השועל הנודד

אני מקדיש את הקטע הבא לשועל באמצע הדרך.
מקווה שתלמד ממנו לחייך אך עלי לציין שאין פה שום יומרה למסר עמוק ושום אנלוגיה לא עלתה בראשי. אני בסך הכל מתעד את שאירע אתמול בליל.
אני מאחל לך למצוא את דרכך ושבני האדם לא יפגעו בך.

חיבוק? לחיבוק ציפיתי. אני אוהב לחבק אותה. זה מעניק לי חום כזה של טוב.
אני לא יודע לחבק. כמו רנדורי ראשון (מונח שאני משתמש בו הרבה), אני מוצא את עצמי מנותק מתחושות ותנועה עד תום החיבוק. לא יודע מה עשיתי שם בכלל.
הראש שלי מנותק מהגוף הרבה. הוא לא מקשיב לתחושות שהגוף מעורר ומתאים עצמו להן. עם האימונים והחיים נהייתי יותר מודע וכך בעל שליטה על הגוף שלי. חיבוק זה עדיין מעבר ליכולותיי. אני לא משדר חום ולא מפגין אהבה. כמו איש פח.
ואז היא עשתה משהו שבכלל הפך אותי... היא באה לנשק אותי בלחי. מה זה אומר? נרתעתי כי אני לא רגיל לזה. זה היה מוזר. קצת גרם לי לחוש אחרת.
הפעמים הראשונות שמישהו מתחיל איתך, הפעמים הראשונות שנותנים לך מחמאות עמוקות, הפעמים הראשונות שמעריכים אותך, הפעמים הראשונות שמבקשים ממך שתבוא לאן שהוא ויש לזה משמעות ו... הפעם הראשונה הזאת ש... לא יודע. מפגינים בפניך אהבה כזאת? גורמים לך להרגיש טוב ככה?
כשהיא אמרה לי בפעם הראשונה שהיא מתחברת אלי מאוד הגבתי בתוקפנות מאוד. לא יכולתי לאכול את המחמאה הזאת. היא עוד רודפת אותי קצת.
"אתה אחד מהאנשים המעטים שאני ממש מתחברת איתו" בציטוט לא מדויק. זה רודף כי אני משתנה ועם השינוי גם זה... ואני עדיין לא מבין למה היא מבלה איתי.
כבר אין את העניין של הבלוג. אני מנסה לגעת בעולם שלה אבל מפחד לגעת יותר מדי. אני רוצה לחשוף אבל מפחד למקד את השיחה יותר מדי עלי.

