאילו אתה רואה את עצמך לרגע דרך עיניו של האדם. כל מה שאתה מאמין על עצמך מתפוגג. במובן של מוות ותחייה מחדש."

"אתה... אני..."

"לא הכרת אותי לפני כן. כל התקופה ההיא - האהבה, המשבר, העבודה, הצבא, מדורה אחת גדולה מדלקים שונים בהם כל הרכיבים נמסו ונבניתי מחדש. להרגיש את העולם פתאום, להרגיש רגשות באמת, לנשום את המציאות, לאהוב בני אדם, לחקור, לגעת בתשוקות שלי."

The means of renewing them is to bring them back to their beginnings, for all the origins of religious groups, republics and kingdoms contain within themselves some goodness by means of which they have gained their initial reputation and their first growth. Sine, in the course of time, this goodness becomes corrupted, if nothing intervenes that may bring it up to proper mark, that body is, of necessity, killed by such corruption.

"אז מה הבעיה?"

"איתך" הוא המשיך כאילו תחת מונולוג שלא נקטע. עוד מביט בצלב שלו, מזיל דמעה בודדת. "איתך זה בסדר הכל. כל סטייה מינית, כל רגש משונה, כל התנהגות שחשתי בה לא נוח. משום מה לא צעקת עלי שזה פתטי או זעמת ולא הבנתי למה. עודני לא מבין למה הסתובבנו יחד כה הרבה זמן. מה אהבת בי?"

"מה הבעיה אמתי?"

"אני מפחד. אני מפחד שאני שוב מדבר עם רוחות בראש שלי ואת לא קיימת פה. שזה עוד מונולוג שאני כותב לעצמי ופשוט איבדתי את היכולת לזהות.

ופה הבעיה הכי גדולה: אם את בדיונית אז תעזרי לי להגיע להחלטה הנכונה, סביר להניח שהם לא ימותו. אם את אמיתית, את מנסה לשכנע אותי לצאת החוצה ואז צפוי לי מאסר עולם במקרה הטוב ולכן, עדיף לי להקשיב לעצמי ולרצוח אותם."

הוא באמת השתגע.

"מה אתה רוצה שאעשה?"

"תאמרי לי שהכל בסדר. שאין שום דבר רע במה שקרה ושאצא הכל יהיה טוב. תשקרי לי כדי שאוכל לצאת, לשאת בעונש ואולי למות בצורה הראויה."

אני לא יודעת מה לומר לו.

מה אתם הייתם אומרים?

הכרתי אותו. כל מילה מתאימה לו ובכל זאת, מעולם לא ציפיתי שכה ירחיק לכת.

ידעתי אבל משהו אחד, הוא תמיד יודע למה הוא עושה את שהוא עושה. הוא לא קנה את הצלב כי הוא יפה. הוא קנה אותו ממניע, מחשבה כל שהיא ששיעשע את מוחו. באותו היגיון...

"למה ניפצת את המראה?" כעת כשהוא שבור, הוא יענה.

"אני לא יודע מי אני.

עמדתי שם, במעגל החשוך ובו הכיסאות ועליהם השופטים. הפעם הם כולם פילוסופים ואנשי רוח. אחזתי בצלב שלי בפחד בעוד אני מתבונן במראה שהם הציבו בפני. גבר בן 30 ממוסד לחלוטין. עובדעל פרויקטים להיי טק, יוצא מהעבודה להדריך דוגו קטן שלו וחוזר הביתה לבן זוגו וילדתו.

איפה הערכים? איפה התפיסות המגדריות העקומות בחליפה המהודרת הזאת? איפה הניקוי מהשחיטות והמערביות של אומנויות הלחימה? בית הספר שרציתי להקים? הפוליטיקה? הכל רחוק מהחלום."

"מה רע בזה?"

"אני מפחד שסטיתי מהדרך שיועדה לי"

"הדרך שיועדה לך היא הדרך שאתה בוחר. אתה חייב להפסיק לחפש להגדיר את עצמך."

"אני לא יכול"

"למה? למה אתה חייב להגדיר את עצמך כל הזמן? לחפש את האמת הזאת?"

שאלתי אותו זאת בעבר. הוא לא יודע לענות. הוא מפחד מהשאלה הזאת שלי.

הוא תפס את השולחן והשליך אותו הרחק.

"אתה בעל מאושר ומצליח. אין שום בושה בזה. תהיה גאה במה שבנית מעצמך. אנשים סביבך יזכרו אותך. אתה עדיין יכול לנווט את עצמך לאן שתרצה."

הוא קם ומזג לעצמו מבקבוק ויסקי שהיה על שידה.

"רוצה גם?"

"ממש לא."

הוא התיישב על הרצפה, מסחרר את המשקה בכוס.

"תודה... טל"

"איבדת את זה לגמרי"

"כן... אני כל הזמן אומר לעצמי שאני צריך פסיכולוג."

"אני יודעת"

"ניפגש שוב בקרוב?"

"רק כשיהיה לך מחסום כתיבה עוד פעם."

צחקתי.

"נקווה שפעם הבאה זה לא יהיה כזה דרמטי."

היא נעלמה. או שהייתה תמיד בזיכרון שלי. בניתי אותה בראשי ושמתי על נייר.

יצאתי מהבניין.