מבעד למראה ובארץ הפלאות. התודעה והתת מודע שלי. בלוג בו אני מנסה לצלול אליהם ומנסה לחלץ מהם את סיפורי. בלי צנזורה, בלי שקרים. כל האמת ורק האמת.
האמת שלי.
באמת חבר'ה, טיפ לכל מי שאין לו ילדים: תעקרו עצמכם ומהר. ילדים זה הדבר הכי נורא שאדם יכול לעשות לעצמו אחרי איידס.
אז אחרי שאח שלי שבר החודש את ביד בצורה ממש ממש מטומטמת, הוא היום נדרס בצורה ממש ממש מטומטמת.
אז חזרתי היום הביתה מוקדם מהצבא בשביל לעסוק בו.
איך אתה גורם לאדם שלא נזהר להיזהר כשהוא לא מבין מזה שהוא שובר את הגוף שלו? אני בחרתי בעונש. לקחתי לו את האופניים. נקווה שיעבוד. מה שהרשים אותי היא הצורה שדיברתי עם אימי כששיכנעתי אותה. לא האמנתי ליכולותיי הרטוריות. הייתי בעצבים.
מסתבר שהתקשר לכולם חוץ מלי לומר להם שהוא מטומטם. זה פגע בי. מנגד, התם אמר לי שהקטן מעריך אותי, שהוא פונה אלי לעזרה לפני שהוא פונה אליו והוא כנראה לא פנה כי הוא פחד. אני מקבל את הטענה כי אני בדרך כלל גרוע בלזהות דברים כאלו בעצמי.
ואם נחזור לנקודת ההתחלה: אל תעשו אף פעם ילדים.
על הדרך שברתי גם את הראש בנושא התניה חיובית. איך מתגמלים ילד נכון? אוכל זה לא פיתרון כי זה מעודד השמנה. אימונים? אולי. אולי לקנות לו ספרים. אני לא יודע כמה הוא רוצה שנשחק כדורסל או כדורגל. אולי לרכב יחד באופניים או נטייל בתל אביב.
אני לא רוצה להעניש אותו יתר על המידה. אני גם מעדיף תמיד לתגמל מאשר להעניש.
לפעמים אתה רואה איזה פירסום בפייסבוק של ראש מרחף של אדם חשוב תחת רקע שחור ומימינו או משמאלו ציטוט עם לקח סופר משמעותי לחיים.
כשזה אנשים כמו קארל סייגן או אנטואן דה סנט אכזופרי תפאדל. הכתיבה שלהם מעוררת השראה וניצוצות. אין לה שום השלכה או שום משמעות מעבר לכך.
ואז יש לך ציטוטים כאלו: https://www.facebook.com/100elef/photos/a.210904595595054.57303.195470570471790/805206946164813/?type=1&theater
בדרך כלל החבר'ה האלה אוהבים לצטט את איינשטין או גהאנדי או אחד משאר המאמאתרזות היקרים. אולי ג'ורג' אורוול אם הם עפים על עצמם.
אני שמתי לב שרוב המצטטים, וזה כמובן לא נעשה תחת סקר או מחקר מקיף אלא סתם אדם משועמם מול פייסבוק, באים מהמחנות הטבעוניים, האנטי תאיסטים והשמאל. זאת באמת יחסית הכללה גסה אבל כך זה מסתמן לי לפחות.
ייתכן וזה קשור לעובדה שהם מחנות שמטיפים למערכת מוסר מסוימת. כלומר בדיון של טבעונים מול קרניסטים זה די מובן מאליו שהטבעונים נוטים יותר לחפש אחר הצדקה מוסרית למעשיהם מהקרניסטים, הימין פחות עוסק בכיוון של הסיכסוך מהצד המוסרי ויותר מהכיוון הפרקטי (כי אם היה סבור שהמעשים של השמאל פרקטיים הוא לא היה ימין ואילו הסימטריה הזאת לא קיימת אצל השמאל כל כך) והאתאיסטים מתנגדים לדתות מטעמים מוסריים לא פעם.
חוץ מזה, קצת פחות נחמד לומר ששחיטה של בעלי חיים היא דבר מוסרי, מלחמה היא דבר נחוץ ודתות הן דבר בעל יתרון.
ייתכן ואני פשוט טועה. כך או כך זה מעלה לי את החלסטרה ממספר סיבות.
"A diet that consists predominantly of rice leads to the use of opium and narcotics, just as a diet that consists predominantly of potatoes leads to the use of alcohol. But it also has subtler effects that include ways of thinking and feeling that have narcotic effects. This agrees with the fact that those who promote narcotic ways of thinking and feeling, like some Indian Gurus, promote a diet that is entirely vegetarian and would like to impose that as a law upon the masses. In this way they want to create and strengthen a need that they are in a position to satisfy."
ניטשה, המדע העליז
וכן הלאה (נגד אתאיזם אני לא מצטט פשוט כי יש לי bias נגד דתות).
הם מקורות סמכות מצוינים בוויכוח כה מטומטם שמתבסס נטו על ציטוטים של אנשים מגניבים.
אוטו פון ביסמרק היה מדינאי מבריק לכל הדעות שעשה את הכמעט בלתי אפשרי ואיחד מדינה יותר מפולגת מבית מלא בזקנות פולניות ומקיאוולי פ
חות או יותר התחיל את המסע של מדעי המדינה.
ניטשה היה פילוסוף שעיקר משנתו עוסקת בנושא של מוסריות (או א-מוסריות).
בכל זאת, לצטט אפילו פיסקה מדבריהם זה להסיק מסקנה גסה על משנות פוליטיות ארוכות ומורכבות הרבה יותר.
כי את ביסמרק אפשר לצטט אומר גם את זה: http://waf-quotes.s3.amazonaws.com/war/10870-war.jpg
ומקיאוולי אמר גם את זה:
"A ruler whose people are well armed and prepared should always wait for the invasion of a powerful enemy, while a ruler whose people are poorly armed and unaccustomed to warfare should always keep a war as from his own territory as possible."
לצטט בצורה הזאת אנשי רוח כדי שיתמכו בעמדה שלך זה רידוד של האנשים האלו ללייקים.
הציטוט "אלוהים מת" מלווה במספר וארסות ארוכות שמסבירות את משמעות המשפט. הוא לא טוען פה בעד אתאיזם אלא בעיקר נגד מוסריות ופרספקטיבה מונותאיסטית. הוא דווקא משבח פולותאיזם במשנתו.
הקביעות האלו אבל שטוחות באופן כללי. אתה לא יכול לקבוע ממשפט אחד על המציאות. זה חסר ערך ומטופש. המציאות הרבה יותר מורכבת מזה.
המטרה של מלחמות אינה סיום המלחמות אלא כמובן דברים אחרים שונים ומגוונים ומורכבים. קשה לקבוע מתי משתלם לצאת למלחמה ומתי לא. לא תמיד החלטות מתקבלות בדם ובברזל.
החלטות מדיניות צריכות להתקבל תוך הסתכלות יותר רחבה ותוך בנייה של מודלים יותר מורכבים. אדם שרוצה לבנות תפיסה מדינית, גם אם הוא אזרח פשוט מן השורה, נדרש להפעיל קצת יותר את התאים האפורים מבשיטוט פייסבוק.
זה בהחלט רלוונטי ואפילו במיוחד רלוונטי לטבעונים. הם רוצים לבנות לעצמם תפיסות מוסריות נעלות. אז תתחילו בלקרוא תפיסות של מוסר מגוונות.
דמויות הסמכות לא ממש סמכותיות. מקיאוולי למרות גדולתו טען שחיל פרשים וארטילריה מיותרים בשדה קרב וניתן להסתדר עם חיל רגלים חזק.
סביר להניח שאם היינו מאמצים תפיסה יחידה של אדם וכול כולה, היינו סובלים מזה וטועים הרבה. זאת הסיבה שנדרש התבוננות בפרספקטיבות רבות ככל האפשר. גם גאנדי למרות גדולתו לא יכול היה לכבוש כל הר וכן גם איינשטין וכל הומניסט אחר ואפילו כל מחרחר מלחמה.
כנראה שכל מה שכתבתי פה מובן מאליו ובכל זאת. למה לצטט אדם ככה? מה זה מראה? שאתה צודק? לא! זה לא מראה שאתה צודק מהסיבות האלו.
זה במקסימום מציג את התפיסה שלך לעולם אבל וואלה? תאכלס? אם התפיסה שלך לסיכסוך או למלחמות או לטבעונות או לכל דבר בעצם ניתנת למיצוי בפאקינג משפט אחד, כנראה שאתה הרבה יותר רדוד מאותם אנשים שאתה מצטט.
נתחיל בטקסט שכתבתי אתמול. האמת זה אחד הדברים שיותר אהבתי שכתבתי. פחות בגלל הסיפור ויותר בגלל הדמויות שיצרתי שנורא אהבתי. לא פלא, הוא מאוד דומה לי שם. הטקסט עוסק בפחד שאגיע לגיל 30 ואקבל מה שאני רוצה לקבל בגיל 30 ולא אוהב את זה. יותר מכל הבחורה שתיארתי שם בעייתית. עוד לא גיבשתי לעצמי מה אני מחפש באהבה שלי. אני מת מפחד שאקבל מה שרציתי וכתבתי על כך כבר פעם בקיטסונה. ניסיתי זמן רב כבר לשלב את Take Me to Church ליחסים עם המשקית והנטיות המיניות שלי וזה נכשל בפעם הראשונה. הפעם קיבלתי תוצר שאהבתי. השיר למיטב היכרותי איתו מדבר על אהבה בין גברים בצילה של הכנסייה הקתולית המדכאת. אבל לא רק זה. הוא ממש מדבר על תחושות האהבה ומתאר אותם כמו מוות ודת. She tells me 'Worship in the bedroom'. יש שם דמות של אישה שמבחינתו היא מלאך. היא מנחמת אותו ואומרת לו שהכל בסדר אצלו ואינו מעוות. אבל הוא רואה מה העולם אומר עליו. היא משקרת. נעבור למשהו קצת יותר מנחם ^^ אז אבא שלי חדר לבלוג הזה וראה קצת תוכן. לא יודע כמה קצת תוכן אבל יותר מדי כמובן. משם התגלגל וויכוח שבסופו התברר לי שהתחיל לראות פסיכולוג לפני חודש וחצי. השאלה היא אם הוא משקר או לא בנוגע לזה. קשה לי לבטוח בו. אברר מסביב. מה שכן, זו התקדמות. התחלתי לדבר איתו בראשון בשל התנהגות טובה וייתכן ואסע לבקר אותו ואת הפסיכולוגית בבולגריה בפסח במקום לנסוע שוב לקליפורניה. היו רגעים כשהיחסים שלי עם המש"קית התגבשו שחשבתי שאעשה את הביקור אצלו עם הבחורה. לא בהכרח המשקית. פשוט הבחורה. שהיא תהיה שם לצידי. על מה דיברנו? עדכנתי אותו על כל מיני אירועים שוליים. סטנפורד, צבא וכו'. ביקרנו אתמול בעכו בצבא כדי לחנך אותנו. זה רק חיזק את העמדה שלי. מי שלא רוצה להתחנך לא יתחנך בצבא ומי שרוצה (כמוני), לא יתחנך משלולית הבינוניות שמציעים לו. אני אוהב מאוד את עכו. היא עיר יפיפיה שלא מוכתמת מכמות בלתי נדלית של ישראלים גועל נפש. שם הופרשתי והרחובות עוד מריחים מאותם אירועים. אם הייתי יכול להרשות לעצמי הייתי משכיר דירה וחי שם. אזור שקט ויפה. אני אוהב גם את הנוף העתיק הנוצרי. משקית החינוך שליוותה אותנו בקושי הכירה את מקום ההדרכה ובקושי ניסתה להדריך. אני הדרכתי קבוצות בעברי יותר טוב מזה. לא מלמדים אותם בקורס להתעסק עם זעטוטים מעצבנים? זה נראה כאילו כל מה שעשינו זה פשוט ללכת ממקום למקום בלי להתעמק בכלום וכל כמה דקות לעצור כי כל הנפשות הפועלות והמתכננות לא היו מתואמות ביניהן. ואני? אני בכלל רציתי לקרוא את הספר שלי. אתם יודעים, באמת להתחנך. לא רק לסמן וי על פעילות חינוכית כמו שצה"ל עושה בחוסר חשק של אנשים שכבלו אותם לעשות משהו. כשעברנו בשוק רציתי להריח אותו כמו שהרחתי אותו בעבר כשטיילתי בו יחד עם קבוצה סימפטית יותר. להריח את ריח הדגים, לטעום את פולי הקפה האיכותי ואולי לקנות שקית, רציתי אפילו לקנות צלב היום. לבסוף ללכת לאכול שווארמה. אבל חצינו את השוק בחוסר עניין. חטפתי פול אחד מהיר משק לטעום ולהנות וניסיתי לקבל כמה דקות לדבר עם נוצרייה מעניינת באמת שחיה בעכו. אחח הרדידות של צה"ל. עוד בסוף היום מפקד היחידה שלנו (אחזקה ולוגיסטיקה), הכריז בגאווה "הצלחנו לכנס את כל הכוח בפעם הראשונה מזה 20 שנה! זה לא בכדי!". אכן כל הכבוד לך שהצלחת להשביט מפקדה שלמה לשם טיול חסר פואנטה. כמובן גם להפריע למהלך היום של אנשים שצריכים לחזור מוקדם הביתה. אתה יודע, בעלי בעיות ת"ש, אלו שבדרך כלל משרתים בקרייה וצריכים לעשות את הדבר השולי הזה... עבודה. טוב, זה מדכא אותי. המש"קית ^^ אז כתבתי המון מתחושותיי עליה לאחרונה. אני לא יודע אם לכעוס עליה או לקבל אותה כל פעם שהיא מבריזה לי. אני יודע שזה לא בכוונה. היא לא יודעת להתמודד עם כמות העומס שיש עליה. לא יודע אם יש לה פשוט כמויות לא אנושיות של עומס או (מה שיותר סביר בעיני) שהיא פשוט לא מסוגלת לאכול אותם. כך או כך אני ממש לא כועס על זה. קשה לי להרגיש פראיר למרות שכל מי שמסביבי יאמר לי שאני כזה. מעכשיו הקפצות הפח"ע שלי יהיו עניין שבשגרה. לא דיברתי עליהן כנראה. ביום שישי הגעתי אליה לעבודה בצפון תל אביב. על כן גם הטקסט של יום שישי. היא לא ציפתה לי. אני חושב שהיא שמחה שבאתי. בקיצור פק"ל הקפצות פח"ע מעתה. באשר לבלוג, אני לא יודע אם לחשוף אותה או לא. היא רוצה אבל זה היה הרע אסון. כלומר, לא לחלוטין, זה קירב בינינו מאוד ומנגד, זה השפיע על התוכן של הבלוג. אדבר איתה על כך. בקשר לבלוג, שקלתי מספר פעמים להמיר פלטפורמה לword press וכשפתחתי אותו גיליתי שאני מת מפחד ממנו. ייתכן ואעביר אותו כשיהיו מספיק רשומים במידה ויהיו. אני האמת די רוצה שהבלוג הזה יתחיל להכניס מספרים יותר גדולים של רשומים. כסף מהצד מפרסומות זה תמיד יתרון.
"החוטף עשה זאת בשל מצב נפשי מעורער. הוא לא משחרר דרישות ולא יוצר איתנו קשר. הבנו שאת הענקת לו סיוע רב בעבר ולכן אנחנו סבורים שזו הדרך הבטוחה ביותר עבורנו לנטרל אותו בלי שיפגע באף אחד. אל תדאגי, נצייד אותך עם אוזנייה דרכה הפסיכולוג שלנו יוכל להנחות אותך."
"אני כבר לא בקשר איתו כבר שנים."
"אנחנו יודעים. את הרי לא רוצה שהדם שלהם יהיה על ידייך".
כך נכנסתי לבניין הקומות.
הוא עבר לפני כשמונה שנים לארצות הברית. משיחות קצרות שהיו לנו הבנתי שהוא טייל בעולם. קצת בגרמניה, קצת ביפן. לא היה לי מושג שהוא חזר לארץ עד אשר הוא עלה בחדשות הבוקר היום.
"גבר כבן שלושים נעל עצמו יחד עם בני ערובה במתחם הבורסה."
נכנסתי לבניין. מאוד יוקרתי. הדלפק ריק מאיש. ליד המעליות ראיתי מראה שבורה ומוכתמת בדם. על הקיר הלבן סימן שאלה גדול בצבע אדום, סביר להניח מדמו של מי ששבר אותה.
"הוא בקומה שלישית" אמרו לי.
עליתי במדרגות. ראיתי אותו שם, כמו שהשארתי אותו כשעזב עם החיוך המוכר הרחב שלו את הארץ רק בלי החיוך. שיער פרוע, לא מגולח. אקדח בידו השמאלית ועט בימנית. הוא כתב על נייר ליד שולחן כתיבה. כמעט כאילו כותב חיבור.
הכרתי את מצבי הרוח שלו. הוא כנראה התחרפן מאיזו מחשבה מטרידה והיה צריך לכתוב אותה.
"אמתי?" שאלתי, מודאגת.
הוא הסתכל עלי וחייך.
"מה את עושה פה?"
"אמרו לי שקרה משהו. הכל בסדר?"
"הם שלחו אותך לשכנע אותי לצאת מפה"
"נכון"
"את יודעת מה אני כותב?"
"לא"
"מכתב התאבדות."
"מה קרה אמתי?"
הוא התעסק עם תכשיט שהיה על השולחן ומבטו ממוקד בו. בהתבוננות מקרוב זה היה צלב עץ מקושט.
"התעוררתי בשישי בבוקר והכל היה חרא. קמתי עם כאב ראש והלכתי לפה, לעבודה שלי. הזמנתי את המעלית וחיכיתי. התבוננתי במראה ואז זה נחת."
הוא הפסיק לדבר.
"מה?"
"עזבי, זה פשוט... היה... עזבי"
"שברת את המראה?"
"בסוף היום כשירדתי זה התעורר שוב. הייתי צריך לנפץ אותה."
"התנצרת?"
"מה? בגלל השרשרת? יפה?"
"זה צלב..."
"כן. קניתי אותו בונציה. אני פשוט אוהב את הסיפור של ישו. פחות בגלל הנצרות. הוא דוגמה לאנשים מעטים שייסדו תורות ששינו את העולם מתחושת שליחות. כמו לותר קינג. הדחף הזה לשנות את העולם שיהיה טוב יותר, מדהים."
"אז אם אתה רוצה למות, למה יש לך בני ערובה?"
"את מכירה אותי. אם אני עוזב את העולם זה יהיה בבום."
"לא. זה ממש לא אתה. גם כשעשית דברים גרועים, תמיד חיפשת לעשות טוב. אתה יודע שזה לא טוב."
"אבל זה הסוף"
"זה גם לא הסוף. מה קרה לך? למה אתה חוזר לדפוסים האלו? חשבתי שהכל הסתדר"
"לא! זה חייב להיות הסוף."
"למה?"
"את לוחצת עליו יותר מדי, תרגיעי את הטון" נאמר באוזנייה מאוחר מדי בעוד הוא יורה ירייה עקומה ופוגע בחלון לידי, מחריש את אוזניי.
"זה היה פזיז ומטומטם! תצאי משם עכשיו!" כיביתי את האוזנייה. מפוחדת, נעה באימפולס בלי לחשוב אבל יודעת שזה נכון.
"אתה לא הולך להרוג אותי."
"לא, בחיים לא."
"תאמר לי מה מפריע לך."
"זה הכל היה עקום. לא טבעי. לא נכון. הכל מההתחלה."
"מה? הנסיעה?"
"היחסים בינינו.
תמיד הסתכלו עלי עקום כשנסעתי אליך, כשכתבתי לך, כשרבתי איתך שוב ושוב. מה אתה עושה איתה? למה אתה מתנהג ככה אם אתה לא מזדיין איתה? מה זה היחסים הדפוקים האלו?"
"נו באמת. הם ילדותיים."
"לא, זה באמת היה מוזר. זאת לא הייתה סגידה. זו הייתה הערכה אבל באותה מידה גם אי הערכה, הבנה שאת אנושית. בכל זאת התקשרתי אליך חזק ולא יכולתי בלי נוכחותך. עד היום."
"לא דיברנו שנים."
"אבל חשבתי עליך."
"מה עם ההוא? לא התאהבת?"
"הוא אדם נפלא. מאהב מדהים. בדיוק כפי שרציתי. בדיוק כפי שהגדרתי. לכל המידות. לא אישה ולא גבר. בין לבין בצורה של אי ודאות. כך אנחנו אוהבים זה את זה. אני מדבר איתו בכנות ובפתיחות. אבל זה תמיד חסר. זה פשוט לא אותו הדבר."
"מה חסר?"
"ההומור השחור, הקירבה שאני חש ואפילו הריבים"
"אתה אוהב אותי?"
"לא! לא ככה. אני אוהב אותך בצורה שאני פשוט... אני אוהב אותו אחרת."
"איך?"
"אני אוהב אותך כמו מוות. אבל לא בצורה רעה. ציפור הפניקס נשרפת ליסוד ונולדת מחדש, טוב יותר. מוות. מוות של הכל. התקופה שהיחסים בינינו התגבשו, זה כמו מוות בצורה מופלאה ואתה חווה לרגע קט, כאילו אתה רואה את עצמך לרגע דרך עיניו של האדם. כל מה שאתה מאמין על עצמך מתפוגג. במובן של מוות ותחייה מחדש."
"אתה... אני..."
"לא הכרת אותי לפני כן. כל התקופה ההיא - האהבה, המשבר, העבודה, הצבא, מדורה אחת גדולה מדלקים שונים בהם כל הרכיבים נמסו ונבניתי מחדש. להרגיש את העולם פתאום, להרגיש רגשות באמת, לנשום את המציאות, לאהוב בני אדם, לחקור, לגעת בתשוקות שלי."
The means of renewing them is to bring them back to their beginnings, for all the origins of religious groups, republics and kingdoms contain within themselves some goodness by means of which they have gained their initial reputation and their first growth. Sine, in the course of time, this goodness becomes corrupted, if nothing intervenes that may bring it up to proper mark, that body is, of necessity, killed by such corruption.
"אז מה הבעיה?"
"איתך" הוא המשיך כאילו תחת מונולוג שלא נקטע. עוד מביט בצלב שלו, מזיל דמעה בודדת. "איתך זה בסדר הכל. כל סטייה מינית, כל רגש משונה, כל התנהגות שחשתי בה לא נוח. משום מה לא צעקת עלי שזה פתטי או זעמת ולא הבנתי למה. עודני לא מבין למה הסתובבנו יחד כה הרבה זמן. מה אהבת בי?"
"מה הבעיה אמתי?"
"אני מפחד. אני מפחד שאני שוב מדבר עם רוחות בראש שלי ואת לא קיימת פה. שזה עוד מונולוג שאני כותב לעצמי ופשוט איבדתי את היכולת לזהות.
ופה הבעיה הכי גדולה: אם את בדיונית אז תעזרי לי להגיע להחלטה הנכונה, סביר להניח שהם לא ימותו. אם את אמיתית, את מנסה לשכנע אותי לצאת החוצה ואז צפוי לי מאסר עולם במקרה הטוב ולכן, עדיף לי להקשיב לעצמי ולרצוח אותם."
הוא באמת השתגע.
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"תאמרי לי שהכל בסדר. שאין שום דבר רע במה שקרה ושאצא הכל יהיה טוב. תשקרי לי כדי שאוכל לצאת, לשאת בעונש ואולי למות בצורה הראויה."
אני לא יודעת מה לומר לו.
מה אתם הייתם אומרים?
הכרתי אותו. כל מילה מתאימה לו ובכל זאת, מעולם לא ציפיתי שכה ירחיק לכת.
ידעתי אבל משהו אחד, הוא תמיד יודע למה הוא עושה את שהוא עושה. הוא לא קנה את הצלב כי הוא יפה. הוא קנה אותו ממניע, מחשבה כל שהיא ששיעשע את מוחו. באותו היגיון...
"למה ניפצת את המראה?" כעת כשהוא שבור, הוא יענה.
"אני לא יודע מי אני.
עמדתי שם, במעגל החשוך ובו הכיסאות ועליהם השופטים. הפעם הם כולם פילוסופים ואנשי רוח. אחזתי בצלב שלי בפחד בעוד אני מתבונן במראה שהם הציבו בפני. גבר בן 30 ממוסד לחלוטין. עובדעל פרויקטים להיי טק, יוצא מהעבודה להדריך דוגו קטן שלו וחוזר הביתה לבן זוגו וילדתו.
איפה הערכים? איפה התפיסות המגדריות העקומות בחליפה המהודרת הזאת? איפה הניקוי מהשחיטות והמערביות של אומנויות הלחימה? בית הספר שרציתי להקים? הפוליטיקה? הכל רחוק מהחלום."
"מה רע בזה?"
"אני מפחד שסטיתי מהדרך שיועדה לי"
"הדרך שיועדה לך היא הדרך שאתה בוחר. אתה חייב להפסיק לחפש להגדיר את עצמך."
"אני לא יכול"
"למה? למה אתה חייב להגדיר את עצמך כל הזמן? לחפש את האמת הזאת?"
שאלתי אותו זאת בעבר. הוא לא יודע לענות. הוא מפחד מהשאלה הזאת שלי.
הוא תפס את השולחן והשליך אותו הרחק.
"אתה בעל מאושר ומצליח. אין שום בושה בזה. תהיה גאה במה שבנית מעצמך. אנשים סביבך יזכרו אותך. אתה עדיין יכול לנווט את עצמך לאן שתרצה."
הוא קם ומזג לעצמו מבקבוק ויסקי שהיה על שידה.
"רוצה גם?"
"ממש לא."
הוא התיישב על הרצפה, מסחרר את המשקה בכוס.
"תודה... טל"
"איבדת את זה לגמרי"
"כן... אני כל הזמן אומר לעצמי שאני צריך פסיכולוג."
"אני יודעת"
"ניפגש שוב בקרוב?"
"רק כשיהיה לך מחסום כתיבה עוד פעם."
צחקתי.
"נקווה שפעם הבאה זה לא יהיה כזה דרמטי."
היא נעלמה. או שהייתה תמיד בזיכרון שלי. בניתי אותה בראשי ושמתי על נייר.
אני מקדיש את הקטע הבא לשועל באמצע הדרך.
מקווה שתלמד ממנו לחייך אך עלי לציין שאין פה שום יומרה למסר עמוק ושום אנלוגיה לא עלתה בראשי. אני בסך הכל מתעד את שאירע אתמול בליל.
אני מאחל לך למצוא את דרכך ושבני האדם לא יפגעו בך.
חיבוק? לחיבוק ציפיתי. אני אוהב לחבק אותה. זה מעניק לי חום כזה של טוב.
אני לא יודע לחבק. כמו רנדורי ראשון (מונח שאני משתמש בו הרבה), אני מוצא את עצמי מנותק מתחושות ותנועה עד תום החיבוק. לא יודע מה עשיתי שם בכלל.
הראש שלי מנותק מהגוף הרבה. הוא לא מקשיב לתחושות שהגוף מעורר ומתאים עצמו להן. עם האימונים והחיים נהייתי יותר מודע וכך בעל שליטה על הגוף שלי. חיבוק זה עדיין מעבר ליכולותיי. אני לא משדר חום ולא מפגין אהבה. כמו איש פח.
ואז היא עשתה משהו שבכלל הפך אותי... היא באה לנשק אותי בלחי. מה זה אומר? נרתעתי כי אני לא רגיל לזה. זה היה מוזר. קצת גרם לי לחוש אחרת.
הפעמים הראשונות שמישהו מתחיל איתך, הפעמים הראשונות שנותנים לך מחמאות עמוקות, הפעמים הראשונות שמעריכים אותך, הפעמים הראשונות שמבקשים ממך שתבוא לאן שהוא ויש לזה משמעות ו... הפעם הראשונה הזאת ש... לא יודע. מפגינים בפניך אהבה כזאת? גורמים לך להרגיש טוב ככה?
כשהיא אמרה לי בפעם הראשונה שהיא מתחברת אלי מאוד הגבתי בתוקפנות מאוד. לא יכולתי לאכול את המחמאה הזאת. היא עוד רודפת אותי קצת.
"אתה אחד מהאנשים המעטים שאני ממש מתחברת איתו" בציטוט לא מדויק. זה רודף כי אני משתנה ועם השינוי גם זה... ואני עדיין לא מבין למה היא מבלה איתי.
כבר אין את העניין של הבלוג. אני מנסה לגעת בעולם שלה אבל מפחד לגעת יותר מדי. אני רוצה לחשוף אבל מפחד למקד את השיחה יותר מדי עלי.
אז סיימנו את המפגש עם המון מחשבות צפות. עליתי על האופניים, חיסלתי את הבירה שלי ויצאתי חזרה הביתה.
אני אוהב לנווט את הדרך בלי מפות כשאפשר. ניווט זה לראות נקודה איי כשאתה בנקודה בי ואז למצוא את הקשר הכי נכון ביניהם. כמו במדע, אתה לא פעם מגלה בשוליים של המסע דברים חדשים מעניינים לא פחות. אתה גם מגלה כמה הדרך שבחרת בעייתית ואז אתה יוצר המון תיקונים במהלך הדרך עד שאתה מוצא סימנים שנראים לך מוכרים מחוויות קודמות. פעם ירדתי פה באוטובוס אחרי שנרדמתי בו ופספסתי את התחנה שלי, פה אכלתי מאפים בדרך מהעבודה של אבי למבחנים לפרויקט ושם עברתי ביום כיפור.
האופניים הם כלי מצוין לטיולים האלו שאני עושה.
התחלתי לפדל קצת באזור. אני לא סובל את צפון צפון תל אביב. איפה שכל העשירים המפונקים גרים כדי לבודד אותם מהעיר האמיתית והחיה.
בתי הדירות הגדולים מסתירים את העיר ומקשים בניווט. ידעתי שעזריאלי ממוקם חזק דרום ומזרחה ממני. על כן התחלתי ראשית לפדל דרומה.
הגעתי לכביש מהיר. מולי היו הבניינים הגדולים, שם ביתי ממוקם. הדרך השגרתית תהיה לנסוע לצד הכבישים עד שאגיע אבל זה עיצבן אותי. החלטתי לנסוע דוך ישר לכיוון הבניינים ולראות לאן זה יוביל אותי. נכנסתי לפארק גדול. אוויר הלילה היה קריר. היא מדברת איתי כאילו אני הומו. אני במקסימום דו ואני נוטה יותר לסטרייט. פגשתי מישהו שנראה לי אחלה. פעמים מעטות אני רואה אדם שאני באמת חש אליו חיבור מיידי. הסיבה היחידה שאני עוד ממשיך להתנסות עם גברים היא שאני מוצא אותי לפעמים רואה כאלו שמעניינים אותי. אבל רוב ההתנסויות שלי הן עם נשים. אני אולי לא סגור על המגדר אבל אני בהחלט סגור על המגדר אליו אני נמשך. מעטים הפעמים בהן אני נמשך לגבר שרירי עוצמתי. אולי יותר טוב כך. אני נהנה לדבר איתה בלי לחזור למסע שעברנו. אולי לא. הבלוג הזה מאוד שזור איתה. ייתכן אפילו שיוכלו לזהות אותה אם יקראו אותו. אנחנו שזורים זה בזה כעת מאוד.
אובך חזק מולי, אם אני נכנס אליו אני לא אראה יותר ממספר מטרים מלפני. אבל השביל ממשיך ישר. הקור החזק מזכיר לי את הזנן בנמל סן פרנסיסקו הקפוא. אם רואים אותי ערום בבלוג הזה, אז רואים אותה גם ערומה פה.
היחסים עם חבר שלה קצת נחלשו לאחרונה. אני לא מתנתק ממחשבה קצת מגעילה מכל הסיטקומים האלו שאני נמצא בנקודה שאני יכול לזיין את חבר שלה. זה שטויות אבל. מנגד, פה זו הסיבה שאני לא מרגיש בנוח לדבר איתה עליו. כלומר, אני נהנה מהכנות שלה מאוד אלי וכשהיא מספרת לי. פשוט... זה מרגיש לי קצת מלוכלך. היא רוצה לריב איתו היום.
דיברתי איתה על אהבה. "מה אתה ילדה בת 17?" היא שאלה אותי כשאמרתי לה שאהבה היא הדבר שהכי חשוב למצוא. אבל יש בכך אמת. אהבה שווה יותר מהצלחה כלכלית. היא תעשה אותך יותר מאושר. היא תקל עליך להביא צאצאים בריאים תחת זוגיות חזקה. היא תעזור לך להסתכל על אישתך מחרבנת תינוק מהתחת ועדיין להימשך אליה.
אבל איזו סוג אהבה? זו גם שאלה חשובה. הספרים גרמו לי לשבור קצת את הראש. אהבה של חברות היא החזקה ביותר. לא במובן של נטולת אינטימיות מינית, במובן של פחות תשוקה מינית ויותר רעות בין בני הזוג. כנות מלאה, ויתור למענו וכן הלאה.
התשוקה מתה בסוף. היא חיה במקסימום מספר שנים אחרי הנישואים. מה שנותר לאחר מכן זה storge. נהניתי מארוס ומניה משוגעים למשקית. זה לא מה שאני רוצה למסד.
והבחור הזה שהיא יוצאת איתו? המבוגר? ובכן אני הסברתי שאיני רואה סיבה לכך מהבחינה הפרקטית הקרה. אבל אם הם חשים את אותה תחושת אינטימיות חזקה, אותה רעות, אותה אחווה, הם צריכים בעיני להמשיך. היא נעולה עם רגשותיה. לא אומרת לי מה היא מרגישה כלפיו. היא תיארה אבל משהו שדומה לפרגמה. ובלי הפרגמה? האם תימשכו זה לזה? אם הוא יחדל לספק את הדברים שאת אוהבת בשל תקופה קשה?
כי פה נמדד קשר. במשבר הכלכלי הראשון של הוריי, אימי תמכה באבי בתקופה הקשה ביותר. ללא האהבה הם היו מפרקים את החבילה בקלות. ללא אהבה, גברים בוגדים בנשותיהם, בלעדיה, גם כשאנו נשואים, נעדיף להמשיך לצוד מערכות טובות יותר ולא ניתן לעצמנו להיפגע מהמערכת כלל למען הקשר.
אני לא יודע מה היא מרגישה כלפיו ואם זה קרוב. אני יודע שאם לא, אני לא חושב שזה שווה את פערי הגיל ואם זה מה שיש אז זה הדבר הטוב ביותר שמוח האדם מסוגל לסנטז.
ומה אני חש למשקית? חום. את החום שאני חש כשאנו מתחבקים. זה לא חום אותו תיארתי בטקסטים בעבר בו אני גורר אותה לפינה החדר ואנו מתעלסים. כשברק משתחרר בין שנינו. לא. זה חום אחר. זו שאיפה לקירבה ואינטימיות. לשבת על בירה ולדבר על החרא באין מפריע.
עברתי גבעות קטנות ולידן תא שירותים. האזור נראה לי מוכר. ייתכן ושלחתי לתא הזה חניך בפעילות. לא. נפגשנו פה כדי לדון על הקורס שהייתי צריך להדריך. גם הידידה הייתה איתי. אני זוכר את השיחה בנינו בתום היום כשצעדנו לכיוון בני ברק שנינו כדי שיאספו אותנו משם.
"מה הפנטזיה הכי גדולה שלך?" היא שאלה.
"לישון לנצח" עניתי.
אולי זה נבע מהעובדה שבתיכון לא היו לי שעות שינה מרובות בשל האימונים והעבודות אבל באמת רציתי לישון לתמיד. היא הזדעזעה.
היחסים בינינו היו קרובים. אני זוכר כי רבתי איתה לא פעם וזה השפיע עלי.
"אנחנו יכולים להיות כנים ולומר שאני לא חבר שלך" הנרקסיסט אמר לי באחד הימים. כאילו מנסה לפגוע בי. זה לא מזיז לי המריבות איתו. אני נהנה לחבוט בעליבותו כמו שק אגרוף.
לריב עם הידידה... זה להיות ער בלילה ולשאול למה רבנו.
אבל המריבות היו קצרות כל פעם. אני מבקש סליחה או שהיא מגיע אלי עם חיוך וזרת מורמת. לא חלקתי איתה לעומק. לא בטחתי בה. לא בטחתי מעולם באיש לחשוף אותו לכלום.
לא נעים בדרך. היא קרה.
הסכנות יותר גדולות כשאתה לבד.
עברתי ליד חבורת קטינים שיכורים עם מוזיקה רועשת. חששתי שהם יעשו לי בעיות ולכן הסתלכתי משם מהר.
לפתע ראיתי אותו באמצע הדרך. זה כלב? לא. ממש לא. זה בן נינקו. הוא יצא מהשיחים והביט בי ואני היבטתי בו.
מה מייצג השועל? אם נשאל את אנטואן דה סנט אכזופרי, ידידות. אבל השועל לא סתם ידיד. צריך לאלף אותו. הוא בודד בדרך כלל. הוא ערמומי, נבון מאוד ואוהב. כשניסיתי לצלם את השועל שנעמד מולי ובהה בי רק עיניו נצצו בחושך, ניסיתי לצלם שוב וראיתי רק את הדשא. הבטתי מעבר למצלמה וראיתי שנעלם.
מחשבות על הדרך בה סיימתי את השיחה עם המשקית. אני לא טוב עם אנשים מתוסכלים. אני זוכר פעם שהידידה בכתה והייתי משותק.
היום? היום ניסיתי לעזור. הסברים פסיכולוגים ובלה בלה בלה. לא. זה לא מה שהייתי צריך לעשות. הייתי צריך לנחם אותה ולומר לה שאני לצידה. לפני זמן מועט נודע לי שבני אדם עצובים לא פעם מחפשים רק מישהו שינחם אותם בלי שייתנו להם עצות או עזרה. משונה. ננסה את זה מתי שהוא.
המשכתי לרכוב. בשלב הזה כבר החלטתי שאני הולך לכתוב את הרשומה הזאת. החלטתי גם לנסות לשלוח למשקית הודעה מנחמת במקום עצות.
המגדלים באופק שוב. סוף סוף. אני רוכב לכיוונם. אבל פתאום הבחנתי בנחל שחוסם את הדרך. חיפשתי דרכים לעבור אותו כעת. מה יהיה עם היחסים עם המשקית? אני לא יודע. אולי להנות מהרגע זה הדבר הכי טוב עכשיו. אני מפחד כל פעם לעשות משהו מטומטם ולאבד את זה. כמה קשרים כבר שרפתי בחיי? עם הרוסייה, ילדי אליאנס ומדא וילדי ההתנדבות והילדים ברעות וכמובן שעם הידידה והחברים הכי טובים שלי. אך כל אותם יחסים היו חסרי משמעות יחסית לאלו. היה יכול לצמוח מהם משהו אבל באותו הרגע הם היו כלום ואילו עם המשקית צמח משהו.
גשר. כשעברתי ראיתי שהדרך סוטה מכיוון שאני רוצה. האם עלי להמשיך בה? או לסטות לצד? ירדתי מהשביל. די. נמאס. התחלתי לרכוב על הדשא בכוח. אופני הכביש רעדו.
יצאתי מהפארק אל העיר. איפה אני? זו נראית כמו שכונה צדדית בגבעתיים. אני צריך כעת לנסוע למתחם הבורסה ומשם יהיה לי קל לנווט. אני עוד לא במרכז העיר. באזורים אלו חיות מרגישות בטוחות לטייל. אין בני אדם ואין רעש. שועל נוסף יצא משיח וטייל איתי.
"מה זה?" המשקית שאלה. יצור קטן טייל במרחק קל מאיתנו. אנחנו טיילנו ברחובות רמת אביב העשירה והלבנה.
"זה קיפוד" אמרתי. זיהיתי אותם בקלות. ברעות היו לנו קיפודים. גם בביתי היום ראיתי מספר. "הכלבה שלי צדה אותם"
היא הסתכלה מקרוב ואהבה את שראתה. משעשע כמה עירוני זה לא לזהות קיפודים. בזמנו הייתי בימי שישי ביער בן שמן, מטייל לפעמים בשטחים ריקים. עוד לפני שגרתי ברחובות הרועשים של תל אביב. אתה עוד יכול לראות אותם. עטלפים עוברים בין עץ אחד למשנהו, כלבים וחתולים משוטטים ואם אתה מספיק שקט, בעל תשומת לב ותר אחר הבדידות, אפילו תמצא שועל. או שניים במקרה שלי. אבל איפה העקרבים, הנחשים והחולד?
מדהים כמה האדם משפיע על הסביבה. זה לא שיצורים חיים לא נעים בינינו, אבל שינינו את כל חןקי המשחק. הם מתחבאים ונעים בלי שנשים לב בערים הגדולות.
השרירים כבר עייפים מהרכיבה. בתחילת הדרך לשם, אחרי יום עמוס בטלאות שאין טעם לתאר, חשתי כאילו תלשו את עיני ואני מדמם מהן. אותן דמעות של כאב שנדפו על מפת העולם ויצרו את איי יפן לפי המיתולוגיה. העייפות אבל נעלמה. רק כואב וקר עכשיו. אין שום רע בכאב. הוא מעיד על חיים. בעברי דמיינתי לעצמי את התחושה של המוות והנשמה שחיה בלי הגוף. זו מכונה עם כאבים ועומס עליה. בלעדיה, הנשמה רפויה ונחה לחלוטין. זה שטויות אבל. בלי הגוף גם אין עונג. אין תאי עצב. הכאב הוא התחושה שאתה חי והעונג שבא איתה.
אתה לא יכול להנות מסופלה בלי לדעת שזו חוויה שתיעלם לאחר מכן ותשאיר ריקנות.
אם היא תמיד תישאר איתך, מה מייחד אותה משאר היום?
אני אוהב לרכוב על אופניים. אני צריך לעשות מסעות כאלו יותר. אולי אליה, אולי למקומות אחרים. לחשוב, להסתכל סביב, להביט באופק ולחשוב איך להגיע אליו. לחוש, לנוע.
לחזור הביתה לבסוף ולרשום על החוויה.
ואת? מה המסקנות שלי מהרכיבה עליך?
זה פשוט, להנות כל עוד זה קיים. להתבונן במערכת שלנו כמו שאני מסתכל על טראמיסו נשבר בידי המזלג לשכבות ממנו הוא מורכב. לטעום את תחושת המתיקות שאת מותירה בתוכי. לשתות את המערכת הזאת כמו ויסקי ולהנות מהחמימות של האחרי. זה עשוי להיעלם. אבל למה לחשוב על זה בינתיים?
הזקנים מתחלקים לשתיים בבית האבות. יש לנו שתי כוסות לקפה. חד פעמית וחרסינה. התכולה של החד פעמית רבה יותר באותו מחיר.
יש את אלו שכשאתה אומר להם את זה הם בוחרים בחד פעמית ויש את אלו שבכל זאת מעדיפים את החרסינה.
החד פעמית נמשכת יותר זמן, אתה יכול לשתות יותר.
אבל לשם מה אני מזמין קפוצ'ינו ולא שותה נס מגעיל בבית? המטרה להנות מהחוויה ולא להנציח אותה. הספל מתאים לקפה והקרטון לא. אבחר בחרסינה, אצמיד את הקשר שלנו לשפתותי ואטעם אותו. אריח אותו. ואם ייגמר, אדע לפחות שעשיתי נכון.
"נו, אז ראית אלקטרון?" איזה פיזיקאי שאל אותי במהלך חימום לפני אימון בו עסקתי בטאי סאבאקי.
"מה?" שאלתי, לא הבנתי מה הוא רצה.
"יצא לך לראות אלקטרון?" הוא שאל שוב בחיוך.
הוא פשוט ראה התכתבות שלי עם מישהו אחר. תגובה אחת משם שלי היא זו:
"רוני, אני עוד לא פגשתי אדם שראה אטומים. רק אנשים שראו את ההשפעות של אטומים על מרקע (וביניהן מה שהם טוענים מייצג תזוזה שלהם בהשפעת מיקרוסקופ). שוב, אטום זה הסבר מצוין שעומד בהמון תצפיות, הוא פשוט לא קיים במציאות. המדע עצמו לא מתיימר לייצג את המציאות. ברגע שיטען שהוא מחזיק אמת אחת לא ניתנת לעירעור הוא יהפוך לכישלון כמו שאר הדתות. הכוח שלו זה שהוא מפיל ומאשש תיאוריות בצורה תמידית."
זו גישה מוכרת בפילוסופיה של המדע. מדע לא עוסק בגילוי אלא בהסבר תצפיות. לא גילינו את האטום אלא המצאנו אותו כדי להסביר את העולם. האם הוא קיים במציאות? לא יודע. מסופוקני.
גם אם כן זה לא כל כך רלוונטי. המילה אטום הצביע על דברים שונים כל פעם. השימוש בה אומנם יחסית רצוף אבל עם תצפיות ותגליות חדשות הגוף שעליו מדברים שינה את צורתו והתנהגותו.
בדוגמה הכי פשוטה אפשר לבדוק את האטום של היוונים מול זה של ימינו. האטום שלהם היה היחידה הכי קטנה של החומר שממנה אי אפשר יותר לחלק אותו. היום אטום זה משהו אחר לחלוטין. אם כבר, קווארקים יותר דומים לאטומים של היוונים. אז כל הזמן מצביעים על אותו הדבר בשיח המדעי ואומרים "זה אלקטרון" אבל כל פעם משנים אותו במקצת באומרם "מעתה, לאלקטרון יש תכונה איקס" או "במקום הזנה וואי לתכונה איקס ההזנה היא וואי" עד שהאלקטרון שדיברו עליו בהתחלה לא דומה לאלקטרון שדיברו עליו קודם. אז האם הם אותו הדבר? או שזה הסבר חדש למציאות?
אחת הבעיות אצלי היא שמטריליסטים אומרים שאני מתפלסף יותר מדי ופלספנים מהסוג המבלשט אומרים שאני מטריליסט יותר מדי.
בשיח עם הפמניסטית ראינו דוגמה לכך. אני רואה בני אדם פשוט כחיות וחיות פשוט כמכונות פיזקאליות.
מנגד, אני המון פעמים מנסה לגרור מטריליסטים לשיחות פילוסופיות.
"ראיתי מה כתבת על אלקטרונים" הוא אמר לבסוף. "אלקטרונים קיימים במציאות". ואז הוא גרר אותי לדיון באמצע החימום שנאלץ להיקטע עבור האימון עצמו.
"הכח של המדע הוא שהוא לא bullet proof!" אמרתי בלהט במהלך השיחה. אני מאמין בכך בשלמות. אם לא נהיה פתוחים לאפשרות שכל תיאוריה תתמוטט, נאחז בתיאוריות לא משנה מה יקרה. אם נאחוז בתיאוריות ויהי מה, נתחיל בהופיטזות אד הוק ששוות ערך לאלו של הדתיים. זו לא כזו דרך רחוקה כמו שאנשים חושבים. כתבתי על כך בעבר. אפשר לפסול כל ניסוי עם סיבות כאלו ואחרות. אפשר לתקן כל תיאוריה כדי שתכיל מחדש את ההסברים. זה מה שהוביל את קון לטעון שמדע זה לא באמת משחק של חילופי תיאוריות למוצלחות ביותר כל הזמן אלא משחק של שינויי פרדיגמות וצורות חשיבה. על אף שאני מתעב את התפיסה של קון, קשה שלא למצוא את העוקץ של הרעיונות שלו ואת האחיזה שלהם במציאות.
אז אתם עשויים להבין למה אני לא רואה בעין יפה מטריליסטים חזקים שטוענים שאלקטרונים זו אמת לא מעורערת או לפחות אמת חזקה מאוד. גם אלה שאומרים "ברגע שיבצעו ניסוי שיפריך את קיומם אז אפסיק להאמין באלקטרונים" לא חפים מפשע. להפך, הם יותר גרועים. פשוט כי הם לא כנים או בורים במדע. כאמור, לא כזה פשוט לבצע ניסוי שמפריךך בצורה כה אלגנטית טענה. מרקורי לא יצוץ שוב באותה צורה ויחסל את כל התיאוריות החדשות למען איזו היפוטזה מטורפת.
מה גם שכדי לבצע ניסוי שיפריך טענה, המוח של המבצע צריך להתמקד בהפרכה. זו סמיות שצריכה לדאוג שהוא לא ייטה את הניסוי למען מטרתו אבל הוא צריך להיות חדור במטרתו להפיל את הטענה. זה אפשרי רק אם הוא באמת סבור שמדע לא מציג אמת אבסולוטית.
לבסוף, נזרקה ההערה הבאה לאוויר: "אל תכניס אותי לדיון פילוסופי" במהלך הדיון הפילוסופי שלנו!
מטריליסטים ראים מתים מפחד לרחף מעל הקרקע. הם לא רוצים להריח פילוסופיה. אבל זה כלי מצוין לביקורת על המדע. בדיוק כפי שהראיתי פה. בדיוק כמו בשיחה בינינו.
מדענים לא צריכים לפחד מפילוסופיה. הם לא צריכים להיגעל ממנה כי היא מזכירה להם את העולם הישן או דתות. היא הכח המניע והיא חזקה לאין שיעור.
