מתגעגע אליה הלילה ואני לא מתכוון לפרסם פוסט מהעבר עד מחר.
אני לא מאמין שעוד שמונה ימים אני נוסע לבולגריה לארבעה חודשים. כואב לי שזה הסתיים ככה. זה לא אמור. אני אמור להיפגש איתה על בית קפה או בבית שלה, נתחבק ונאמר שלום ושנדבר בצ'אט.
אני אמור לקנות לה איזה איור יפה מהשוק האהוב עליי, לפני זה אתן לה איזה מצפן נאצי, גם בזה השוק מוצף, היא תהיה בהלם בהתחלה ואני אצחק.
אני אמור להשתכר מתי שהוא ממחשבות על אבא שלי ושנדבר כשאני שיכור מהתחת והיא תעודד אותי.
היא אמורה לכתוב לי איך גבר דפק לה את הרגשות ונדבר לילה שלם על זה. סביר להניח לפני משהו גדול בעבודה.
המון מה לעשות. להנפיק אפוסטיל לתיק הפלילי ולתעודת הבגרות שלי, ללכת למשרד ת"ש, לבנות את תוכנית האימון, לקחת את כל הציוד מהבסיס, להחזיר את מה ששלהם.
משכיר דירה יפה בבולגריה, ממלא אותה רהיטים, אחוש קר בלב כשאדע שלא אוכל לחלוק איתה את המחשבות. אמור להיות מאושר, זה כל מה שרציתי, אבל לא איך שרציתי. לשבת בבית קפה, להמשיך לעבוד על הספר. לסיים אותו. אני חייב לסיים אותו, לפרוץ הדים בתודעתה, שנחזור לדבר על הכל.
לא יודע. פי כוס עמק.
בקיצור הקטע-מכתב ההוא שהעליתי.
פעם אחת סגרתי בבסיס שבת. נסעתי עד אליה כדי לשמח אותה כי קרה לה משהו ואז כתבתי קטע דוחה פה. לא ידעתי מה לעשות, אז כתבתי אותו. זה היה בזמן מטווחים בצבא. כל שעשיתי באותו יום היה לקרוא את קאנט ולשלוח מכתב זה.
הוא נושא רוח ילדות, לפני שהכתיבה שלי הפכה לבנאלית, אפורה, חסרת יצירתיות ומעוף.
מה שאני מנסה לומר זה שאני לא מצליח להירדם כי אני מתגעגע אליה. אני חושב שזה קשה יותר היום מבימים אחרים.
יום יום כותב בוואצאפ החסום, אולי מקווה שזה משנה גורלות בכוכבים, חרטא. חרטא, הא?
טוב קיצר לילה טוב.
ננסה לראות איך יראה המחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה