מחשבות על סופיה

לפעמים סופיה מעלה ריחות של שנות התשעים.
עסקים ביתיים מקשטים שלטי חוצות עם איורים גרפיים בטכנולוגיה מפוקסלת.
פרסומת למקדונלדס על טלויזית חמישה גוונים מהימים שהיה בטוח לדפוק להן מכות.
לא הכל קסום בין השמונים לאלפיים. אנשים נלחצים מבאג לא קיים, מתירנות מינית חולנית ואופנה נראית כמו שילוב ססגוני של שלוש ארוחות.

היא ממוקמת אי שם בין ברית קדושה במזרח לחירות חילונית מהמערב, כמו תינוק שזה עתה איבד את חבל הטבור.

זה עתה לומדת ללכת, מגלה עוצמה שאין לתאר, משתמשת בהססנות ועושה המון נזק בדרך.

הם מחזיקים בצעצועים החדשים באי נוחות של כפריים כשהם מתרוצצים ברחובות עם טלפונים נוצצים.

'BUY' כתוב בכל מקום. יותר מותגים מרחוב אמריקאי, מוכרים ערכים חדשים לתרבות שזה עתה איבדה אותם.

החרדה, הקיומיות שמעורבבת עם השטחיות, קולות סקספון מקדמים קטע טכנו רועש, דברים שכבן מערב אתה מורגל אליהם מלידה נראים להם כל כך מפחידים וחדשים.

אולי זה מקום טוב לבקר בו כשאתה מחפש את השורשים של הכל.

'This is the bridge of love'

המדריכה סיפרה בעוד אוחזת בזרועי בחצי פלירטוט.

לא הגבתי, הממוקד במחשבה קטנה שחשבתי שתהפוך לנושא הכתיבה לעת ערב ונזנחה. משהו על זה שגברים זה יצור מכוער שמחפש יופי בחיים, אז הוא מזיעה את זעתו המסריחה על עצי בונזאי, כלבים, נשים, בונה מגדלים כדי ליצור את מה שחסר בו. האם זו לא כוחה של האהבה? המשכתי עם הגשר.

היא המשיכה לאמונה תפילה שנושאים תפילה על הגשר שתתגשם.

'Dreams are for people who can't face the present'

נפלט לי. אולי זו הנסיעה הארוכה, אולי המנוחה האדירה, אבל המחשבות טיילו הרבה עם שקיעת החמה. והן נפלו משם לאיזה זיכרון שנצרב על אימאם ששוכב שיכור על הסאפה ומתייפח שהמציאות לא כפי שרצה אותה.

'Why?'

היא רטנה

'That's not true, dreams are important'

הרגילו אותנו לחשוב.

גשר המשאלות המאוהבות שגורמות לנו להילחם שהוא יראה אחרת. למה לא פשוט לזרום עם הכיעור של המציאות? החוסר סדר, הסבל? למה לא למצוא במוות את היופי? בנווה המדבר?

שקטתי כדי למנוע עוד מבוכה בהליכה שאידאלית תהיה סוראליסטית מרגיעה.

תצוגה מופיעה בגשר הדמעות, הוא מוצב כמה מטרים מהמרכז לתרבות גבוה של סופיה ומסתבר שצילום נחשב גבוה. דגל צרפת מתנוסס על הכותל לצללית של חרדים; נער דתי בוכה על אחיו החייל שנורה, תחתיו פירוט על ההרוגים במבצע ישראלי, אחריהם ההרוגים הפלסטינים.

אני לא יכול לברוח מישראל, הא?

סבל. בכל מקום סבל בתערוכה הזאת. דם, הרוגים, אסונות, אסירים פוליטיים. אבל זה לא סבל כי המציאות מכוערת, זה סבל כי אנשים נלחמים בכיעור למען עתיד טוב יותר, אידאה, אהבה.

וחשבתי על כך במירמור רב כשבהיתי בתמונה של החרדים, ואז המחשבות מצאו עצמן שואלות: 'למה כל הסבל הזה? אתה מטייל עם נערה יפה על גשר האהבה כשתחתיך העיר?' ידעתי שזה בגלל האחת עם האבנים החומות. פתאום המתח על הגבות נרפה. 'איזה צילום יפה' אחת מהן פלטה וההליכה דווקא הייתה מאוד נעימה.