8לפני כמה ימים הגיע מורה קונג פו למכון בו אני מתאמן עם בקבוק יין לאימון של הבעלים של המקום. הוא רצה להבהיר שפניו בשלום. מסתבר שהוא פתח מכון סמוך מאוד לזה שלנו. המחווה עצמה מאוד יפה ועשויה לנבוע ממניעים חכמים. הוא הבין שתהיה ביניהם תחרות ובכך שבא לבקר הביע רצון טוב לכך שתהיה בריאה ולא לוחמנית. בנוסף, השמועה על הדוגו החדש תופץ במורים שלנו ומאמנים שפחות מרוצים מהמכון שלנו (כי הבעלים חרא של בן אדם) יעברו.
אבל הבעלים לא כזה מתוחכם. למעשה, הוא קצת דביל. הוא גם אומן לחימה סוג ב. המון אגו וביטחון. אוהב לקשט את עצמו עם שמות כמו שיהאן ומייסד השיטה ושטויות כאלו, להתיימר להתמחות במספר רב של כלים כשהעבודה שלו בהם ירודה וכמובן להתאדר עם גי מלא בפאצ'ים וחגורה סופר מגניבה אדומה. אז בתור אדם שלא מבין שום דבר בסגנון לחימה יפני, התגובה שלו הייתה לגרש את המאמן בצעקות.
לאחר מכן אותו מאמן פירסם את הדוגו שלו עם פמפלט באינטרנט. אחד מבכירי התלמידים של הבעלים לקח את התמונה והחליף את הכתובת של המכון של המורה בכתובת שלו.
למה אני מספר את כל זה? המורה שלי מצוין. אתה באמת יכול לראות הבדלים בין הרמה של השיטה שלנו לזו של שיטות אחרות. הוא בהחלט אדם מכובד. למד אומנויות לחימה לעומק שנים.
היה לו בעבר דוגו גדול ומאוד מכובד אבל הוא קרס כי היכולת שלו לנהל כספים ואפילו לגבות אותו לא משהו. הוא לא משווק את עצמן בצורה אינטנסיבית אלא שמו פשוט הולך לפניו בשל היכולות שלו. אם תשאלו מורים בארץ עליו הם יכירו אותו אבל תלמיד שמחפש בסביבתו אימון יתקשה למצוא אותו.
אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ובעולם כזה, לא מספיק להיות רק טוב. צריך גם לדעת לשווק, לפרסם ולהתלכלך. באופן אבסורדי אלו ערכים מנוגדים מאוד לתפיסות היפניות המסורתיות.
אתה יכול להיות הכי טוב בעולם, כל עוד לא יכירו את שמך וכל עוד לא תתברג בפירמה, לא תצליח במקצוע שלך. אין ספק שצריך להיות גם טוב. במידה והמכון השני יהיה זול יותר והבעלים פחות טיפש נוקשה וחסר כבוד, הוא ימשוך יותר אנשים. אבל זה לא מספיק. זה עצוב.
וזה לא רק זה. זה מינוי מקורבים ופרוטקציות מטומטמות שמובילות לכך שלא תמיד המוצלחים זוכים.
אבל מספיק עצבים על קטנות.
זה שאינו יודע לסתום.
מבין כולם, לו הייתה הדרך הכי גרוע להתמודד עם הכל. הכחשה מלאה של הכל. הוא לא הביע על זה כלום. בסופו של דבר זה היה חייב להישבר. אתמול נשבר לו הטלפון. הוא ניסה להתקשר לאבא שלנו שיטפל בזה אבל הוא כמובן לא היה יכול. הוא ממש נשבר. בכה וכו. הביע כעס על אבא שלו.
הייתי באימון באותו הזמן. אימון מצוין דרך אגב. הסלאבי החליף את המורה שחלה והוא עבד בצורה ייסודית ומקצועית.
כשחזרתי דיברתי איתו על כך שהוא יכול לפנות אלינו עם הבעיות שלו. לא הכפשתי את אביו. קשה להגיע לרגע שאתה מבין שההורים שלך הם בני אדם ולא רציתי שזה יהיה קשה מדי.שוט אמרתי לו שכל בני האדם עושים טעויות וההורים שלו לא שונים. מנגד, הוא תמיד יהיה אבא שלו.
אז ראיתי איתו תוכנית טלויזיה עד אחד בלילה במקום התכנון המקורי שלי שכלל טובורג, המבורגר 500 גרם, שריצה על הספה עם ספר ואז למות בשינה בשתיים עשרה וחצי. סעמק. אבל זה חשוב.
הבלוג חוזר להיות מת כמו פעם. כנראה שהצרפתים, הכלב והמשקית כבר לא מתעניינים. ייתכן וזו נקודת בוחן להמשך הכתיבה שלי. נראה מה יהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה