מקלחת למלך

נכנסתי למקלחות של הדוקטור. חזרתי מהצבא מיוזע לביתו. זה מעניין לראות איך עשירים מעצבים את המקלחות שלהם. בכל זאת, זה מקום שמקושר לרוגע ושלווה, בהחלט אפשר לעצב אותו היטב.
הרצפה משיש, שטיח לבן מכסה אותה ומחמם את הרגליים. המקלחת עצמה היא כמו חדרון קטן עם מדפים ושרפרף. מעליך ניצב מחבת ענק עם המון חורים. לא נראה לי נוח להתקלח תחת זה. פתחתי את המים ונכנסתי. המים היו רותחים. כל שריר נעסה בזרם העוצמתי. יש מקום לבצע קאטה. נעתי בהתאם לצעדים תוך כדי שאני מדגיש כל שריר וחש אותו.
חשבתי לרגע על המקלחת הטובה ביותר שלי. זה היה אחרי מסע ארוך בחובלים. היום בו אמורים להודיע לי אם אני מופרש. היינו ערים משלוש בלילה, צעדנו בחופי עכו היפים בחושך. מטונפים מחול ומי ים שבנו לבית הספר בו ישנו. הוציאו אותנו מיתר הקבוצה ואמרנו לנו להמתין. והמתנו במתח ובציפיה. חושבים על ההמשך ועל העכשיו. מנסים לפתח תיאוריות מי נשאר ומי הולך. ניסיתי כמדומני להתבודד. אני גם ככה שונא בני אדם, אז לדחוף אותם ברגעיי הלחוצים?
המפקד של השלב הודיע לי. מה הוא הודיע? שאני משונה. שהפלברה שלי שונה משל כולם, שאני לא מדוגם, שהמפקדים סיפרו לו על מעשיותיי במהלך הימפ.
אני לא יודע כמה ממה שאמר היה מופנה אליי במיוחד וכמה מזה היו מילות עידוד אבל הוא הוסיף שאני נבון, שהוא מדמיין אותי בתור קצין בעתיד ואז הוא נתן לי את הטלפון שלו.
מה הרגשתי? ובכן ידעתי שפרישה זאת אופציה. לא הופתעתי יותר מדי. מין אנחה נפלה עלי. אמרו לי לארגן את הציוד שלי וכך עשיתי. הלכתי להתקלח דבר ראשון. כאן נכנס הזיכרון. כי אחרי תקופה של מספר חודשים ארוכים בהם לר היה לי שום זמן פנוי, היה לי פתאום המון פנאי. פעם ראשונה שיכולתי ללבוש מדים באיטיות, להרגיש אותם, להפנים את הנעילה של הנעליים שלי ולהנות מהרגע. כך עשיתי. המים נפתחו. יותר מתמיד המקלחת הזאת רוממה את נפשי. השקיטה את רוחי. כשהתלבשתי, סוף סוף למדתי ללבוש את המדים כמו שצריך.
אני מסתכל על הנעליים שלי. במספר חודשים הם התבלו לחלוטין וכעת אני נושא כל בלאי בגאון. זה נקרע כשנפלתי בחולות וזה התלכלך כשהם ספגו מים. גובניק עם חיר. עם כבוד של מישהו שהיה בקורס קרבי ונפל. או אולי אות קין. נחתתי על אדמה אסורה לקרביים. אדמה מתה מכל גאווה או רצון. אנשים מתים. אבל אני נבדל מהם מפיסה אחת של גאווה כי הייתי קרוב לקדושת שמיים ותהילה. תסתכלו ותפנימו מה עברתי ולמה בחיים לא תתקרבו. מפחד, משנאה. ממה שלא יהיה, לא תתקרבו למלח הארץ.
החובל הנופל יש שקראו לי. לא הייתי חובל. צוער נופל לפיר, לדרגות הנמוכות ביותר. בגאווה? לא. אבל ברצון.
תקראו לי נפיל. אני אוהב את זה.
ואולי אני חש בושה כשאני משקר, כשאני נזכר שנפלתי. אולי העת לקבל אותה. אבל אזכור את הסיבות ואזכור שהן מה שאני אוהב בעצמי.
כשיצאתי מהמקלחת חשתי כמו אדיפוס. יש תהילה בגופי ואכזבה מרה אבל כעת, בחגיגות, אני צריך להנות מהמלכות שנפלה לחיקי ולזכור שזכיתי בה ביושר. במאבק עקוב מדם עם עצמי ועם הסובבים לי. כולם מסביבי מחבקים אותי ומחייכים לי ואני מחייך בחזרה. "אני מרגיש כמו טרף" אני אומר בהלצה למבטים אך ברצינות רבה בפנים כי אני מכיר את התחושות ויודע שהן נכונות והן נכונות כי עוד לא התגברתי על החשדנות לבני אדם והשנאה אליהם, תהליך שרק התחלתי. בערב זה אני חש כמו מלך כשמטפחים אותי ומסבים לי עונג.
ובלילה? בלילה אחוש שוב כפגר לאוכלי נבלות ולרימות. כשאשוב לנסות לנשום בני אדם ולהיכשל בכך. כשאשוב לנסות להתחבר אליך אבל להיכשל.