אם הייתי יודע לכתוב
הייתי משתמש במסוע המזוודות של נתב"ג כמטאפורה לחוויה הישראלית. כאילו מדובר במיצג פתיחה למפעל השוקולד של ווילי נתניהו פשוט כי לשלם לאומאר לומפה (העובד הסודאני שמסדר את העגלות בשדה) למרוח חרא על סינים תמימים יהיה טיפה רע לתיירות. במקום הם פשוט חוסכים כמה עשרות שקלים לריפוד פלטות המתכת.
Welcome to Israel טאח! You are shit.
החזרה לישראל התחילה בהכנה המנטאלית של קרמנה ביום ראשון.
התעוררתי בשעה חמש בבוקר והתעדכנתי בידיעות הפייסבוק. היא התפלאה פעם כמה הפיד שלי עמוס. הסברתי לה כיורד ארץ מנוסה: ישראלים יותר נרקסיסטים מבולגרים. הכנתי נס מהג'יפה האירופאית שלה הם קוראים קפה.
הציוצים מקבוצות הווצאפ המתעוררות הגיעו בשעה שמונה. נזכרתי שראשון הוא יום עבודה לחיים באזורים שבהם הוא לא יום חופש. בשעה עשר היא עברה בדלת, אוספת את שיערה החום. בוחנת אותי עם עיניה החומות הגדולות שלפעמים קצת תומהות למה אני מסתכל עליה כל כך מקרוב.
ובכן, כפי שנערה חומת עין אחרת הייתה אומרת, ודי בצדק, זה כי אני ישראלי, כאילו נרקסיסט, ובתור נרקסיסט אעשה הכל כדי להיראות כאילו רצות בתוך ראשי הריק מחשבות מלאות עומק. על כך אמרה: נרקיסיזם שניוני.
הבולגרי הטיפוסי לא יסתכל על כלום אם אין בתוכו יין או פוטנציאל לסקס, זהו עם פשוט או פשוט מורגל שהסוטה מבטו נורה.
יצאנו מהבית, לבשתי המעיל של פני הצפון, היא רצתה לקנות אוזניות ופנינו מועדנו לסיטי סנטר. לידנו חלפה להקת צוענים ושנינו השתתקנו כמו יהודים ליד המכס, חייל ליד מ"צ, אישה ליד צוענים. להם יש צוענים, סינים וכושים, לנו יש חרדים, יהודים-ערבים וערבים. האמת גם להם יש ערבים אבל לא באותה כמות כי לעומת שוויץ, לבולגריה אין כסף לשירותי רווחה. ברגע שלמדת להבדיל בין הגזעים הרבים, השבטים, העמים, אתה יכול לקרוא לעצמך ניאו נאצי מתחיל או אירופאי, אותו חרא.
הבנתי שאחת מגדולות בולגריה היא שהם בחיים לא יתנו לצוענייה להיות שרת תרבות. זה לא רק עניין גזעי, אדם חרוץ עם שכל וגינונים תרבותיים לא ישייך עצמו לרומאני. זה חוק פשוט פה - או שתצליח בגדול או שתכשל קשות וזה הכל תלוי כמה חרוץ, נבון ותרבותי אתה. אין להם הסתדרות עובדים שתעניק לקלוץ שמן ולא יוצלח הנהגה.
היא שונאת קניונים. לא רציתי שהצהריים האחרונים שלנו יבוזבזו בקניון, אז חתכנו לאנדקה, שם יש גרם מדרגות חמוד עם ויטרינה ומאחוריה רקדנים. בסוף ישבנו על ספסל בפארק.
'ומה עכשיו?' היא שאלה.
'עכשיו... עכשיו פשוט יושבים' ונתתי לשקט לחדור פנימה ולמחשבות להיפלט.
'אני אירופאי?' שאלתי עצמי עם המעיל האירופאי, המילון האירופאי, האישה האירופאית ומעוף הציפור היהודו-אירופאי על ישראל. להיות יהודי באירופה, זו חוויה אחרת. אני פתאום מבין למה הצרפתים כאלו לאומיים. אירופו-יהודי היא חיה גאה, הם הסוחרים של אירופה. דרכם עוברים ערוצי הכסף. יהודים לא בטלנים באירופה, לא רמאים, לא טיפשים וצועקים שלוש בעשר. לפחות כך הם נתפסים. דה נייס ג'יוש בוי.
מנגל בבית אבי?
שם הייתה קרמנה, טניה ואבא שלי שהזכיר לי עכשיו את אביו של ביל עם הבורסלינו והסיגריה והאישה היפה מקרקרת סביבו במדינה אקזוטית.
'תישאר' מעיקים עלי.
טניה יותר אימהית מאמא שלי.
קרמנה אישה שלי יותר מכל אחת אחרת בארץ.
העבודה שלי יותר יוקרתית, מעריכים בה אותי יותר.
מעריכים. אולי זה מה שהמקום הזה נותן לי. הפאקינג הערכה המזדיינת הזאת.
אוהבים אותי פה.
וזה די זין כי אני לא אוהב אותם.
חזרתי לארץ בכאפה. עוד צעקה מאמא שלי. המפקד בצבא שאולי מחליא אותי יותר מהמגש עם תפוחי האדמה מאתמול שמתבשלים עם ברנדי בן 33, מלילה בבולגריה.
מתי אני חוזר? עוד שבועיים...
מסתברא קרמנה בכתה כשעזבתי.
אם הייתי יודע לכתוב הייתי מקביל בין קרמנה לבולגריה, טל למדינת ישראל ואומר משהו כמו:
לאהוב לא קשור לכמה טוב לך, דווקא הסקס הכי מדמם, חסר ניסיון מגעיל מזיע שיש הוא הכי בלתי נשכח.
משהו במגע הקר והמרוחק של הפולנייה שלי יותר יקר מעיניה החומות של קרמלין שלי.
הסקס נהדר, האהבה חמימה, הלילות במיטה, דאמ.
לחם מעופש בשתיים עשרה שקל בשם המפוצץ 'הלחם של דותן' על מוס שוקולד שוויצרי מומס במקום.
משכורת עשר אלף שמספיקה עבור מינוס של מאתיים שקל, על דירה במרכז אירופה.
חבר אחד, שלא יודע כבר למה הוא כל כך הרבה יותר חשוב לי, על חמישה, שישה, שבעה חיוכים קרובים.
אולי זו כבר דת וטל היא הכומר של הכנסייה שלי.
אולי האמנתי לעצמי שכתבתי לקרמנה עם נחיתת המטוס:
it's not only about the suffering. It's about making every moment special.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה