פחד

אני פוחד מעצמי. באמת ובכנות מפחד.
אני לא יודע איך לתאר את זה.
לפעמים אני נכנס להתקף אמוק. איבוד שיווי משקל, ריכוז, מחשבה רציפה. פתאום אני מכה באגרסיביות דברים. נופל לרצפה ומתיישב.
זה די נדיר. זה קרה השבוע בחמישי. ייחסתי את זה למריבה עם מישהו.
היום נשכבתי בתנוחה עוברית במיטה. מביט בלוחות חשמל מקדימה נמתחים לאין סוף. הזכירו לי את המלון של הילברט או אחד הטקסטים הראשונים שלי פה על נשים.
מילמלתי את המילים "מי אני?" שוב ושוב. היה לי בלאגן בראש. לא חשיבה קונקרטית. רק פחד שאיבדתי זהות. ונשכבתי ככה למשך זמן מה. המילואימניק נכנס. יצאתי למקלחת.
מים חמים.
טיפ טופ מטפטפים טיפ טופ לאט לאט טיפ טופ. התיישבתי ונתתי למים לזרום. מודע פתאום לעירום שלי ומרגיש לא נוח איתו.
ביצעתי פעולה הומוארוטית שוב. היה לי צורך עז לכך. אבל אני לא נמשך לגברים.  זה כבר מעבר לצל של ספק. מעולם הרי לא צפיתי בתוכן פורנוגרפי עם גברים. נשים וגברים יחד כשעם אחד בקלות הזדהתי והאישה הייתה הפרטנר המיני. אף על פי שהמגדרים היו מעוותים. זה הלחיץ אותי. אולי זה הכניס אותי לטראנס. התרוממתי. טיפ טופ טיפ טופ טיפ טיפ טיפ. והרעש מכה.
מי אני? מי אני?? שוב ושוב. נכנסת הסחרחורת שוב. אני נשען על הקיר בלי שליטה.
עוצם עיניים. חושך. מוצא את עצמי בקיר השני. מתחיל להנחית אגרופים לקירות של התא.
מתערפל בתודעה. לא מתמקד. נופל לרצפה. עוד אגרוף אחד. סדקתי את הקרמיקה היום של התא. שכבתי על הרצפה וכיביתי את המים. קצת שקט.
ואני עוד מילמלתי לעצמי "זה לא נורמטיבי"
משהו פה לא בסדר. ומחשבות שוב רצות על הנורמה. שוב אני מרגיש את אותן תחושות תסכול שאני לא נורמטיבי ואני רוצה. רוצה להיות טיפש ורגיל. לא רוצה להסתובב עם מקיאוולי בכיס ואלגברה לינארית בתיק.
לפני יומיים לא נרדמתי. למה? כתבתי את המאמר הזה לסטנפורד עד שתיים. משתיים המחשבות ריצדו במוח.
וזה יותר מזה. אני לא מתנהג כמו שהם נוהגים. לפעמים אני רואה אחד עושה משהו שאני חושב שאני הייתי עושה אבל זה מניב תגובה אחרת באדם שמולו. יותר רצויה. למה אני לא יכול לעשות את זה? אני שואל.
"אתה אוהב את עצמך?" השאלה נזרקה לאוויר.
"זאת שאלה של כן ולא, אתה אוהב את עצמך?"
"כי... כל פעם שאני שואל את זה, משהו צץ. פתאום עולה איזה טקסט שמראה כמה אני לא..."
וזה מחרפן. כי אני אומר לעצמי כל פעם שכן.
וזה הכל ככה. אני יודע לענות על שאלות. מה אני רוצה לעשות בעתיד? למה אני נמשך? מה עושים עם המשקית? מה אני חושב על המלצרית? מה הבעיות אצלי?
אבל זהות? מי אני... אני לא יכול לענות. רק על השאלות הקטנות האלו.
זה לא נורמטיבי אני חוזר ואומר. כאילו... זה צץ שוב ושוב. אני יכול להישאר פה שעות. ואם אשאר פה שעות זה אומר שהתחרפנתי סופית. והמחשבות על התאבדות. אני חייב ללכת לפסיכולוג. אני חייב עזרה.
פעם ידעתי בדיוק מה אני. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. היום? כלום. נכון סטנדפורד והפרויקט. הם אשליות. אני לא יודע כלום. הכל התחיל כשהתחלתי לשאול שאלות, ולחקור את עצמי, ולכתוב על עצמי.
זה מדהים, חשבתי בצהריים, כמה בני אדם זה יצור מורכב. כלומר, אני כותב את המחשבות שלי ופתאום אני לא נראה כל כך שטוח. אני אדם עם המון שכבות. ואני יחסית פשוט אל מול אנשים גדולים באמת. כלומר, כל בני האדם הם כאלו מורכבים ומעניינים לחקור. ואנחנו מסוגלים אולי באמת להכיר ככה לעומק שני אנשים אם אנחנו ברי מזל. את עצמנו ואולי איזו אישה.
הבלהות חזרו. לא לחלומות. לא לדמיון. למציאות. יצאתי מהמקלחת וראיתי פנים לא בריאות. חור בתקרה הוא לא חור פתאום. זה קן של עושי זדון. הקירות מטונפים מחרא. אני הלכתי במסדרון ושמעתי קולות של אנשים הולכים. הם עולים ויורדים במדרגות שבחדרים סודיים בתוך הבטון. מחוץ לעין.
אפילו בחוץ יש קול של משהו לא רגיל. וקצין עומד מולי מסמס בטלפון והוא נראה כמו אחד מעובדי הרסר בדיוק. הוא מתחפש לבן אדם. "תזדהה" אני חושב לעברו. אך ללא טעם.
אחזור לשורי ביום ראשון כשהמוח שוב יהיה עמוס במטלות. בינתיים אבל זה נתן לי מבט חשוב לעבר משהו מצמרר שאני צריך כעת לטפל בו. ללכת לדבר עם איש מקצוע.

עשיתי משהו. אני מקווה שלא אצטער עליו. כתבתי למשקית. "אני צריך לדבר" היה כתוב על הצג. לא רציתי לשלוח. רציתי לחשוב. אני משבש פה תוכניות. אבל אני חייב לדבר על מה שקרה לי. על הישיבה הזאת במקלחת והמחשבות ועל כל הקטע עם הגברים והנשים והבחורים שנפגשתי איתם מגריינדר. אני חייב כומר בינתיים שאין לי פסיכולוג.
אבל אחרי החלום בצהריים? זה מטומטם.
ישבתי לרגע בזנשין. הרגשתי גודש בגרון שלא יוצא. אולי אני משחרר אותו ככה.
שתי אופציות. אם אני חש אליה משהו, אהיה חייב להפסיק את זה שם. אני חייב וידוי אבל. זה קו הפעולה.
אחרי האימון מחר אני חייב גם להשתכר עבור עצמי. לבד אולי. עם ויסקי. ויסקי טוב.
במלא השבוע אני בחופש. ואני באמת צריך אותו. אני רק עובד כל השבוע. נניח 12 שעות כל יום במשך חמישה ימים זה 60 שעות ועוד עשר שעות בשישי ושלוש בשבת זה 73 שעות כפול 25 זה 1825 שקל. אני צריך גם לקנות טלפון לאח שלי הקטן ולשלוח את שלי לתיקון ואולי לטפל בו כי היד שלו שבורה ולדאוג לו עם המבחן.