קרמנה ודון קיחוטה

רציתי לכתוב משהו בסגנון "קוראים לה קרמנה" אבל בכנות, אני לא חושב שאני מסוגל.

יש דברים שקל להגדיר אותם, חוויות שפשוט לבודד לפרמטרים. ייתכן שהיצירות המוצלחות ביותר אינן ניתנות לאפיון. הן מתירות אותך 'ללא מילים' כפי שאומרים. רבות נכתב על הגורניקה אבל כלום לא לוכד אותה.

ארוכות כתבתי על טל, מעטות הפעמים שחדרתי לעובי הקורה.

קרמנה, שאולי הביקורת העיקרית שלי עבורה היא שהשם שלה מחריד, אולי אעדיף להשתמש בשמה האמצעי מישל, אולי אתרגם אותו לפורמט שהיא אוהבת מיכאיל, לא ניתנת להגדרה כי היא מגדירה בעצמה.

היא יושבת מרוחקת מאנשים, מנתחת ומניבה תוצאות. היא מזכירה לי אולי את המרוקאית. מחזיקה בסכין קצבים אנליטית ומסוכנת במיוחד.

היא יודעת מה גברים מחפשים, אין לה זמן לבזבז על משחקים. 'אני לא קלה אבל נותנת הרבה' היא אומרת.

אבל זה הופך אותה לחשדנית. אני לא חושב שאהיה מסוגל להחזיק את זה אם היה מדובר בזוגיות ארוכה. יותר מדי השקעת אנרגיה. זה לא מסונכרן מספיק.

באתי להתחיל עם בולגריה פשוטה. בערב הראשון היא אמרה לי להפסיק לזיין לה את השכל. אולי לא זיינתי אותה ביום הראשון, אבל זה יותר מעניין מהאחרות. היא אומרת: 'אתה אוהב שאומרים לך לא' וייתכן שיש בזה משהו.

זו אקספוזיציה. עם יולי לא חשבתי כך, אולי עם המרוקאית כן וזו הקבלה מעניינת שלמעשה יצרה את הטריגר לכתיבת הרשומה הנ"ל. אתמול בערב היא הסבירה לי למה אהבה את היטלר בתור מנהיג. בשביל הנשים המעניינות ביותר נדרש ראש מאוד פתוח כדי להבין אותן. ישראלי אחר היה בורח מהשולחן בחרדה. היא לא גזענית, היא פשוט מסתכלת על צורת ההנהגה של היטלר וחושבת עליה.

טל דמתה להן בכך שעליי היה להקשיב. זה לא פשוט בשום צורה. זה דרש איתה אבל משהו אחר. טל היא לא אישה אנליטית. כלומר כן, אבל בעוד המרוקאית ומיכאיל חיות על האינטלקט שלהן, מנתחות בקפידה כל דבר, מנסות להיאבק במגרש אינטלקטואלי, טל מתביישת קצת ביכולות שלה. היא לא חושבת שהן עומדות בסטנדרטים.

טל דרשה ממני יכולות רגשיות שלא היו לי.

יולי, אולגה, הגר, ויקטוריה, נויה, אפילו דור, כל אלו משחקים פשוטים, מאוד משעממים. זה לא הצליח בין השאר כי לא רציתי לשחק. טל, סאנה ומיכאיל, יש בהן משהו שלא ניתן להגדרה או שיכחה.

זה היה אתמול בלילה. אז הלכתי לישון וכשהתעוררתי בשעה שמונה, ארבע שעות שינה מוקדם מדי, רציתי לכתוב משהו שונה לחלוטין. אגש אליו הערב.
אולי טל צדקה כשאמרה שאני צריך למצוא אישה מנוסה שתדריך אותי. מיכאיל בת 23, כשאר חברותיה. יש לה תואר ראשון. נזכרתי לרגע בויקטוריה ובקושי שלי איתה. הפעם זה קצת אחרת. גם אני בוגר יותר. אם אני משקיע אנרגיה רבה בקרמנה, זה לא רק עבור עצמי, זה עבור מילות המש"קית.
ישבתי עם שתיים מחברותיה בחרדה קלה, אני צריך זוגיות אחת מתפקדת כדי ללמוד להתנהג כמו אדם.
אולי לא רק עבור מילותיה, אני עוד מתייחס לכל המציאות הזאת, לכתיבת הספר, לאימונים, לשיחות איתן, כדרך להשתפר ליום בו אפגש שוב עם טל. אם יגיע אי פעם. תמיד אמרתי לעצמי שמגיע לה החברים הטובים ביותר. רק כי היא האדם האהוב עלי.

סאנה ומיכאיל הכל נורא טוב ויפה, אבל זה לא היה סינכרון, לא נהניתי כמו שרציתי וזה לא בגלל סקס, פשוט כי כל מפגש הוא מאבק. טל, טל היא האדם היחיד שיכולתי לחוש שלווה איתו. לא רק בהיכרות, בכל חיי.

זו הסיבה שכל כך קשה לי לוותר.

************************************************

חשבתי על דון קיחוטה לאחרונה. למה אני אוהב אותו? 

זה בהחלט לא בגלל טקסט המקור, שנאתי לקרוא אותו. אני שונא הרבה מאבנות הפינה של האומנות המודרנית-פוסט מודרנית. כן, גם הגורניקה. זה הרעיון עצמו שבו התאהבתי.

מי שעקב אחרי, כלומר אף אחד, יודע שאני נוטה להזיות. בילדות הן היו חריפות, בבגרות מלוות בעיקר התקפי חרדה. אם אצטרך למצוא סיבה למה אני אוהב את עצמי, אצטרך לענות שבגללם. יש משהו מרענן באפשרות לשכב על המיטה ופתאום שהחלל יתמלא בבובות קטנות מכותנה, מרחפות על ערפילי כוכבים כשמרחב השמיעה מתעקם. מפחיד, מחליש, מבודד, מבאית פעמים רבות, אבל מותיר חיוך בסופו.

דון קיחוטה הוא פחד טבעי לכמוני מכך שהמציאות היא כזב. שהמח שלנו מתעתע אותנו. אולי הסיבה שרבים כל כך בורחים לאפיסטמולוגיה, ראציונליזם. מהי אמת? רבים בטוחים בה כל כך, מי שלא צריך חיבוק מאשר.