[9/3, 21:25] אמתי: לא ויתרתי
[9/3, 21:25] אמתי: שיערי יגיע עד הישבן כשנשוב לדבר
[9/3, 21:25] אמתי: גופי מחושל מכל האימונים שאני עובר
[9/3, 21:26] אמתי: הזונה לשעבר הביאה אותי למסקנות כשדיברנו לאחרונה, אני מחבב אותה
[9/3, 21:26] אמתי: אני עושה את כל זה כדי להיות מוכן בשבילך
[9/3, 21:26] אמתי: לנגן, לספר את הסיפור, לדבר עם אנשים, להתאמן, להיות מוכן להתמודד איתך
[9/3, 21:26] אמתי: להיות מי שאת ראויה עבורו
[9/3, 21:27] אמתי: בתור ידיד, בתור רע, מי שיעזור לך לתפוס את העולם
[9/3, 21:28] אמתי: ואני מכין את עצמי להיום ההוא שבו אקבל ממך הודעה מקפיאה: "רוצה לדבר?"
[9/3, 21:28] אמתי: ואגמגם
[9/3, 21:28] אמתי: ונדבר בטלפון? ולא יודע מה יהיה
[9/3, 21:29] אמתי: "למה הקעקוע של השושנה?" תשאלי.
"למה אתה לא עוזב את הארץ?"
"למה אתה מניח תפילין?" ואחייך
[9/3, 21:30] אמתי: הקשר בינינו הוא כמו שריר שנקרע כל פעם מחדש ונבנה חזק יותר
[9/3, 21:30] אמתי: "אספר בעתיד"
[9/3, 21:31] אמתי: "למה?"
[9/3, 21:31] אמתי: "כי אני זה שקורע אותו שוב ושוב, ואני מפחד לאמץ אותו עד קריסה אמיתית כל פעם שזה קורה."
[9/3, 21:32] אמתי: "אז למה אתה חוזר לשם?"
מה אתה עושה איתי פה?
[9/3, 21:32] אמתי: "בחיים לא אוותר עליו, הוא חלק בלתי נפרד ממני."
סיימתי עם הכוכבים שהנסיך ביקר בהם. אני רוצה לעבור עליהם כמה פעמים לפני שאמשיך לחלק הבא. חשוב לי לגבש מסר אחיד מתוכם. בחלקו הראשון של הספר אני ניהליסט, בשני אני מבין למה ערכים חשובים, אבל לא אנשים. בשלישי זה משתנה.
כמו כן, אני לא מרוצה מהפרק על החכם. זה בסדר, כל פרק מתחיל בכך שאני לא צרוצה ממנו ומשכתב אותו. אני אוהב את הפרק על מדליק הפנסים. יצא מקסים. אעלה אותו לדף ביום ראשון.
הפרק על החכם התחיל במבוי סתום.
ידעתי על מה יהיה: 'למה אתה מוכרח להגדיר כל דבר?' אבל רק אחרי שדיברתי עם אבי ביום הולדתו ואולי עם הוריו של אבי בבית קפה, מגונן עליו, הבנתי. אני כבר לא כועס עליו. לעבור מהארץ, לחיות בעצמאות, כל אלו מטרות זהות לשנינו. הוא עשה חרא כי לא אהב את אימי ולא היה מסוגל לבטא זאת במילים.
החכם מסרטט מפה ולא יודע להצביע לאן רצונו להגיע, ממה הוא נהנה באמת.
אני לא אהיה כמו אבי. לא אעזוב את ישראל. אני יודע היום מה עושה לי טוב, יותר טוב משהו ידע כשבפניו עמדו הדילמות הכבדות. תודה טל. תמיד דרשת ממני יותר משיכולתי לספק וזה תמיד עזר לי לצמוח. הייתי חייב להבין כל פעם מה עושה אותי מאושר, ההצקות שלך שאיני אוהב אותך גרמו לי לכתוב שוב ושוב מה אני כן אוהב, בך, בעולם, נהייתי יותר מסתם אינטלקטואל. אולי לא רק זה. התאכזבת, נעלבת, ואני מודה לך על זה. הייתי חשוב לך מספיק כדי שאפגע בך, וזה יפגע בי, ואבין מה לא בסדר בנפשי ולתקן זאת. שוב ושוב ושוב. וכשהלכת... אז בנתק השני זה מוטט אותי כי זה היה מוקדם מדי. כשהלכת בשלישי ראיתי בזה יום טוב לצאת למאבק. הפכת לכוכב שאני רודף. אני עושה את כל זה,מהפוסטים שסוטים אמריקאים קוראים פה, לספר, לבלדה לנערה שבקרוב תעלה בבר בירושלים, כל זה בשבילך. אני לומד לנגן, אני מתאמן, אני מצלק נפשי ומדבר עם אנשים ומתמודד עם הפחדים בשביל שיום יבוא, ויגיע הזמן, ואתייצב מול עיניך החומות, לא תבכי ממני שוב.
תוותר, את עשויה לומר. לא. אני לא אוותר. לא עכשיו, לא לעולם, לא אחרי כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה