חשבתי על הערה סופית של טקסט אסוצאטיבי:
אני אדם דתי, המדינה היא הכנסייה וטל הכומר. הייתי שרוי חודשים בחשכת קריאה שנשברה על מנסרת שפירא וקרת. איבדתי תשוקה לאחרונה לפילוסופיה ולאומנות.
האדם הדתי מתחלק לשניים - אלו שעוקבים אחר הדרך הדתית באדיקות שמרנית, מסתגרים בביתם בין כותלי תריג מצוות ומדכאים כל יצר נורא באינקוויזיציה פנימית; ואלו שמציירים על קפלות, מחברים סימפוניות, אלו שרואים את נפלאות האל בכל טיפת בריאה.
האהבה שלי לטל אינה דוגמה קרה אלא חדוות היצירה. כשהיא פורחת אני רואה בעולם קדושה ומאמץ כל רגע. מתנה אהבה לסופיה, מטיל זבח לונוס, רוקד עם המוזות.
איני רואה האל בכל רגע, איני תיאולוג, אני רואה את טל בהן וזה מזריק בי אושר, תשוקה לנגוס בחיים.
בכל אני רואה עלי כתר מפואר עבורה ובידיי כלי מלאכה.
אבל תראו אותי מברבר על העבר, בהווה אני חש יותר מאי פעם כהפייסטוס. הספר הוא חרבי והמציאות כבשן לוהט, שחור, מזהם, מצחין. אבל אני חדור מטרה. הולם כל יום על פלדה לוהטת כדי יום אחד להעניק מתנה שראויה לאלה. נפחות זה מסע אמונה אדוקה ביופי שכבר אינו נמצא לנגד עיניך.
ואני לא מוותר.
אני לא יכול.
עליי להמשיך להביט בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה