פרק חמישי החדש מהספר והערות מסופיה

תום הכתום.

הכרתי אותו בחזרתו מאמסטרדם. האמת שחזר מצרפת. עיניו נפוחות כמו ריאות ששקועות בפאף רציני, גופו דקיק כענף שנסחף עם הרוח וחיוך שליו מרוח על פניו. הוא סטלן אמיתי. לעולם לא יודע לאן פניו מועדות. הוא מקבל את שמו כמובן משערו האדום כאילו כאקט מחאה נגד המשעממים הברונטים, שחורי השיער, אנטי שגרה ועל כל זה חשבתי בניתוק קל כשהוא הרצה לי על כך שאני סייבורג קטן שמסתובב בחליפות.

אני והוא שונים, וזה קצת מנותק להזכיר אותו בספר אז בואו נמציא שהוא השועל רק כדי שזה יזרום.
אחותי הביאה הרבה טיפוסים משונים, מימי התואר שלה בקולנוע, לדירת הרווקים שלנו.
פעם התנחל אצלנו ילד גאה שנזרק מהבית וזה עתה גילה מיניותו ולצערנו חגג אותה עם כל גבר מזדמן בכל תא משתנה מהשירותים, לסלון לחדר המגורים.
אבל אני גולש. קראו לו תום הכתום, ונזכרתי בו כי רצה לקעקע את עצי הבאובב על רגלו. פעם אחת נסע לפסטיבל מוזיקה באמסטרדם ואיבד את כל כספו. הוא התנחל בדירה של ידידות והתחיל לגרד כסף בעבודות מזדמנות. טיול של חודש הפך לשנה תלושה ברחבי אירופה שכאמור הסתיימה בצרפת. כל נפשו תלושה. אין לו חשבון פייסבוק, אין לו דירה, הוריו נעלמו מתי שהוא.
אם דיברנו על מחוסרי הערכים הוא האמא של כל הניהיליסטים. עלה ברוח בלי יעד ובטח ששום דבר לאבד. דווקא בגלל זה עצי הבאובב קטלניים במיוחד לרוחו. כל זרע קטן עשוי לסחוף אותו להרפתקה אדירה, כשרק בדיעבד הוא יבין שאין לו איך לחזור, כוכבו התנפץ והוא כלוא בשום מקום, בלי חברים שיחלצו אותו.

ומה לבורג של השיטה, סייבורג בחליפה שכמוני ללמוד מתום?
את הטיוטה הראשונה לספר זה, טייק ראשון, כתבתי בנתק השני. זה היה עוד כששירתי בצבא ולצידו מצאתי שתי עבודות. אחת במסעדה והשנייה במשרד היי טק. תירצתי שאחת לנפש ואחת לחיים אבל משהו בשלוש שעות שינה ללילה מכבה את הנפש. מעשית הכל היה הסח דעת מהמש"קית כי כשחזרתי הביתה ונשכבתי במיטה לא נותר דבר למקד בו את התודעה מלבד בה, וזה כאב כמו מחט על עצם חשופה.

נסחפתי. אני הססן שלא עישן בחייו ירוק, לא טייל בארצות רחוקות, ובכל זאת נסחפתי למעשייה שאיימה למוטט אותי. ידיי היו מקושטות בפצעים מחתכי סכין, מכונאות מרושלת ופשוט מהתשה.
בטייק השני כבר למדתי, התאמנתי שישה אימונים בשבוע באומנויות הלחימה. פעמיים בגבעתיים, פעמיים בראשל"צ ופעמיים ביפו לצד חמישה אימונים בחדר כושר.

הספר הזה היה בראש ובראשונה ניסיון הימלטות מהנטיות ההרסניות שלי. מיקוד במשהו יותר בריא, אולי לא ממש בריא, הרי זו התבוססות בה, האובססיה המקורית שלי.

כפי שכתבתי, תבונה מרדדת את המציאות. אנחנו לוקחים ספקטרום אין סופי של צבעים ומפרקים אותו לשש קטגוריות.
אני מבודד את כל הקיום שלי לכדי ערך אחד, אולי שניים, מהות ענקית שאני נותן לה להשתלט על חיי.
כשהיא הולכת? היא מנתצת אותי.
במה שונה המש"קית ומה שעשיתי ממנה מהאימונים או העבודה? מה ההבדל בין עץ באובב לשושנה?

אני רוצה לומר לכם שזה נובע מהבעיות האישיות שלי עם עצמי, אבל בפרק חמש אני לא כל כך בטוח שתום הכתום, אני או אתם סובלים פחות. מתחתנים, מביאים ילדים, קושרים עצמכם ליתד ולמטוס, מה זה אם לא עץ באובב?
בניצנים נראים כמו הזדמנויות יפות, אהבה מלאת תשוקה לאיזו אחת, ועם הזמן, איפה שהוא במשבר גיל חמישים, קולטים שעינינו היו נשואות תמיד לעבר משהו אחר. אבל כבר אין מקום להימלט. יש לנו אישה, ילדים, משכנתא. אם הצרה של תום הכתום היא שאין לו אף אחד, הצרה של המבוגר בחליפה בדיוק הפוכה, הוא לא יכול לנוע לשום מקום בלי לפרק את החבילה.

כולנו מהותנים. יודעים איך דברים אמורים להתנהל. אנחנו אמורים להתחתן, לעבור לדירה, להביא ילדים. הרי זו מהות החיים. על הדרך אנחנו מוותרים על ריח השושנים, הוא לא נופל למשוואה.

טייק שני יצא זוועה. הייתי חייב לכתוב אותו, הוא עטף לי את כל היום ובסוף יצא בלאגן לא מאורגן. לא נהניתי מהכתיבה.

אם הלקח של ספר זה אמור להיות שערכים זה טוב, אסור שאלו יהיו ערכי באובב. אסור להיות תלותי בערך כי אז אני מסתכן באיבוד שלו שימוטט את הכוכב שלי וחזרה למשברים הקיומיים. אסור שישתלט עליי כמו המש"קית. הוא צריך תמיד להזכיר לי בשביל מה אני נלחם, כי ידיף ריח נעים.

אבל מה הטעם באהבה למשהו, אם ניתן לצרוך אותה בצורה מתונה?

*************************************************************************************

'קריצ'ים טוואלב?' שאלתי את נהג המונית.

'דא דא' ונכנסתי עם הלפטופ במזוודה.

'קריצ'ים, קריצ'ים...' הוא מילמל לעצמו שוב ושוב, הרכב נע לאט כמעט כמו המח שלו ודווקא המונה חולף את הלאבה בפעימה.

'סטופ דה קאר' אני אומר לו בנביחה עצבנית, מבעיר את השכל שלו שפתאום מפנים שאולי מוטב לפתוח את הג'י פי אס שמול עיניו.

'נו, סטופ דה קאר'

'וואן לאבה' הוא אומר לי.

'יו מיי גו פאק יורסלף.'

'איים גוינג טו דה פוליס סטיישון.'

'גו'

'פליז סיר, קריצ'ים.'

'קריצ'ים?' אני שואל שוב.

'קריצ'ים'

הוא מתחיל מהתחלה את המונה, בוהה בצג כמו מטומטם עד שמתחיל לנוע.

אחח בולגריה. עם עדר המטומטמים שלי.

כשחזרתי הביתה אחרי יום העבודה ניגנתי את הגבול הקנדי שבין טיפשות וגאונות.

בשמשת המונית סניפי האפי מקשטים את נופי העיר ואיך שהוא התושבים לא נראים כאלו שמחים.

'יור אה גוד מן' הוא חזר ואמר.

'יס, יס' אני הנהתי בחוסר עניין. הבטתי בו, יכול להיות שהוא כרגע מזיין אותי במונה, אבל יש לי רחמים עליו.

כי אני חושב לעצמי שהוא יאמר לחברים שלו: בונה דפקתי איזה תייר, הרווחתי עשרה לאבה. שזה לערך עשרים וחמישה שקלים.

אני לא גודמן, אני איש איום ונורא שבכלל אני מסוגל לדבר עליו בזילזול. ולמה שאזלזל?

אני עובר ליד מה שנקרא פיצוצייה בעיר הניאון, גברים זקנים שותים אלכוהול מזויף, מונח שישראל אפילו לא מתחילה להבין את משמעותו, אבל הם מבסוטים. חמש מאות לאבה שכירות ואיך שהוא הם הצליחו לגרד קצת מעל. אז מה אם הם עשויים למות? דופקים את המח ומדברים על פוליטיקה כאילו הם מלכי העולם. ואני יודע יותר טוב מהם. יושב לי במשרד משלי עם קטעי קוד שמכניסים לי מספיק כדי להזמין בחורה לסושייה של האפי וקריוקי בשישי ומיטה עד השבת ומה זה עוזר לי שאני יודע יותר טוב? שאני מודע לכמה מעט אני יודע? כמה הרבה יש עוד להרוויח? כמה אפשר לעשות עם עוד קצת כסף? מה זה נותן לי? הם כנראה מאושרים יותר ממני.

אז זו חנופה לקרוא לי גוד מן? זו זכות! כי מהמעט שהוא יודע אני איש טוב, ובעולמו יש דבר כזה אנשים טובים, אין אינטרפולציות פסיכולוגיות מורכבות כי אפילו המילה אינטרפולציה לא מוכרת. ו... עכשיו אני קצת מקנא.