אנדרוגיניות, זקנים והשבת

"הם איבדו צלם אנוש" אני אומר לפעמים, חלקית בהומור שחור חלקית ברצינות, על הלקוחות הזקנים שלי בבית האבות. הרבה פעמים, זה נוטה יותר לכיוון של הרצינות. אתמול באה אלי לקפיטריה אחת מהלקוחות הקבועים. היא מגיע בבקרים עם המטופלת שלה. היא בת כחמישים. הפעם הגיע דווקא אחר הצהריים לבד. היא הייתה מחיוכת.

"זאת פעם אחרונה שתראה אותי?"

"למה?" שאלתי עם החיוך המאולץ שלי שכאילו צמא לידע הלא מעניין של הלקוחות שלי.

"היא פיטרה אותי. צעקה וקיללה אותי אז הבת שלה פיטרה אותי." היא קיבלה את זה בברכה. כל בוקר היא הגיע, נאנחה ונשענה על הדלפק שלי והזמינה קפה הפוך כדי להשתיק את הזקנה המגעילה שלה. קשה לכעוס על הזקנה. היא לא חיה במציאות שלנו בדיוק. אני מתאמן הרבה פעמים בגינה שליד בית האבות. השקט מצוין לאימונים, הדשא נקי ובמיקום מושלם כך שהשמש פוגעת בו ומצילה עליו במקומות הנכונים, הגינה עצמה מטופחת ומכניסה אותך לאווירה הנכונה ואפילו יש עץ להנחית עליו אגרופים. יצא לי לראות אותה עוברת לפעמים שם. כלומר, לראות אותה הרבה פעמים עוברת שם. היא מאכילה את החתולים ומתווכחת איתם תוך כדי. "שקט! די!" היא כל הזמן צועקת אליהם וזורקת אליהם לחם. היא לא זוכרת כבר יותר מדי עברית. "קפה קטן" היא חוזרת שוב ושוב כשהמטפלת שלה לא איתה. אני מבולבל כי הכנתי לה בדיוק מה שהיא רצתה, הנה, קפה קטן. "לא! קפה קטן!" היא חוזרת ומצביעה על שום מקום. שפכתי והכנתי לה בכוס חד פעמית. "לא! קפה קטן" והיא מחווה על שפיכה של משהו. ניסיתי להביא לה סוכרזית. צדקתי.

אז היא לא בדיוק קלה לטיפול.

אחרי שאמרה לי שלום, היא ראתה את המטופלת שלה יוצאת לחדר אוכל. היא הלכה אליה כדי להיפרד אבל המטופלת כעסה עליה מאוד. כנראה שעל כלום. משהו שהיא המציאה בראשה. היא התחילה לקלל אותה.

ראיתי שם המון תופעות. נשים זקנות שמכות זו את זו עם תיקים.

יש אצלי מישהי שמתקשרת רק בעזרת המילה "בית". לפעמים בית זה סחלב, לפעמים זה מיץ גזר, לפעמים זה הפוך. היא יודעת את משמעות המילים האלו. היא מהנהנת כשאני מתחקר אותה למה היא מתכוונת לחיוב או שלילה. היא פשוט לא מסוגלת להשתמש בהן.

יש כאלו שנראות כמו בובות שמחקות בני אדם. צחוק, חיוך, שפה אנושית. זה מפחיד לראות את זה.

כל מיני משוגעים שונים. אתה כמעט שוכח שהם בני אדם שווים אליך.

יש לי לקוח שאני התחלתי איתו מנהג. כל פעם שעבר התחלתי לתת לו עוגיות עלי. לאחר מכן עברנו לכוס קפה קטן. משם הוא התחיל להזמין ממני דברים בכסף. בירה בדרך כלל. הוא משכנע נשים שם לקנות ממני מיצים, עוגות, קפה.

אני בכלל התחלתי את הקטע עם העוגיות כי אני יודע שזה גורם לאנשים לקנות יותר כשהם מרגישים מיוחדים. אחרי זה אבל היחסים בינינו התחזקו. אני קורץ לו כל פעם שאני עובר לידו והוא קורץ לי. הוא צוחק איתי על 'כוסיות' שעוברות ואלכוהול. לא דיברתי איתו מעולם לעומק. זה  לא עניין אותי. אני יוצר קשרים כדי למכור ותו לא. זה נשמע קר וחסר רגישות אבל לרוב האנשים אין דברים מעניינים לומר. אני מצוין לפעמים בסמול טוק. כשזה עם אנשים חסרי חשיבות. אני מסוגל לדבר שעות עם לקוחה שמזיינת ת'מוח על הבן שלה עם בעיות קשב וריכוז והסיבה שהוא כושל במתמטיקה (שהיא שגויה והיא טועה). זה לא ישנה את העובדה שאני לא אעריך אותה שהיא מעודדת בבנה תבוסתנות מול מתמטיקה או שהיא אמרה לי לפני רגע שהשכלה זה לא חשוב בהקשר אחר. אני גם מוצא את האנשים שהדעה שלהם שווה משהו. החרדי ההוא למשל בבסיס שלי.
אבל הבחור שלי הציע לי לשבת על קפה אז ישבתי איתו. בן 94 מסתבר. עלה לארץ בגיל 11 בשנת 1931. דהיינו הוא ראה את המדינה הזאת קמה, הוא נלחם עליה, ראה את הערים נבנות וראה ממשלות עולות ונופלות. הוא היה חייל למשך תקופה ארוכה מאוד. הוא לא מגמגם, יודע עברית ולא שוכח דברים. הוא אדם שפוי לחלוטין ומעניין.

לא מפתיע אגב שהוא לא כמו כולם. הוא נכנס לבית אבות לפני כשנה. הוא לא התקלקל כמוהם.

הוא רוב הזמן מתבודד. הוא שונא את הזקנים שם יותר משאני שונא אותם. זה סיפור עצוב. בתור אדם כל כך מבוגר, סביר להניח שראה את חבריו מתים. אישתו גם. סביר להניח שראה הרבה נופלים לאלצהיימר ומחלות זיקנה אחרות. הוא לא מתחבר אל זקנים אחרים יותר מדי. לפעמים בירח מלא יושב ליד קבוצה שלהם שמשחקת ברידג' עם 10 אגורות או קבוצה של פולניות ממורמרות. הוא לא מנסה להתחבר אליהם.

הוא משחק עם עצמו רוב היום לדבריו. ייתכן ואשחק איתו שח. אני מדמיין שאהיה כמוהו בזיקנתי.

אחר עבר אצלי היום. עובר כל יום לאחרונה. הוא הגיע לבית האבות לפני כשבוע. יש לו הרבה ידידות. בחור מאוד מצחיק. נהנה מעצמו ומהכסף שלו. מזמין קפה גדול תמיד עם קינמון ומנגד שומר על הדיאטה ולא מזמין שום דבר לאכול.

הוא היה שוטר רוב חייו. היום הוא יוצא משמונה עד שלוש וחצי להתנדב בבית חולים ואז מבזבז את הזמן בבית על עיתונים, שינה ואני מנחש שידידות.

הוא התאלמן. למה עבר לבית האבות? הוא נפל לפני כמה שבועות בפעם הראשונה והיה צריך שיטפלו בו. הוא גר לבד עד עתה וזה אומר שבניו היו צריכים לבזבז עליו המון זמן. הוא לא רצה להטריח אותם כך שעבר. גם הוא לא סובל זקנים. הוא מכיר רק את השכנים שלו.

גם בין אלו שסובלים מאלצהיימר יש כאלו שאתה מזדהה איתם. אחד מהם נוטה לשכוח המון. בא אלי לפעמים פעמיים בערב כדי לשלם למשל. אישתו גרה גם בבית האבות.

הם נפגשו היום. הוא קרה לי לפני וביקש ממני להכין לה מספר מנות על חשבונו, לא לתת לה לשלם. כך עשיתי אך היא לא רצתה. הם מסתדרים לא רע מתצפיותיי. הם חולקים בדרך כלל כוס קפה גדולה יחד.

לאחר מספר תקריות עם השיכחה שלו היא הלכה לשחק קלפים.

"תביאי לה את הקפה כשיהיה מוכן"

"לא הזמנתם קפה" אמרתי

"היא לא רוצה קפה?"

"שאלתי, לא"

"היא מוזמנת לאכול חרא מצידי" צחקתי מהגסות שלו כי הוא בדרך כלל מאוד חייכן.

הסתבר לי אחר כך שהוא באמת נעלב ממנה.

פיניתי משולחן הקלפים שלה לאחר מכן מנות. הוא ישב בשולחן השני לבד.

"הוא מאוד דואג לך" אמרתי לה "הוא אוהב אותך מאוד".

היא חייכה ואמרה לי שאם אני לא הייתי עובד ישר הייתי יכול לרמות אותו בגלל השטויות שלו.

"היא אישתך?" שאלתי אותו.

"כן. אנחנו פרודים." אני יכול להבין. קשה להתמודד עם המצבים שלהם.

הם בני אדם. חלקם לפחות. חלקם באמת איבדו את השפיות לחלוטין.

נעבור הלאה.

צפיתי בפורנוגרפיה אתמול. כיביתי אותה תוך מספר דקות. זה לא עשה לי כלום. צפיתי בפנטזיות העקומות השגרתיות. ייתכן שברגע שהוצאתי תשוקות אל מחוץ לתחום הפנטזיות ולמציאות, הן כבר איבדו את הנפח המיני העקום? אני מאוד מקווה שזה מה שקורה. שככל שאתן נפח רחב יותר לתשוקות האלו כך אהיה יותר מאושר איתן והן יחדלו להיות פנטזיות לא בריאות.

מנגד, יש את הבעיה ההיא. מי תרצה לצאת עם גבר אמגדרי? זאת בעיה אמיתית בלי תשובה אמיתית. אני יודע שאני נמשך לנשים. זה ברור לי.

התחלתי לקרוא בלוג של טרנסג'נדרית אסיאתית. בהתחלתי הכוונה היא מצאתי, התאהבתי, קראתי את כולו.

שני דברים שעלו שם:

ראשית, הבעיות שלה בזוגיות. בתור אדם שעוד לא הסיר את איבר מינו (ולא הבנתי אם היא רוצה להסיר), יש שמחפיצים אותה. במיוחד כי היא אסיאתית. יש אנשים שרואים שימייליז אסיאתיות כפטיש מיני ולא בני אדם. לצד זה, באתרי היכרויות היא התקשתה למצוא אנשים. היא עדיין יוצאת עם אנשים.

זאת בדיוק הבעיה שלי. היא שם, בארה"ב, אני פה, בישראל. מה הסיכוי לפגוש מישהי שתימשך לגבר עם לק בציפורניים, שיער ארוך ועור חלק? שזה באמת מה שאני רוצה. זה יהיה גדול.

זאת גם שאיפה לא ריאלית מסיבות רבות אחרות. אני לא יכול להגיע לאימונים בצורה הזאת. לא פה. אני רוצה לחכות להגיע לרמה באייקידו וקראטה שאני יכול לייצג את הדוג'ו שלי נאמנה ואז להתחיל לפנות לאימונים בחו"ל. אולי לאמן קבוצה משלי אפילו (או שנחכה לדן 7 כמו בן אדם עם כבוד למקצוע).

אבל אני חושב יותר מדי. קודם נעשה צעדים ראשונים. אני מת לגעת בשטח הזה סוף סוף.

וזה השני. היא מתארת את הנגיע שלה בתחום כגיל התבגרות שני. היא לומדת דברים שנערות בגיל ההתבגרות מתמודדות איתם בפעם הראשונה. זה מרתק.

נעבור עוד הלאה ^^

אני מתחבר לאחרונה מאוד לZatoichi. דמות מפורסמת בקולנוע היפני. סמוראי עיוור. היופי בו הוא שהוא אומן חרב מקצועי, עיוור. אני רואה אותו כמקבילה שלי עם העולם הרגשי. אני עיוור בעולם הרגשי. זה מאפשר לי אבל להתעסק בו בצורה מאוד מקצועית וקלינית.

למשל, להרבה אנשים יש בעיה עם נשים שאוהבות סקס. 'זונות' בכינויין. זה מגיע לאבסורד שנשים נלחמות על הזכויות של נפקניות לא לעבוד בזנות גם אם הן רוצות לעבוד בזנות. מה הבעיה במקצוע הזה?

ובכן, זו חרא אסטרטגיה לנשים להתרבות. נשים לא יכולות להזדיין עם גברים כמו שגברים יכולים להזדיין עם נשים כי הן צריכות להאכיל את הבן זונה שיוצא אחרי זה מהתחת (כאילו מהכוס) בעזרת חלב. אבל יותר משזו אסטרטגיה גרוע בשבילן כי זה אומר שהן עשויות בקלות למצוא מחזרים שלא מוכנים להתחייב לעזור להן לגדל את הבן זונה הקטן ושיש להם ברכה גנטית חרא, זה גרוע גם לנשים אחרות שצריכות שהגברים שלהן לא יברחו לנשים שיותר אטרקטיביות למשחק שרווחי לגברים מסוימים (ימבה סקס), שיתמסדו איתן ולא יולידו צאצאים שיתחרו עם הצאצאים שלהן.

רוב האנשים פשוט מסתפקים בתחושת גועל מזונות. אני לא מסוגל להבין את זה. אני לא מסוגל להבין הרבה דברים עד שהם לא מפורקים להסבר הגיוני.

זה מקנה לי יכולות יותר טובות לאחוז ברגשות כי אני מתעסק איתן כמו רעב, צואה או שכן מעצבן. זה משהו שאתה צריך להתמודד איתו, לספק אותו ולהבין אותו כדי לחיות איתו. אני מבין אותם טוב בגלל זה. עוד לא מושלם אבל מתחיל להתבהר.

היחסים עם המשקית והפסיכולוגית עזרו לי עם זה הרבה. להערכה עצמית למשל מאוד. גם להבנה של רגשות. פתאום אני צריך להריח אותם ופתאום הריח שלהם מאוד חזק.

אני גם מתחיל להתמודד יותר עם אנשים בזכות המשקית.

נעבור לדבר אחרון. ההוא. המטריד ההוא. השבת ההיא.

ובכן חשבתי עליה היום שוב והוטרדתי שוב ממנה. אני באמת צריך ללכת לטיפול לגביה. היא מפחידה אותי.

מספיק להיום. לילה טוב.