אז סיימנו את המפגש עם המון מחשבות צפות. עליתי על האופניים, חיסלתי את הבירה שלי ויצאתי חזרה הביתה.
אני אוהב לנווט את הדרך בלי מפות כשאפשר. ניווט זה לראות נקודה איי כשאתה בנקודה בי ואז למצוא את הקשר הכי נכון ביניהם. כמו במדע, אתה לא פעם מגלה בשוליים של המסע דברים חדשים מעניינים לא פחות. אתה גם מגלה כמה הדרך שבחרת בעייתית ואז אתה יוצר המון תיקונים במהלך הדרך עד שאתה מוצא סימנים שנראים לך מוכרים מחוויות קודמות. פעם ירדתי פה באוטובוס אחרי שנרדמתי בו ופספסתי את התחנה שלי, פה אכלתי מאפים בדרך מהעבודה של אבי למבחנים לפרויקט ושם עברתי ביום כיפור.
האופניים הם כלי מצוין לטיולים האלו שאני עושה.
התחלתי לפדל קצת באזור. אני לא סובל את צפון צפון תל אביב. איפה שכל העשירים המפונקים גרים כדי לבודד אותם מהעיר האמיתית והחיה.
בתי הדירות הגדולים מסתירים את העיר ומקשים בניווט. ידעתי שעזריאלי ממוקם חזק דרום ומזרחה ממני. על כן התחלתי ראשית לפדל דרומה.
הגעתי לכביש מהיר. מולי היו הבניינים הגדולים, שם ביתי ממוקם. הדרך השגרתית תהיה לנסוע לצד הכבישים עד שאגיע אבל זה עיצבן אותי. החלטתי לנסוע דוך ישר לכיוון הבניינים ולראות לאן זה יוביל אותי. נכנסתי לפארק גדול. אוויר הלילה היה קריר. היא מדברת איתי כאילו אני הומו. אני במקסימום דו ואני נוטה יותר לסטרייט. פגשתי מישהו שנראה לי אחלה. פעמים מעטות אני רואה אדם שאני באמת חש אליו חיבור מיידי. הסיבה היחידה שאני עוד ממשיך להתנסות עם גברים היא שאני מוצא אותי לפעמים רואה כאלו שמעניינים אותי. אבל רוב ההתנסויות שלי הן עם נשים. אני אולי לא סגור על המגדר אבל אני בהחלט סגור על המגדר אליו אני נמשך. מעטים הפעמים בהן אני נמשך לגבר שרירי עוצמתי. אולי יותר טוב כך. אני נהנה לדבר איתה בלי לחזור למסע שעברנו. אולי לא. הבלוג הזה מאוד שזור איתה. ייתכן אפילו שיוכלו לזהות אותה אם יקראו אותו. אנחנו שזורים זה בזה כעת מאוד.
אובך חזק מולי, אם אני נכנס אליו אני לא אראה יותר ממספר מטרים מלפני. אבל השביל ממשיך ישר. הקור החזק מזכיר לי את הזנן בנמל סן פרנסיסקו הקפוא. אם רואים אותי ערום בבלוג הזה, אז רואים אותה גם ערומה פה.
היחסים עם חבר שלה קצת נחלשו לאחרונה. אני לא מתנתק ממחשבה קצת מגעילה מכל הסיטקומים האלו שאני נמצא בנקודה שאני יכול לזיין את חבר שלה. זה שטויות אבל. מנגד, פה זו הסיבה שאני לא מרגיש בנוח לדבר איתה עליו. כלומר, אני נהנה מהכנות שלה מאוד אלי וכשהיא מספרת לי. פשוט... זה מרגיש לי קצת מלוכלך. היא רוצה לריב איתו היום.
דיברתי איתה על אהבה. "מה אתה ילדה בת 17?" היא שאלה אותי כשאמרתי לה שאהבה היא הדבר שהכי חשוב למצוא. אבל יש בכך אמת. אהבה שווה יותר מהצלחה כלכלית. היא תעשה אותך יותר מאושר. היא תקל עליך להביא צאצאים בריאים תחת זוגיות חזקה. היא תעזור לך להסתכל על אישתך מחרבנת תינוק מהתחת ועדיין להימשך אליה.
אבל איזו סוג אהבה? זו גם שאלה חשובה. הספרים גרמו לי לשבור קצת את הראש. אהבה של חברות היא החזקה ביותר. לא במובן של נטולת אינטימיות מינית, במובן של פחות תשוקה מינית ויותר רעות בין בני הזוג. כנות מלאה, ויתור למענו וכן הלאה.
התשוקה מתה בסוף. היא חיה במקסימום מספר שנים אחרי הנישואים. מה שנותר לאחר מכן זה storge. נהניתי מארוס ומניה משוגעים למשקית. זה לא מה שאני רוצה למסד.
והבחור הזה שהיא יוצאת איתו? המבוגר? ובכן אני הסברתי שאיני רואה סיבה לכך מהבחינה הפרקטית הקרה. אבל אם הם חשים את אותה תחושת אינטימיות חזקה, אותה רעות, אותה אחווה, הם צריכים בעיני להמשיך. היא נעולה עם רגשותיה. לא אומרת לי מה היא מרגישה כלפיו. היא תיארה אבל משהו שדומה לפרגמה. ובלי הפרגמה? האם תימשכו זה לזה? אם הוא יחדל לספק את הדברים שאת אוהבת בשל תקופה קשה?
כי פה נמדד קשר. במשבר הכלכלי הראשון של הוריי, אימי תמכה באבי בתקופה הקשה ביותר.  ללא האהבה הם היו מפרקים את החבילה בקלות. ללא אהבה, גברים בוגדים בנשותיהם, בלעדיה, גם כשאנו נשואים, נעדיף להמשיך לצוד מערכות טובות יותר ולא ניתן לעצמנו להיפגע מהמערכת כלל למען הקשר.
אני לא יודע מה היא מרגישה כלפיו ואם זה קרוב. אני יודע שאם לא, אני לא חושב שזה שווה את פערי הגיל ואם זה מה שיש אז זה הדבר הטוב ביותר שמוח האדם מסוגל לסנטז.

ומה אני חש למשקית? חום. את החום שאני חש כשאנו מתחבקים. זה לא חום אותו תיארתי בטקסטים בעבר בו אני גורר אותה לפינה החדר ואנו מתעלסים. כשברק משתחרר בין שנינו. לא. זה חום אחר. זו שאיפה לקירבה ואינטימיות. לשבת על בירה ולדבר על החרא באין מפריע.

עברתי גבעות קטנות ולידן תא שירותים. האזור נראה לי מוכר. ייתכן ושלחתי לתא הזה חניך בפעילות. לא. נפגשנו פה כדי לדון על הקורס שהייתי צריך להדריך. גם הידידה הייתה איתי. אני זוכר את השיחה בנינו בתום היום כשצעדנו לכיוון בני ברק שנינו כדי שיאספו אותנו משם.
"מה הפנטזיה הכי גדולה שלך?" היא שאלה.
"לישון לנצח" עניתי.
אולי זה נבע מהעובדה שבתיכון לא היו לי שעות שינה מרובות בשל האימונים והעבודות אבל באמת רציתי לישון לתמיד. היא הזדעזעה.
היחסים בינינו היו קרובים. אני זוכר כי רבתי איתה לא פעם וזה השפיע עלי.
"אנחנו יכולים להיות כנים ולומר שאני לא חבר שלך" הנרקסיסט אמר לי באחד הימים. כאילו מנסה לפגוע בי. זה לא מזיז לי המריבות איתו. אני נהנה לחבוט בעליבותו כמו שק אגרוף.
לריב עם הידידה... זה להיות ער בלילה ולשאול למה רבנו.
אבל המריבות היו קצרות כל פעם. אני מבקש סליחה או שהיא מגיע אלי עם חיוך וזרת מורמת. לא חלקתי איתה לעומק. לא בטחתי בה. לא בטחתי מעולם באיש לחשוף אותו לכלום.
לא נעים בדרך. היא קרה.
הסכנות יותר גדולות כשאתה לבד.
עברתי ליד חבורת קטינים שיכורים עם מוזיקה רועשת. חששתי שהם יעשו לי בעיות ולכן הסתלכתי משם מהר.
לפתע ראיתי אותו באמצע הדרך. זה כלב? לא. ממש לא. זה בן נינקו. הוא יצא מהשיחים והביט בי ואני היבטתי בו.
מה מייצג השועל? אם נשאל את אנטואן דה סנט אכזופרי, ידידות. אבל השועל לא סתם ידיד. צריך לאלף אותו. הוא בודד בדרך כלל. הוא ערמומי, נבון מאוד ואוהב. כשניסיתי לצלם את השועל שנעמד מולי ובהה בי רק עיניו נצצו בחושך, ניסיתי לצלם שוב וראיתי רק את הדשא. הבטתי מעבר למצלמה וראיתי שנעלם.
מחשבות על הדרך בה סיימתי את השיחה עם המשקית. אני לא טוב עם אנשים מתוסכלים. אני זוכר פעם שהידידה בכתה והייתי משותק.
היום? היום ניסיתי לעזור. הסברים פסיכולוגים ובלה בלה בלה. לא. זה לא מה שהייתי צריך לעשות. הייתי צריך לנחם אותה ולומר לה שאני לצידה. לפני זמן מועט נודע לי שבני אדם עצובים לא פעם מחפשים רק מישהו שינחם אותם בלי שייתנו להם עצות או עזרה. משונה. ננסה את זה מתי שהוא.

המשכתי לרכוב. בשלב הזה כבר החלטתי שאני הולך לכתוב את הרשומה הזאת. החלטתי גם לנסות לשלוח למשקית הודעה מנחמת במקום עצות.
המגדלים באופק שוב. סוף סוף. אני רוכב לכיוונם. אבל פתאום הבחנתי בנחל שחוסם את הדרך. חיפשתי דרכים לעבור אותו כעת. מה יהיה עם היחסים עם המשקית? אני לא יודע. אולי להנות מהרגע זה הדבר הכי טוב עכשיו. אני מפחד כל פעם לעשות משהו מטומטם ולאבד את זה. כמה קשרים כבר שרפתי בחיי? עם הרוסייה, ילדי אליאנס ומדא וילדי ההתנדבות והילדים ברעות וכמובן שעם הידידה והחברים הכי טובים שלי. אך כל אותם יחסים היו חסרי משמעות יחסית לאלו. היה יכול לצמוח מהם משהו אבל באותו הרגע הם היו כלום ואילו עם המשקית צמח משהו.
גשר. כשעברתי ראיתי שהדרך סוטה מכיוון שאני רוצה. האם עלי להמשיך בה? או לסטות לצד? ירדתי מהשביל. די. נמאס. התחלתי לרכוב על הדשא בכוח. אופני הכביש רעדו.
יצאתי מהפארק אל העיר. איפה אני? זו נראית כמו שכונה צדדית בגבעתיים. אני צריך כעת לנסוע למתחם הבורסה ומשם יהיה לי קל לנווט. אני עוד לא במרכז העיר. באזורים אלו חיות מרגישות בטוחות לטייל. אין בני אדם ואין רעש. שועל נוסף יצא משיח וטייל איתי.
"מה זה?" המשקית שאלה. יצור קטן טייל במרחק קל מאיתנו. אנחנו טיילנו ברחובות רמת אביב העשירה והלבנה.
"זה קיפוד" אמרתי. זיהיתי אותם בקלות. ברעות היו לנו קיפודים. גם בביתי היום ראיתי מספר. "הכלבה שלי צדה אותם"
היא הסתכלה מקרוב ואהבה את שראתה. משעשע כמה עירוני זה לא לזהות קיפודים. בזמנו הייתי בימי שישי ביער בן שמן, מטייל לפעמים בשטחים ריקים. עוד לפני שגרתי ברחובות הרועשים של תל אביב. אתה עוד יכול לראות אותם. עטלפים עוברים בין עץ אחד למשנהו, כלבים וחתולים משוטטים ואם אתה מספיק שקט, בעל תשומת לב ותר אחר הבדידות, אפילו תמצא שועל. או שניים במקרה שלי. אבל איפה העקרבים, הנחשים והחולד?
מדהים כמה האדם משפיע על הסביבה. זה לא שיצורים חיים לא נעים בינינו, אבל שינינו את כל חןקי המשחק. הם מתחבאים ונעים בלי שנשים לב בערים הגדולות.
השרירים כבר עייפים מהרכיבה. בתחילת הדרך לשם, אחרי יום עמוס בטלאות שאין טעם לתאר, חשתי כאילו תלשו את עיני ואני מדמם מהן. אותן דמעות של כאב שנדפו על מפת העולם ויצרו את איי יפן לפי המיתולוגיה. העייפות אבל נעלמה. רק כואב וקר עכשיו. אין שום רע בכאב. הוא מעיד על חיים. בעברי דמיינתי לעצמי את התחושה של המוות והנשמה שחיה בלי הגוף. זו מכונה עם כאבים ועומס עליה. בלעדיה, הנשמה רפויה ונחה לחלוטין. זה שטויות אבל. בלי הגוף גם אין עונג. אין תאי עצב. הכאב הוא התחושה שאתה חי והעונג שבא איתה.
אתה לא יכול להנות מסופלה בלי לדעת שזו חוויה שתיעלם לאחר מכן ותשאיר ריקנות.
אם היא תמיד תישאר איתך, מה מייחד אותה משאר היום?
אני אוהב לרכוב על אופניים. אני צריך לעשות מסעות כאלו יותר. אולי אליה, אולי למקומות אחרים. לחשוב, להסתכל סביב, להביט באופק ולחשוב איך להגיע אליו. לחוש, לנוע.
לחזור הביתה לבסוף ולרשום על החוויה.
ואת? מה המסקנות שלי מהרכיבה עליך?
זה פשוט, להנות כל עוד זה קיים. להתבונן במערכת שלנו כמו שאני מסתכל על טראמיסו נשבר בידי המזלג לשכבות ממנו הוא מורכב. לטעום את תחושת המתיקות שאת מותירה בתוכי. לשתות את המערכת הזאת כמו ויסקי ולהנות מהחמימות של האחרי. זה עשוי להיעלם. אבל למה לחשוב על זה בינתיים?

הזקנים מתחלקים לשתיים בבית האבות. יש לנו שתי כוסות לקפה. חד פעמית וחרסינה. התכולה של החד פעמית רבה יותר באותו מחיר.
יש את אלו שכשאתה אומר להם את זה הם בוחרים בחד פעמית ויש את אלו שבכל זאת מעדיפים את החרסינה.
החד פעמית נמשכת יותר זמן, אתה יכול לשתות יותר.
אבל לשם מה אני מזמין קפוצ'ינו ולא שותה נס מגעיל בבית? המטרה להנות מהחוויה ולא להנציח אותה. הספל מתאים לקפה והקרטון לא. אבחר בחרסינה, אצמיד את הקשר שלנו לשפתותי ואטעם אותו. אריח אותו. ואם ייגמר, אדע לפחות שעשיתי נכון.