לא מעט פעמים היופי במקום הזה הן רגשות או דחפים שעולים לי במהלך היום שאני פשוט חייב לכתוב עליהם. פחות או יותר כמו שלפוחית משונה שגדלה לך מעל הבולבול והיא כל כך מרתקת אותך שאתה מת להראות אותה למישהו כדי שייתן חוות דעת ואולי להבין בעצמך ה אתה רואה ואז קוראים למשטרה ואתה מוצא את עצמך מראה את השלפוחית לאסירים ואני חושב שהיא התפוצצה ויצא נוזל אדום סמיך כזה.
אז... היום במהלך העבודה התכוונתי לצאת מהארון מול המשקית. ייתכן והיא כבר יודעת כל מה שאני חושב כי יש סיכוי שהיא מספיק משועממת לקרוא מה שהולך פה כך שזה נטו סמנטיקה אבל כפי שכתבתי, היא לא מעניינת פה, מה שמעניין הן ההתנהגויות שאני מפגין בפניה ולמה.
למזלי עצרתי את עצמי מלעשות משהו מאוד מטומטם. הייתה לי תחושה שמעורב שם לבידו. הרגשתי שזה אותו מטומטם שבי שנוטה לעשות דברים אימפולסיבים בלי לחשוב כך שלא נתתי לו לעשות משהו לפני שאני מבצע ראציונליזציה. גם בראציונליזציה זה היה הגיוני לחלוטין. אחרי הכל, הend game הוא מערכת אפלטונית בתוך שלושה חודשי גמילה מינוס חלקים מהכנות, קצת יותר מאוזנת וחכמה על פי המשולשים והטקסמוניה היפים שפסיכולוגים מציירים על אהבה (וכמו שכתבתי בעבר, לא רק רומנטית). זה צעד בכיוון הזה. אם כי הוא לא כנה במיוחד. אני לא הגדרתי בצורה ראציונלית מה אני ספציפית בסקאלה. אני יודע שאני מסוגל לחוש אהבה רומנטית חזקה לנשים ואני יודע שאני חווה סימפטומים מסוימים של משיכה לגברים. לא העמקתי דיו כדי להגדיר זאת יותר לעומק.
זה גם מוקדם מדי לend game. אנחנו בשלב של קמילה. שזה פנאן. זה מקום בריא להיות לבינתיים.
אבל זה נראה לי נכון והרגיש כל כך מטומטם ואפילו קצת פתטי. לא עשיתי זאת בסוף. אני נבון מספיק כדי לזהות סימפטומים והטיות מחשבתיות שלי. בטח שכדי להרגיש שמשהו מטופש.
אבל בעוד אני מסתכל על הוואצאפ עם ידיים על המקלדת, אני נזכר שהייתי כבר בנקודה זהה בעבר.
שלחתי לידידה בעבר הרחוק הודעה בפייסבוק. רצינית בטון שלה.
"אני חייב לספר לך משהו.
ברצינות.
אני הומו."
והיא הגיבה, בשיא הרצינות שלה, "חח מי זה יותם?"
יותם אגב זה מישהו שהכרנו. משם לא המשכתי את זה. פשוט כי כבר לא היה לי את הצורך לכתוב את זה.
אבל אני יודע שזה קשור ללבידו. אני מרגיש את זה. ייתכן שזה שוב קשור לנושא הדומיננטיות שעסקתי בו. אני נמשך לתחושת הסירוס. זה אפילו עושה את היציאה מהארון הזאת ליותר מטומטמת.
לא יודע מה לומר לכם.
כשהלכתי חזרה הביתה מהעבודה הדהד היום הזה בראשי. אנשים אומרים לי כל הזמן שאני משונה, שאני חושב אחרת מהם, שאני תמיד אופטימי וזה הזוי. היום זה היה מרוכז. אני עושה מעשים שונים מהם וחושב אחרת מהם אבל אני לא עושה את זה בכוונה. באמת שלא. אני לא יודע איך אני מרגיש עם זה. זה נכס. אין ספק. אני נהנה לא פעם מהמוח שלי והדברים שהוא יוצר. מחשבות מגניבות שאני אוהב לשחק איתן, להנחות את הדמיון. לפעמים זה דברים אפילו יותא פשוטים כמו העובדה שמעט מאוד מהפעמים אני באמת חש עצב. או לא עצב אלא אפטיות. אני בדרך כלל מאוד מאוד מאוד שמח ואנרגטי.
ואז יש מיניות... והתחושה הזאת שזה רע להיות שונה, והניסיון להיות קצת נורמאלי. לנסות לדבר כמו כולם. אני מסנטז משפטים לפני שאני אומר אותם לפעמים כדי שישמעו קצת יותר קרובים לאיך שהם מדברים.
והמיניות. הו המיניות. לפעמים אני שוקל התנזרות מינית. אמיניות. פשוט לומר לעצמי שאני לא נמשך לפאקינג כלום ולצאת מכל המרוץ המעצבן הזה.
פעמים אחרות, של קיצוניות הזויה, אני שוקל ממש סירוס כימי. אני לא רואה טוב במין. פשוט לא בשבילי. זה מסבך אותי יתר על המידה. בהכל. אני שונא את זה.
הניסיון להתלבש כמו כולם. לא תמיד התייחסתי לזה. פעם זרקתי על עצמי איזה בגד שבארון ויצאתי. למה? כי זה לא עניין לי את התחת. וזה המשיך לא לעניין לי את התחת כשהתחלתי להתלבש נורמטיבי. זה פשוט הפריע לכולם ממש שלבשתי בגד ים צהוב בחורף. ובמידה מסוימת זה עדיין לא מעניין לי תתחת. פשוט אני מבין את ההשלכות שלא להתלבש לציפיות.
הניסיון לאהוב מה שהם אוהבים. זה הכי מעצבן. אני אוהב מתמטיקה. ופילוסופיה. וגז. ורוק קלאסי. ובמידה מסוימת גם בגדי נשים. ועיצובי שיער. וקפה ואוכל טוב. והומור שחור. אבל אף אחד מסביבי לא מצליח למצוא יופי במתמטיקה. זה קשה במיוחד כשאני מלמד מישהו משהו. נגיד לפצור תרגיל. ואני ממש נהנה ומתלהב מהפיתרון. הוא לא רואה את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה