"אתה מטורף" היא קראה לי והעלתה חיוך על פניי.

אני אפילו לא הכרתי אותה, לא זכרתי מי הייתה, קראו לה מיה בדיעבד, אבל דווקא השיכחה הפכה את כל המאורע למיוחד.

עוד שיחה מעוסה בבסיס בין שתי בנות על כמה שהן מיוחדות ו'לא אוהבות דברים שיגרתיים'.

אני מיוחד, חייכתי לעצמי בבדידותי. הזיות, נרקסיזם, מאזוכיזם וסאדיזם, שנאה עצמית, טקסטים בכיינים של, אהמ 'כותב מיוסר', הו אני מיוחד. אני יודע את זה. ניכור חברתי, מבטים משונים, חיוכים ודמעות, כמה אני מיוחד.

'אתה מטורף' בייחוד שלך, כן כן, החיוך.

וחזרה למציאות.

הסופר האהוב עלי, כי אהוב עליה, מפאר מרומם את המשוגע ועוד אחת אומרת לי 'אל תשלח לי יותר הודעות' ובמה טוב השיגעון?

כי הוא מוסיף ייחוד וקצת פלפל לחיים.

כי יש לך סיפור ששווה לספר.

למי אכפת, סעמק? ולא אכפת לי מהמיה הזאת, היא עוד עלה נידף שכבר שכחתי, למי אכפת כשזאתי הלכה? נו זאתי. מה שמה, כאילו שאני יכול לשכוח כוס עמק.

במה טוב להיות מיוחד? תאמרו לי עכשיו, בואו תסבירו לי. בשום דבר. זה חרא של דבר, זין עמוק בתחת בלי חומר סיכה.

אני מתגעגע אליך, נערתי עם העיניים החומות, ומתפלל שיום אחד, אוכל להשיב משהו על קנו.

הכנסייה והטל

חשבתי על הערה סופית של טקסט אסוצאטיבי:
אני אדם דתי, המדינה היא הכנסייה וטל הכומר. הייתי שרוי חודשים בחשכת קריאה שנשברה על מנסרת שפירא וקרת. איבדתי תשוקה לאחרונה לפילוסופיה ולאומנות.
האדם הדתי מתחלק לשניים -  אלו שעוקבים אחר הדרך הדתית באדיקות שמרנית, מסתגרים בביתם בין כותלי תריג מצוות ומדכאים כל יצר נורא באינקוויזיציה פנימית; ואלו שמציירים על קפלות, מחברים סימפוניות, אלו שרואים את נפלאות האל בכל טיפת בריאה.
האהבה שלי לטל אינה דוגמה קרה אלא חדוות היצירה. כשהיא פורחת אני רואה בעולם קדושה ומאמץ כל רגע. מתנה אהבה לסופיה, מטיל זבח לונוס, רוקד עם המוזות.
איני רואה האל בכל רגע, איני תיאולוג, אני רואה את טל בהן וזה מזריק בי אושר, תשוקה לנגוס בחיים.
בכל אני רואה עלי כתר מפואר עבורה ובידיי כלי מלאכה.

אבל תראו אותי מברבר על העבר, בהווה אני חש יותר מאי פעם כהפייסטוס. הספר הוא חרבי והמציאות כבשן לוהט, שחור, מזהם, מצחין. אבל אני חדור מטרה. הולם כל יום על פלדה לוהטת כדי יום אחד להעניק מתנה שראויה לאלה. נפחות זה מסע אמונה אדוקה ביופי שכבר אינו נמצא לנגד עיניך.
ואני לא מוותר.
אני לא יכול.
עליי להמשיך להביט בה.

שובו של האנטי ציוני לציון

אם הייתי יודע לכתוב

הייתי משתמש במסוע המזוודות של נתב"ג כמטאפורה לחוויה הישראלית. כאילו מדובר במיצג פתיחה למפעל השוקולד של ווילי נתניהו פשוט כי לשלם לאומאר לומפה (העובד הסודאני שמסדר את העגלות בשדה) למרוח חרא על סינים תמימים יהיה טיפה רע לתיירות. במקום הם פשוט חוסכים כמה עשרות שקלים לריפוד פלטות המתכת.

Welcome to Israel טאח! You are shit.

החזרה לישראל התחילה בהכנה המנטאלית של קרמנה ביום ראשון.

התעוררתי בשעה חמש בבוקר והתעדכנתי בידיעות הפייסבוק. היא התפלאה פעם כמה הפיד שלי עמוס. הסברתי לה כיורד ארץ מנוסה: ישראלים יותר נרקסיסטים מבולגרים. הכנתי נס מהג'יפה האירופאית שלה הם קוראים קפה.

הציוצים מקבוצות הווצאפ המתעוררות הגיעו בשעה שמונה. נזכרתי שראשון הוא יום עבודה לחיים באזורים שבהם הוא לא יום חופש. בשעה עשר היא עברה בדלת, אוספת את שיערה החום. בוחנת אותי עם עיניה החומות הגדולות שלפעמים קצת תומהות למה אני מסתכל עליה כל כך מקרוב.

ובכן, כפי שנערה חומת עין אחרת הייתה אומרת, ודי בצדק, זה כי אני ישראלי, כאילו נרקסיסט, ובתור נרקסיסט אעשה הכל כדי להיראות כאילו רצות בתוך ראשי הריק מחשבות מלאות עומק. על כך אמרה: נרקיסיזם שניוני.

הבולגרי הטיפוסי לא יסתכל על כלום אם אין בתוכו יין או פוטנציאל לסקס, זהו עם פשוט או פשוט מורגל שהסוטה מבטו נורה.

יצאנו מהבית, לבשתי המעיל של פני הצפון, היא רצתה לקנות אוזניות ופנינו מועדנו לסיטי סנטר. לידנו חלפה להקת צוענים ושנינו השתתקנו כמו יהודים ליד המכס, חייל ליד מ"צ, אישה ליד צוענים. להם יש צוענים, סינים וכושים, לנו יש חרדים, יהודים-ערבים וערבים. האמת גם להם יש ערבים אבל לא באותה כמות כי לעומת שוויץ, לבולגריה אין כסף לשירותי רווחה. ברגע שלמדת להבדיל בין הגזעים הרבים, השבטים, העמים, אתה יכול לקרוא לעצמך ניאו נאצי מתחיל או אירופאי, אותו חרא.

הבנתי שאחת מגדולות בולגריה היא שהם בחיים לא יתנו לצוענייה להיות שרת תרבות. זה לא רק עניין גזעי, אדם חרוץ עם שכל וגינונים תרבותיים לא ישייך עצמו לרומאני. זה חוק פשוט פה - או שתצליח בגדול או שתכשל קשות וזה הכל תלוי כמה חרוץ, נבון ותרבותי אתה. אין להם הסתדרות עובדים שתעניק לקלוץ שמן ולא יוצלח הנהגה.

היא שונאת קניונים. לא רציתי שהצהריים האחרונים שלנו יבוזבזו בקניון, אז חתכנו לאנדקה, שם יש גרם מדרגות חמוד עם ויטרינה ומאחוריה רקדנים. בסוף ישבנו על ספסל בפארק.

'ומה עכשיו?' היא שאלה.

'עכשיו... עכשיו פשוט יושבים' ונתתי לשקט לחדור פנימה ולמחשבות להיפלט.

'אני אירופאי?' שאלתי עצמי עם המעיל האירופאי, המילון האירופאי, האישה האירופאית ומעוף הציפור היהודו-אירופאי על ישראל. להיות יהודי באירופה, זו חוויה אחרת. אני פתאום מבין למה הצרפתים כאלו לאומיים. אירופו-יהודי היא חיה גאה, הם הסוחרים של אירופה. דרכם עוברים ערוצי הכסף. יהודים לא בטלנים באירופה, לא רמאים, לא טיפשים וצועקים שלוש בעשר. לפחות כך הם נתפסים. דה נייס ג'יוש בוי.

מנגל בבית אבי?

שם הייתה קרמנה, טניה ואבא שלי שהזכיר לי עכשיו את אביו של ביל עם הבורסלינו והסיגריה והאישה היפה מקרקרת סביבו במדינה אקזוטית.

'תישאר' מעיקים עלי.

טניה יותר אימהית מאמא שלי.

קרמנה אישה שלי יותר מכל אחת אחרת בארץ.

העבודה שלי יותר יוקרתית, מעריכים בה אותי יותר.

מעריכים. אולי זה מה שהמקום הזה נותן לי. הפאקינג הערכה המזדיינת הזאת.

אוהבים אותי פה.

וזה די זין כי אני לא אוהב אותם.

חזרתי לארץ בכאפה. עוד צעקה מאמא שלי. המפקד בצבא שאולי מחליא אותי יותר מהמגש עם תפוחי האדמה מאתמול שמתבשלים עם ברנדי בן 33, מלילה בבולגריה.

מתי אני חוזר? עוד שבועיים...

מסתברא קרמנה בכתה כשעזבתי.

אם הייתי יודע לכתוב הייתי מקביל בין קרמנה לבולגריה, טל למדינת ישראל ואומר משהו כמו:

לאהוב לא קשור לכמה טוב לך, דווקא הסקס הכי מדמם, חסר ניסיון מגעיל מזיע שיש הוא הכי בלתי נשכח.

משהו במגע הקר והמרוחק של הפולנייה שלי יותר יקר מעיניה החומות של קרמלין שלי.

הסקס נהדר, האהבה חמימה, הלילות במיטה, דאמ.

לחם מעופש בשתיים עשרה שקל בשם המפוצץ 'הלחם של דותן' על מוס שוקולד שוויצרי מומס במקום.

משכורת עשר אלף שמספיקה עבור מינוס של מאתיים שקל, על דירה במרכז אירופה.

חבר אחד, שלא יודע כבר למה הוא כל כך הרבה יותר חשוב לי, על חמישה, שישה, שבעה חיוכים קרובים.

אולי זו כבר דת וטל היא הכומר של הכנסייה שלי.

אולי האמנתי לעצמי שכתבתי לקרמנה עם נחיתת המטוס:

it's not only about the suffering. It's about making every moment special.

מספרים וספרות

25 כניסות מפורטוגל, 9 מארה"ב, 5 מצרפת, 2 מישראל, 1 מבולגריה.

42 מגוגל כרום, 38 מווינדוס, 3 ממקינטוש, 1 מאנדרואיד.

לפחות חמישים הודעות בוייבר כל יום, כך הבולגרים מצ'וטטים, בין אפס לחמש בווצאפ. רק עכשיו קולט שבטעות נלחץ כפתור רע ונשלחה לה הודעה.

5 שיחות מהחברה, שמונה עם אבא, שלוש עם איזו אחת איתה אני רוצה

4 גמירות בממוצע, אחת בפה בשווי 22 לאבה ארוחת ערב אחת, 12 למונית אם אני מגיע אליה היום הביתה כבר פעם שנייה מתוך שלוש ימי המנוחה בהם אנו צורכים

כעשר כוסות יין יחדיו, על 2 בקבוקי יין, בני שנתיים, שלוש כוסות קפה משום מה בהן נמזגו שתי מקיאטו, שלוש אספרסו, מכונה היא השקעה חכמה.

שלוש סדרות טלויזיה נכנסו לקאט שלנו. אחת מוסכמת יחדיו, אחת היא בחרה, השלישית אני.

וכל זה טעות וכל שיספק אותי הן 5 כניסות מישראל דרך iOS

שבע הודעות ווצאפ, שיחת טלפון לילית אחת שיאמרו לי שאני חשוב ויתרגשו מהכתיבה שלי.

0 פעמים להזדיין, זו אורגזמה מנטאלית בכל אופן, 50 שקלים לאדם שמשלם על עצמו בארק קפה מסריח בצפון תל אביב, 0 כוסות אלכוהול יחד כי זה לא הקטע שלנו, שתי כוסות קפה, אחת על בסיס מים ואדי אלכוהול שננשפים לאוזנייה בטלפון אחרי בקבוק וודקה והטפה שאני לא יודע לשתות, לא איתה לפחות.

סרטוני יוטיוב מפגרים שימלאו את מרבית הלילה שלי, שירים של זמר סוג ב' שאיש לא שמע עליו

ובחורה אחת חשובה מישראל שזיינה לי את כל התפיסה על נשים.

מיומנו של רודף שמלות

'השקרנים הטובים ביותר הם אלו שמאמינים לעצמם' קרמנה אמרה לי, היא צודקת. אז למה היא מאמינה לי?
אולי כי לעיתים נראה שאני גרוע בשקרים, אבל האם זה לא חלק מהשקר עצמו? הרי, האם לא עדיף לשקרן לצלול לדמות שנראית כאילו היא לא משקרת?

המטומטמים לא מבינים שנשים הן שוק המניות, ואני בכוונה משתמש במונחים מהעבודה שלה, והמטרה שלך היא להשקיע במניה עד שהיא עולה. אז לא עשינו כלום אתמול כי הייתה לה עבודה ואילו היום אני כותב לכם עוד פעם מתוך שנאה עצמית לכל זה. נגיע אל זה אוטוטו. בולגרים אוכלים לאט. יש מנה ראשונה, אחרי זה עיקרית, אחרי זה קינוח ובין לבין המשקאות וכמובן כל משקה הוא המתנה בפני עצמה ואם תנסה לזרז אותם הם ישנאו אותך.
וככה הם מזדיינים. יום שלם. סקס, מקלחת, סיגריה עם יין או קפה, סדרה, שינה, סקס. לאט, יכול לנוע בין יום לשלושה כוס עמק.

אז חדרתי מתחת לעורה, בצורה שאני מעדיף לא לתאר כי על אף הכל, אני מכבד אותה. אבל כשעצמתי עיניים ודמיינתי משהו כדי להאיץ את הטרוטל, הייתה שם מישהי אחרת. הו אתם מכירים את הדריל. מכיר מישהי, כותב עליה כמה טקסטים מעוררי השראה ואז מפסיק לצאת איתה בגלל הבנה לא נעימה. אבל קשה להתנער מכך שהפעם יש קצת שוני.
ראשית, זו אולי הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהרשיתי לעצמי לשכב עם אחת כזאת. שנית, עם כל חוסר האהבה, אני מעריך אותה, באמת. היא בת עשרים ושלוש ויש אווירה בוגרת נון בולשיט באוויר.
'אני יוצאת איתך כי... אתה שונה.' היא אמרה לי. ובכן, זה בהחלט לא בגלל הסקס. 'שונה' למה זה תמיד 'שונה' איתי?
אבל זה שונה אחר, בוגר, פרוגרסיבי אני רוצה לומר.
למדתי בשבועיים קשר סופר מואץ המון דברים. הייתי שמח אם טל הייתה נחשפת לגדילה. נו מילא.

אולי זה חלק מהבעיה. הוא בוגר אבל מחפש עוד את ההרס העצמי. בוגר אבל מפחד שזה יגמר כל רגע בגלל משהו מטומטם שאעשה. בוגר, אבל אני זורם עם מישהי שאני לא מרגיש אליה כלום. וזה טקסט רווי שנאה עצמית, כי אני מביט לעיניה והיא מחייכת חיוך קצת מוקסם, מוקסם יותר מדי.

אתם לא מבינים, קרמנה היא לא הטיפוס המוקסם. היא אוהבת דוגי כי היא נהנית מהסקס, לא האדם, הבחור הוא פשוט תוסף משוכלל. היא לא אוהבת את האדם כי הגבר חיה בוגדנית. סליחה, רב האנשים. ופתאום בא איזה ישראלי והיא לא שותה אלכוהול כדי להירדם, ויודעת קצת מה היא רוצה לעשות עם עצמה.

אולי זה טוב שאני יוצא איתה. כך טל אמרה לי. היא צודקת במידה מה. פשוט לא באותה צורה.
שמתי לה שיר ישראלי. לילי מרלין... היא לא מבינה את המילים. אני גם לא רוצה שתבין אותן או את הקונוטציות של הילד המאוהב שמתעוררות בהן. אני לא רוצה שתבין שהיא לא תצליח לשכנע אותי להישאר בבולגריה.

כוס עמק אני רוצה לומר.

אפשר לומר שהבלוג הזה עוזר לי לחפש את חוקי היסוד אחריהם עוקבת הנפש שלי. כשהנפש בכתה היה התקדמות אדירה מבחינתי. ביום שלישי עם הסקס היה כך.
אני זוכר שפעם כתבתי שלהבין את ההתנהגות ההרסנית שלי בילדות יהיה כמו לצפות בלהקת ציפורים נודדות. אתה יודע את הכיוון ממנו הגיעו, אתה יודע שקר שם, אינך יודע מה היה שם באמת. וכך, אני יודע שהיה לי רע, אני לא יודע מה.
אולי הדרך להבין סלולה בבעיות שמלוות אותי בהכל. הדמיון שלי. או חוסר ההנאה שלי מסקס.

אישה גדולה פעם אמרה לי שעיקר ההנאה של אישה מסקס נובעת מכך שאומרים לה שהיא מדהימה, שהיא סקסית, שהיא נפלאה. זה עובד. מי היה מאמין?
אבל קשה לה להאמין לי.
'לא לא, באמת גמרתי' אני חוזר ואומר.
'פשוט לא בפנים, בחוץ'.
אולי זה לא שונה אצל גברים. פסיכולוג של אהבה פעם אמר שגברים בסקס חושבים על הכל חוץ מסקס. אולי... אולי הסיבה שאני לא נהנה מסקס היא שאני צריך מישהי שתעשה לי משהו באמת מחוץ לעולם הזה. לא טכני, מנטלי.

אולי זו האישה היחידה שאהיה מוכן באמת להתמסד איתה.

אולי אני הייתי מסוגל לחוש זאת רק פעם אחת ופספסתי.

אולי באמת אעדיף לזיין את קרמה בלי להשקיע בזה סבל ויגון. או במישהי אחרת. שמעתי שנכנסת ביום שני מישהי חדשה למשרד.

רוח במעטפת

היום בבוקר נמחקו לי הזיכרונות מאתמול הלילה. שכבנו בכפיות, ליטפתי את ידיה וחקרתי את גופה. לפתע יד ניגשה לזין שלי והתחילה ללטף. היא תפסה אותי והנחתה אצבעותיי לעבר הפתח ושיחקה איתו כמו עכבר כאשר היד השנייה שלי מצפה לנשיכה אגרסיבית מפיה.
היא עברה אליי לאחר אנחות כבדות. התקרבה עם גופה לזרג. 'לא, אני רוצה להיות מולך', אבל היא להוטה. כאלכוהול שזרם בגרונה, כפרט סיגריות שהיא חיסלה, היא מחפשת משהו מתגבר, כואב. מתייחסת אליו כמו אל רכב קומוניסטי וכשאני תופס אותה לנשוק לצווארה, היא נאבקת בי.

כבר ארבע שעות אני שוכב לידה בלי שינה. מוכרח כבר להודות שאני פשוט שונא סקס. זה לא קשר עם מי ואיך. קוראים לו אור. הוא ילד מפגר שאוהב מכוניות רועשות, לא קרא אפילו חיים שפירא, שלא לדבר על אתגר קרת. והוא בדיוק מה שטל רוצה.
ייתכן שאני מקנא בו. לא רק בגלל טל, פאק טל, פשוט אין לו את אותם קשיים. הוא לא שואל עצמו בלילות לשם מה הוא חי, הוא מסוגל ליהנות מהעכשיו וסקס... סקס זה תחושה נעלה בשבילו ששום חוויה חושית לא משתווה לה.
בשעות כאלו אני חש כמו רוח במעטפת אנושית. אין לי קשר לחוויה האנושית.
ייתכן שזו הסיבה שלא שכבתי עם אישה כבר שנה שלמה.
את ארבע עשרה השנים הראשונות לחיי השקעתי במאבק בהזיות כאשר העיניים נעצמות ונפקחות מחדש והגוף משותק אבל העור נקרע איפה שהוא ורעשים נמתחים 45 מעלות שמיימה כמו חצי אש בוערים.
את הטיפול הפסיכולוגי הראשון התחלתי לאחר התקף חרדה משתק במסדרונות המפקדה, כאשר משהו בקרבי ניסה לשכנע את עצמי לחתוך אותי. ידעתי שאני צריך עזרה. אבל היא לא אנליטית. טל הייתה המטפלת שלי. זו הייתה מערכת היחסים (לא זוגית) המתפקדת הראשונה שלי. ידעתי מה לומר ואיך לנהוג. כן, זה לקח שנה וחצי לתוצאות הראשונות ופעמים רבות גרמתי לה לסבול, אבל זה היופי והגדולה שלה בתור בת אדם. היא הכילה את החרא שלי והשאירה לי מקום לצמוח מהטעויות. פעם אחת בלבד בזמנו הן התעוררו כאשר רכבתי מהסושייה ולפתע ניצוצות טיפטפו כמו גשם והייתי מוכן להידרס באותו רגע כי העולם היה שליו. כתבתי על כך, אני חושב שזה פה. אבל הנקודה נשארת איתנה, הזיתי פחות והייתי מעורב יותר בחיי אדם.
אילו היום אני שכוב ליד קרמנה ואני עושה את הפעולה הכי ביולוגית לה אנו מסוגלים אך משהו בכל הסיפור מנותק. איני יודע מה.
הם צומחים כפטריות לפתע מהרצפה בכותונת לילית ומבט חלול בעיניהם. טל היה המפלט שלי לעולם אנושי יותר. מה ההסתברות הזאת לעוד קרע במישור האסטרלי לאתר?
אני לא בולשימטר אבל זעומה. את זמני אשקיע בשלוש פעילויות: התבוססות בעולם שלי וכתיבה עליו, ניסיונות לפתוח את הקשר איתה מחדש והעמדת פנים שאני אנושי. אתם יודעים, מעטפת.

אמתי

הוא לבש חולצה ורודה מכופתרת בוהקת, מכנסי זמש יקרים ונעלי עור של טימברלנד.

לכך הוסיף כובע פנמה ומשקפי שמש שאינם תואמים את הגשם הבולגרי שמשתולל בחוץ

קוראים לו אמתי אמתי אהרוני אמתי שלמה וינברגר חוליו חורחה אלכנדרו אלכננדרו אהרוני השלישי.

הוא נוהג לקפל את שרוולי חולצתו ולשחרר אגרוף ימין ושמאל כדי לבחון את נוחיות המשתמש, טיפוס קצת אלים, מחכה ליום של הוואן היט פאנץ'.

הוא התכונן ליציאה למיסטר פיצה שם יפגוש את המעסיק שלו.

אם קרמנה תצטרך להגדיר אותו היא תשתמש במונח 'בלתי ניתן להגדרה' והוא ינחם אותה שמשתנים כאלו קיימים בקומפילציה של ג'אווה סקריפט. אמתי מתכנת, אבל לא מהסוג של מתי.

"תלווה אותי?" הוא שאל בסיום הפגישה.

"לא, אני הולך לכיוון השני."

מתי מחפש צומת מידע בהליכה אופקית כדי לחצות ממנה מ-0 ל-1 השני של הרחוב. אמתי הולך באלכסון.

הוא נושא את המחשב על מנשא מאחורי גבו כחרב לסמוראי ומתייחס לעבודתו כמקור השראה.

הוא מתכנת כפי שאלפרד וויטהד מתמטיקאי במובן ששניהם פשוט חיפשו לסדר את הבלאגן בראשם תחת אפסים ואחדים כי הוא לא מאפשר להם לישון בלילות.

בערבי שבת אמתי שוכב על המיטה לבד, מעשן ג'וינט ומביט על ערפילי עשן שהוא משוכנע באי קיומם בזמן שמייסד פילוסופיה ראשונית למאבק במוחו המתעתע, המלאך המרושע. יודע עוד מגיל צעיר שאם לא ירסן אותם, הם ישמידו אותו.

הוא ערימה מבולגנת של חפצים שנזרקו בחדר מחניק.

צבעים לא מאורגנים על קנבס שזוף.

הוא שונא אנשים ורצה לפקד על צוות בגודל 120 איש.

שונא היעדר משמעת ויוצא עם קרמנה.

ואולי הכי גרוע: שונא להרגיש, ובכל זאת מצא עצמו מתאהב.

נדיר שבימינו הפוסט מודרניסטים ניהליסטים שמישהו מתאהב. אני לא מדבר איתכם על מבט מושהה לחמש שניות שמתלווה עליו 'את ממש יפה היום' הלעוס. אני מדבר על אהבה אמיתית. אתם יודעים, לגמוע מרחקים, להקריב עצמך לקרנותיה, להיאכל מתשוקה ועוד חרא כזה. ויתרנו לזה כעוד סממן קדושה דתי אופיאום להמונים. יש לזה סבירות סטטיסטית נמוכה יותר מחיים על כוכב קדמון ואיך שהוא היא היכתה באיזה כפוי טובה נרקסיסטי שכזה.

אז הוא השאיר לה פרח על מפתן הדלת, גמע מרחקים כשכאב לה, כתב כל יום כשהתעצבה ונשאר ער כל לילה כשקראה בשמו.

היא הלכה כמובן. הוא עזב לבולגריה, שם החיים פשוטים יותר. איך שהוא, הוא מצא את הבולגריה היא איטלקית-פרסית-פולנית באישיות שלה.

אמתי נושא את המקלדת כמו קוד תוכנה שדומה לחרב בידיו של מתמטיקאי מתורת הכאוס. הוא יצא למסע נדודים דאואיסטי כדי למצוא תשובה לשאלות שלו. הוא לא רוצה לשנוא אנשים, הוא רוצה לגדל שם בגולה את פרח לב הזהב שירפא קשר יקר יותר מכל מכנס זמש.

וזו הסיבה היחידה שהוא ממשיך לכתוב, לצאת עם קרמנה, מתכנת, ומתאמן. כי הוא מקווה שאיפה שהם יבין למה האהבה כל כך חשובה לו.

לישוו

היא נרדמה הלילה איפה שהוא ב2:40 ואני נשארתי ער.
הסים מתחלף, החסימה יורדת ומשהו בזה אוכל אותי קצת. היא הדבר הכי קרוב לחבר טוב שהיה לי. נאמנה, קשובה. ניסיתי להיות החבר הכי טוב שאני מסוגל. עד היום אני יודע שאחצה כל נהר אם תבקש ממני. אעשה הכל כדי שנוכל לחזור לדבר. כרגע אני לא נרדם ממחשבות עליה. ועל הספר.
הלוואי שתכתוב.
עוד יש בשרשור ההוא בווצאפ את השבועה שלי לאלוהים אני חושב. באלי להעלות אותה, אולי אחר כך. אני מתגעגע. כל יום.
לדבר איתה. לחייך. להירגע. הכל ביחד. עם היחידה שיכולתי. גם עכשיו, כשאני עם בולגריה. לילה טוב, ננסה להירדם.

מתי

מתי היפוכה של סיסיל.

מקורו מבאר שבע והוא מזכיר קצת סטייק טוב על המנגל בחצר ביום שבת.

היה לי חבר בצבא שהזכיר קצת את מתי. ההבדל שמתי לא חבר, הוא המעסיק הישיר שלי. ואף על פי כן, הוא נושא פשטות של הפריפריה. הוא לא אוהב לזיין את השכל סתם, משתמש בשפה מאוד פשוטה. יש שיקראו לו משעמם. אני קורא להם עוגן כי יש לי נטייה לברוח לסיבוכיות, צבעים, רעש סטטי מבולגן, יהירות, בלאגן ואז מתי גורר אותי אחורה ודורש ממני לפשט.

כמו החבר ההוא, תמיד עשרה משפטים הפכו איתו לשלוש מילים.

אידאליזם אפלטוני, אמור פאטי ואיטרנל ריאוקורנס (ומצטער, זין שלי אני מתרגם את זה לעברית כי זה יאבד את הטעם), הפכו לאני אוהב אותך ואולי זה נתן לי את היכולת לתקשר עם בני אדם, עם איך קוראים לה. קרמנה כמוני כזאת. מדברת מסובך, חושבת לא צוללת. מרחב נח, נורא בטוח. לטל אין את הזמן לבולשיט.

אולי אני כותב על מש"ק אפלטוני בולגרי כי מתי קצת משעמם.

בהשקה של מוצר IT נוצץ לאנשי עסקים, כאילו הזמן בו אמור מתתיהו טו שיין, הוא התמהמה על כוס יין לצד אבי שבירבר באנגלית שותפת. מתי אגב מתכנת. 0 ו-1 זה כל שמעסיק לו את הראש. עוד מבאר שבע כשכולם שיחקו כדורגל והוא בנה לעצמו מחשב פרטי ועד היום כשכולם הלכו לשתות אחרי ההשקה עם כמה בולגריות קלות והוא הלך לשחק בפלייסטישון.

הוא כמעט מוחמץ ברקע, שזה חבל.

כשמאכל עומד בחזית, בלי תיבולים, הוא חייב להיות איכותי במיוחד. אסור לסלמון בלי משפרי טעם להיות מקולקל או יבש, בשר קרפצ'יו נא צריך להיות טרי במיוחד. אז הוא לא מחייך ואין לו שום דעה בפוליטיקה, הוא פשוט טוב במה שהוא עושה.

טכניקה חזקה בלי אסתטיקה. מכונה חזקה בלי כיסוי נוצץ.

אם היה אומן לחימה, היה דוגל באגרוף אחד בודד ואפקטיבי.

קרמנה ודון קיחוטה

רציתי לכתוב משהו בסגנון "קוראים לה קרמנה" אבל בכנות, אני לא חושב שאני מסוגל.

יש דברים שקל להגדיר אותם, חוויות שפשוט לבודד לפרמטרים. ייתכן שהיצירות המוצלחות ביותר אינן ניתנות לאפיון. הן מתירות אותך 'ללא מילים' כפי שאומרים. רבות נכתב על הגורניקה אבל כלום לא לוכד אותה.

ארוכות כתבתי על טל, מעטות הפעמים שחדרתי לעובי הקורה.

קרמנה, שאולי הביקורת העיקרית שלי עבורה היא שהשם שלה מחריד, אולי אעדיף להשתמש בשמה האמצעי מישל, אולי אתרגם אותו לפורמט שהיא אוהבת מיכאיל, לא ניתנת להגדרה כי היא מגדירה בעצמה.

היא יושבת מרוחקת מאנשים, מנתחת ומניבה תוצאות. היא מזכירה לי אולי את המרוקאית. מחזיקה בסכין קצבים אנליטית ומסוכנת במיוחד.

היא יודעת מה גברים מחפשים, אין לה זמן לבזבז על משחקים. 'אני לא קלה אבל נותנת הרבה' היא אומרת.

אבל זה הופך אותה לחשדנית. אני לא חושב שאהיה מסוגל להחזיק את זה אם היה מדובר בזוגיות ארוכה. יותר מדי השקעת אנרגיה. זה לא מסונכרן מספיק.

באתי להתחיל עם בולגריה פשוטה. בערב הראשון היא אמרה לי להפסיק לזיין לה את השכל. אולי לא זיינתי אותה ביום הראשון, אבל זה יותר מעניין מהאחרות. היא אומרת: 'אתה אוהב שאומרים לך לא' וייתכן שיש בזה משהו.

זו אקספוזיציה. עם יולי לא חשבתי כך, אולי עם המרוקאית כן וזו הקבלה מעניינת שלמעשה יצרה את הטריגר לכתיבת הרשומה הנ"ל. אתמול בערב היא הסבירה לי למה אהבה את היטלר בתור מנהיג. בשביל הנשים המעניינות ביותר נדרש ראש מאוד פתוח כדי להבין אותן. ישראלי אחר היה בורח מהשולחן בחרדה. היא לא גזענית, היא פשוט מסתכלת על צורת ההנהגה של היטלר וחושבת עליה.

טל דמתה להן בכך שעליי היה להקשיב. זה לא פשוט בשום צורה. זה דרש איתה אבל משהו אחר. טל היא לא אישה אנליטית. כלומר כן, אבל בעוד המרוקאית ומיכאיל חיות על האינטלקט שלהן, מנתחות בקפידה כל דבר, מנסות להיאבק במגרש אינטלקטואלי, טל מתביישת קצת ביכולות שלה. היא לא חושבת שהן עומדות בסטנדרטים.

טל דרשה ממני יכולות רגשיות שלא היו לי.

יולי, אולגה, הגר, ויקטוריה, נויה, אפילו דור, כל אלו משחקים פשוטים, מאוד משעממים. זה לא הצליח בין השאר כי לא רציתי לשחק. טל, סאנה ומיכאיל, יש בהן משהו שלא ניתן להגדרה או שיכחה.

זה היה אתמול בלילה. אז הלכתי לישון וכשהתעוררתי בשעה שמונה, ארבע שעות שינה מוקדם מדי, רציתי לכתוב משהו שונה לחלוטין. אגש אליו הערב.
אולי טל צדקה כשאמרה שאני צריך למצוא אישה מנוסה שתדריך אותי. מיכאיל בת 23, כשאר חברותיה. יש לה תואר ראשון. נזכרתי לרגע בויקטוריה ובקושי שלי איתה. הפעם זה קצת אחרת. גם אני בוגר יותר. אם אני משקיע אנרגיה רבה בקרמנה, זה לא רק עבור עצמי, זה עבור מילות המש"קית.
ישבתי עם שתיים מחברותיה בחרדה קלה, אני צריך זוגיות אחת מתפקדת כדי ללמוד להתנהג כמו אדם.
אולי לא רק עבור מילותיה, אני עוד מתייחס לכל המציאות הזאת, לכתיבת הספר, לאימונים, לשיחות איתן, כדרך להשתפר ליום בו אפגש שוב עם טל. אם יגיע אי פעם. תמיד אמרתי לעצמי שמגיע לה החברים הטובים ביותר. רק כי היא האדם האהוב עלי.

סאנה ומיכאיל הכל נורא טוב ויפה, אבל זה לא היה סינכרון, לא נהניתי כמו שרציתי וזה לא בגלל סקס, פשוט כי כל מפגש הוא מאבק. טל, טל היא האדם היחיד שיכולתי לחוש שלווה איתו. לא רק בהיכרות, בכל חיי.

זו הסיבה שכל כך קשה לי לוותר.

************************************************

חשבתי על דון קיחוטה לאחרונה. למה אני אוהב אותו? 

זה בהחלט לא בגלל טקסט המקור, שנאתי לקרוא אותו. אני שונא הרבה מאבנות הפינה של האומנות המודרנית-פוסט מודרנית. כן, גם הגורניקה. זה הרעיון עצמו שבו התאהבתי.

מי שעקב אחרי, כלומר אף אחד, יודע שאני נוטה להזיות. בילדות הן היו חריפות, בבגרות מלוות בעיקר התקפי חרדה. אם אצטרך למצוא סיבה למה אני אוהב את עצמי, אצטרך לענות שבגללם. יש משהו מרענן באפשרות לשכב על המיטה ופתאום שהחלל יתמלא בבובות קטנות מכותנה, מרחפות על ערפילי כוכבים כשמרחב השמיעה מתעקם. מפחיד, מחליש, מבודד, מבאית פעמים רבות, אבל מותיר חיוך בסופו.

דון קיחוטה הוא פחד טבעי לכמוני מכך שהמציאות היא כזב. שהמח שלנו מתעתע אותנו. אולי הסיבה שרבים כל כך בורחים לאפיסטמולוגיה, ראציונליזם. מהי אמת? רבים בטוחים בה כל כך, מי שלא צריך חיבוק מאשר.

קרמנה ודון קיחוטה

רציתי לכתוב משהו בסגנון "קוראים לה קרמנה" אבל בכנות, אני לא חושב שאני מסוגל.

יש דברים שקל להגדיר אותם, חוויות שפשוט לבודד לפרמטרים. ייתכן שהיצירות המוצלחות ביותר אינן ניתנות לאפיון. הן מתירות אותך 'ללא מילים' כפי שאומרים. רבות נכתב על הגורניקה אבל כלום לא לוכד אותה.

ארוכות כתבתי על טל, מעטות הפעמים שחדרתי לעובי הקורה.

קרמנה, שאולי הביקורת העיקרית שלי עבורה היא שהשם שלה מחריד, אולי אעדיף להשתמש בשמה האמצעי מישל, אולי אתרגם אותו לפורמט שהיא אוהבת מיכאיל, לא ניתנת להגדרה כי היא מגדירה בעצמה.

היא יושבת מרוחקת מאנשים, מנתחת ומניבה תוצאות. היא מזכירה לי אולי את המרוקאית. מחזיקה בסכין קצבים אנליטית ומסוכנת במיוחד.

היא יודעת מה גברים מחפשים, אין לה זמן לבזבז על משחקים. 'אני לא קלה אבל נותנת הרבה' היא אומרת.

אבל זה הופך אותה לחשדנית. אני לא חושב שאהיה מסוגל להחזיק את זה אם היה מדובר בזוגיות ארוכה. יותר מדי השקעת אנרגיה. זה לא מסונכרן מספיק.

באתי להתחיל עם בולגריה פשוטה. בערב הראשון היא אמרה לי להפסיק לזיין לה את השכל. אולי לא זיינתי אותה ביום הראשון, אבל זה יותר מעניין מהאחרות. היא אומרת: 'אתה אוהב שאומרים לך לא' וייתכן שיש בזה משהו.

זו אקספוזיציה. עם יולי לא חשבתי כך, אולי עם המרוקאית כן וזו הקבלה מעניינת שלמעשה יצרה את הטריגר לכתיבת הרשומה הנ"ל. אתמול בערב היא הסבירה לי למה אהבה את היטלר בתור מנהיג. בשביל הנשים המעניינות ביותר נדרש ראש מאוד פתוח כדי להבין אותן. ישראלי אחר היה בורח מהשולחן בחרדה. היא לא גזענית, היא פשוט מסתכלת על צורת ההנהגה של היטלר וחושבת עליה.

טל דמתה להן בכך שעליי היה להקשיב. זה לא פשוט בשום צורה. זה דרש איתה אבל משהו אחר. טל היא לא אישה אנליטית. כלומר כן, אבל בעוד המרוקאית ומיכאיל חיות על האינטלקט שלהן, מנתחות בקפידה כל דבר, מנסות להיאבק במגרש אינטלקטואלי, טל מתביישת קצת ביכולות שלה. היא לא חושבת שהן עומדות בסטנדרטים.

טל דרשה ממני יכולות רגשיות שלא היו לי.

יולי, אולגה, הגר, ויקטוריה, נויה, אפילו דור, כל אלו משחקים פשוטים, מאוד משעממים. זה לא הצליח בין השאר כי לא רציתי לשחק. טל, סאנה ומיכאיל, יש בהן משהו שלא ניתן להגדרה או שיכחה.

זה היה אתמול בלילה. אז הלכתי לישון וכשהתעוררתי בשעה שמונה, ארבע שעות שינה מוקדם מדי, רציתי לכתוב משהו שונה לחלוטין. אגש אליו הערב.
אולי טל צדקה כשאמרה שאני צריך למצוא אישה מנוסה שתדריך אותי. מיכאיל בת 23, כשאר חברותיה. יש לה תואר ראשון. נזכרתי לרגע בויקטוריה ובקושי שלי איתה. הפעם זה קצת אחרת. גם אני בוגר יותר. אם אני משקיע אנרגיה רבה בקרמנה, זה לא רק עבור עצמי, זה עבור מילות המש"קית.
ישבתי עם שתיים מחברותיה בחרדה קלה, אני צריך זוגיות אחת מתפקדת כדי ללמוד להתנהג כמו אדם.
אולי לא רק עבור מילותיה, אני עוד מתייחס לכל המציאות הזאת, לכתיבת הספר, לאימונים, לשיחות איתן, כדרך להשתפר ליום בו אפגש שוב עם טל. אם יגיע אי פעם. תמיד אמרתי לעצמי שמגיע לה החברים הטובים ביותר. רק כי היא האדם האהוב עלי.

סאנה ומיכאיל הכל נורא טוב ויפה, אבל זה לא היה סינכרון, לא נהניתי כמו שרציתי וזה לא בגלל סקס, פשוט כי כל מפגש הוא מאבק. טל, טל היא האדם היחיד שיכולתי לחוש שלווה איתו. לא רק בהיכרות, בכל חיי.

זו הסיבה שכל כך קשה לי לוותר.

************************************************

חשבתי על דון קיחוטה לאחרונה. למה אני אוהב אותו? 

זה בהחלט לא בגלל טקסט המקור, שנאתי לקרוא אותו. אני שונא הרבה מאבנות הפינה של האומנות המודרנית-פוסט מודרנית. כן, גם הגורניקה. זה הרעיון עצמו שבו התאהבתי.

מי שעקב אחרי, כלומר אף אחד, יודע שאני נוטה להזיות. בילדות הן היו חריפות, בבגרות מלוות בעיקר התקפי חרדה. אם אצטרך למצוא סיבה למה אני אוהב את עצמי, אצטרך לענות שבגללם. יש משהו מרענן באפשרות לשכב על המיטה ופתאום שהחלל יתמלא בבובות קטנות מכותנה, מרחפות על ערפילי כוכבים כשמרחב השמיעה מתעקם. מפחיד, מחליש, מבודד, מבאית פעמים רבות, אבל מותיר חיוך בסופו.

דון קיחוטה הוא פחד טבעי לכמוני מכך שהמציאות היא כזב. שהמח שלנו מתעתע אותנו. אולי הסיבה שרבים כל כך בורחים לאפיסטמולוגיה, ראציונליזם. מהי אמת? רבים בטוחים בה כל כך, מי שלא צריך חיבוק מאשר.

טניה

קוראים לה קרמנה.
אבל מפאת כבוד לעלמה הצעירה אשאיר אותה למיטה, אע לפעם אחרת. אולי אגיע לפואנטה שלי בעוד יום, יומיים, שלושה, ארבעה.
שמע טניה, עיניה הכחולות קרות כמו החורף הרוסי ומי שלא חי את האקלים הסלאבי לא יבין. כי החורף הרוסי תמיד נזכר רומנטי, אבל מאז בואו חצו הרבה רכבים את העיר ומה שהיה פעם צח כמערכת המשפט, היום מפוייח ומטונף כגרונה של טניה שמשתעל מרוב הסיגריות.
היא רוסייה, מתעבת את הבולגרים הטיפשים והלא יעילים, את הישראלים אף יותר, הצוענים בכלל ועל הערבים אין מה לדבר.
כשהייתה ילדה שמעה שאם תלמד מספיק קשה תוכל להיות רופאה. אבל כסף לא היה, וגם אינטרנט, ובכל זאת היא למדה רפואה באינטרנט. כל חודש היו שולחים לה את חומרי הלימוד אותם למדה עד שאביה נפטר בגיל ארבעים. אז הבינה שחיי אדם לא בשבילה. אז היא עברה לסופיה ולמדה חוק ותיאולוגיה ועוד דובק בה משהו מכל זה.
"she has paralysis"
חלפה לידינו נערה שכל צידה משותק.
"זה נפוץ בבולגריה?"
מה זאת אומרת? כל השלטון הבולגרי סובל מהמחלה. ולכן היא פרשה. טניה אוהבת סדר ובשחיטות המדינית יש אי סדר. אין חוקים, הכל אקראי. כל חייה היא נמלטה מהאקראיות. זו לקחה את אביה לפני שנים וזו שורפת חיי אדם בכלא.
ובגיל ארבעים היא מצאה את עצמה בין עבודות, עם חבר מכה שמימן לה את הלימודים, בלי ילדים.
באופן משעשע, היא מצאה את מקומה בפורקס. הימורים למעשה. פורקס זה קזינו בורסאי. היא לא עוסקת עם מהמרים, היא משווקת להם חלומות.
למה חשוב לי לציין את טניה?
משהו על המים שחלפו בנהר. כיתר הנערות הבולגריות יש משהו מאוד מכוער בה. עשן הסיגריות, השיער, הקמטים.
אבל כיתר העיר הזאת, מאחוריו מסתתר פוטנציאל חבוי. טניה היא יהלום מפוייח. ילדה טובה שאיבדה תקווה בשיטה. עיני הבדולח הכחולות והאופי החוקתי הנוקשה מעידים על תם וחוש צדק שמוקהה מימים סגרירים. כחורף, הוא נשמע כבוי. חורף נצחי. אני אוהב את טניה. כי אם תחפור מבעד לשלג תמצא אביב שמת לפרוץ כאשר אנו סועדים שנינו בבית קפה חביב ונערה מבית הספר לאומנות גבוה בסופיה מנגנת קונטרה בס ברחוב.
המוזיקאים של סופיה, לא דומים למוזיקאים בשום מקום בעולם.
הם סובלים באמת, לא רק שרים על זה.
קוראים לה טניה, והיא מזכירה לי שיש תמיד מה לראות.

אדמונית השיער הסטאליניסטית

'לקחת אותה לדייט', ביטוי שהומצא בלידת הפטריארכיה, איתה זה היה יותר כמו להילקח כאשר עקבתי אחריה לשולחן.

קוראים לה סיסי, סיסיל באירועים רשמיים; סטאלין כערך אסוצאטיבי כי בהצעדה נזכרתי בצעדות המוות והיטלר יפגע בה אני חושב. לא, סטאלין זה חמוד כמו משטר סטאליניסטי, תכנון בוסי במיוחד מלמעלה של הכל וכאשר אינו עומד במתוכנן... אממ...

אני אוהב לעבוד בבתי קפה. תמצאו אותי בפינה לבד עם המחשב, נתקע, מרים מבט, בוחן את האנשים וחוזר לעבוד. אוהב את הפרטים הקטנים, לגעת במחוות שהדייט שלה לא הבחין. אולי זה מה שעושה אותי למתכנת טוב. הנקודה פסיק כשהיא מנסה להשחיל מילה ונקטעת ברצף החותך שלו. אז אני יודע שמושך אותך הרעיון, אבל עזוב אותי מתפקיד הנהלה, באתי לבולגריה כדי לתכנת.

המחשבות האלו רקחו בכוס הרום שעה שלמה של סטטיקה ביישנית בהאפי האור של יום שישי. זו חרדה מאנשים כמובן, אבל לא השגרתית. אני אוהב אותם כמו עץ הבונזאי או האקיטה-אינו, ילד או אישה, אומנות כמשלח יד, דוקומנטציה מסודרת כאשר אתה נוגע בהם באמת וחוקר כל פרט קטן. אני יכול להבין את המשיכה, הם עבדו קשה בסך הכל בכוורת טלפונים מקרקרת אבל יש משהו נורא סופיסטי בכל העיסוק הזה. האלכוהול מבודד את העולם מהמחשבה שלהם, הדיבור על כלום, הנגיעה בריק מבודד שמתבוסס בעצמם. העצמי חשוב פה, מסיבות זה מעין חלום משונה. כל אחד בבועה הקטנה שלו בונה פנטזיה אישית ומרומם את רוחו מהגועל בו שהה במשך היום.

את סטאלין הכרתי דווקא בתום המסיבה, כלומר שבוע לאחר מכן. בדיבאגינג קח סגמנט קטן ותעשה אלרט על כל פעולה קטנה. הכריחו אותי להכיר את הצוות ונכנסתי עם הסגן למשרד עם כוס קפה.

היא היחידה בה הבחנתי בזכות השיער האדום הבוהק. צבוע כמובן. אני אוהב נשים שצובעות את שיערן אדום. משהו זועק מתוכן לאינדבידואליות. קעקוע לידה.

"הוא יפה" אמרתי.

"איזה אחד מהם?" שאלה.

אני אוהב ציורים מנופחים וגדולים באופן טבעי, רבויי דמיון ואיך שהוא החמצתי פרט.

"אה" היא אמרה, עיניה כיוונו דווקא לקטן יותר שעליו אצטרך לשאול.

אכלנו ביחד צהריים. היא קנתה פאקט לפני של קופסה לא מזוהה. הרחתי אותו, ריכוז גבוה של טבק. מעשנת כבד, מחסלת קופסה וחצי ליום.

כאמור, הזמנו סושי. כעיקרון, היא הזמינה. משהו עם גבינה וצ'ילי שאם תתטפטף עליו טיפת סויה הוא יתפרק.

היא אוהבת רעש, המון בלאגן של טעמים וצבעים.

המחשבה הראשונה שלי הייתה אוכל ערבי, אבל היא דווקא מאוהבת באיטלקי. היא ניהלה עסק לפני שהגיעה לטלפונייה שנפל בגלל השותף. כעת חוסכת לאחד חדש. מסעדה איטלקית, כאילו אין מספיק כאלו בסופיה. הכל כבר מתוכנן, כמובן.

הקעקוע... הקטן, אפילו לא צבוע, רק מספר קווים. היחפן והיפה והורד ביניהם.

אם נהיה כנים, אני חושש מסיסיל. מהמעט שיצא לי להכיר היא פרץ סערה אדירה. למה אני נמשך לנשים כאלו? כמו המש"קית קצת. פחות מעודנת, יותר בולגרית.

היא מחפשת יחפן, כפי שהיה לה.

אז קבענו להיפגש ביום שישי, לא ידעתי שכוונתה הייתה קריוקי בר עם עוד עשרה אנשים.

לא יודע למה אני כותב עליה כאן. אין פה איזה סיפור או משהו, סתם תיאור מקרה.

טל יותר חשובה מאיזו סיסיל בבולגריה.

פרק חמישי החדש מהספר והערות מסופיה

תום הכתום.

הכרתי אותו בחזרתו מאמסטרדם. האמת שחזר מצרפת. עיניו נפוחות כמו ריאות ששקועות בפאף רציני, גופו דקיק כענף שנסחף עם הרוח וחיוך שליו מרוח על פניו. הוא סטלן אמיתי. לעולם לא יודע לאן פניו מועדות. הוא מקבל את שמו כמובן משערו האדום כאילו כאקט מחאה נגד המשעממים הברונטים, שחורי השיער, אנטי שגרה ועל כל זה חשבתי בניתוק קל כשהוא הרצה לי על כך שאני סייבורג קטן שמסתובב בחליפות.

אני והוא שונים, וזה קצת מנותק להזכיר אותו בספר אז בואו נמציא שהוא השועל רק כדי שזה יזרום.
אחותי הביאה הרבה טיפוסים משונים, מימי התואר שלה בקולנוע, לדירת הרווקים שלנו.
פעם התנחל אצלנו ילד גאה שנזרק מהבית וזה עתה גילה מיניותו ולצערנו חגג אותה עם כל גבר מזדמן בכל תא משתנה מהשירותים, לסלון לחדר המגורים.
אבל אני גולש. קראו לו תום הכתום, ונזכרתי בו כי רצה לקעקע את עצי הבאובב על רגלו. פעם אחת נסע לפסטיבל מוזיקה באמסטרדם ואיבד את כל כספו. הוא התנחל בדירה של ידידות והתחיל לגרד כסף בעבודות מזדמנות. טיול של חודש הפך לשנה תלושה ברחבי אירופה שכאמור הסתיימה בצרפת. כל נפשו תלושה. אין לו חשבון פייסבוק, אין לו דירה, הוריו נעלמו מתי שהוא.
אם דיברנו על מחוסרי הערכים הוא האמא של כל הניהיליסטים. עלה ברוח בלי יעד ובטח ששום דבר לאבד. דווקא בגלל זה עצי הבאובב קטלניים במיוחד לרוחו. כל זרע קטן עשוי לסחוף אותו להרפתקה אדירה, כשרק בדיעבד הוא יבין שאין לו איך לחזור, כוכבו התנפץ והוא כלוא בשום מקום, בלי חברים שיחלצו אותו.

ומה לבורג של השיטה, סייבורג בחליפה שכמוני ללמוד מתום?
את הטיוטה הראשונה לספר זה, טייק ראשון, כתבתי בנתק השני. זה היה עוד כששירתי בצבא ולצידו מצאתי שתי עבודות. אחת במסעדה והשנייה במשרד היי טק. תירצתי שאחת לנפש ואחת לחיים אבל משהו בשלוש שעות שינה ללילה מכבה את הנפש. מעשית הכל היה הסח דעת מהמש"קית כי כשחזרתי הביתה ונשכבתי במיטה לא נותר דבר למקד בו את התודעה מלבד בה, וזה כאב כמו מחט על עצם חשופה.

נסחפתי. אני הססן שלא עישן בחייו ירוק, לא טייל בארצות רחוקות, ובכל זאת נסחפתי למעשייה שאיימה למוטט אותי. ידיי היו מקושטות בפצעים מחתכי סכין, מכונאות מרושלת ופשוט מהתשה.
בטייק השני כבר למדתי, התאמנתי שישה אימונים בשבוע באומנויות הלחימה. פעמיים בגבעתיים, פעמיים בראשל"צ ופעמיים ביפו לצד חמישה אימונים בחדר כושר.

הספר הזה היה בראש ובראשונה ניסיון הימלטות מהנטיות ההרסניות שלי. מיקוד במשהו יותר בריא, אולי לא ממש בריא, הרי זו התבוססות בה, האובססיה המקורית שלי.

כפי שכתבתי, תבונה מרדדת את המציאות. אנחנו לוקחים ספקטרום אין סופי של צבעים ומפרקים אותו לשש קטגוריות.
אני מבודד את כל הקיום שלי לכדי ערך אחד, אולי שניים, מהות ענקית שאני נותן לה להשתלט על חיי.
כשהיא הולכת? היא מנתצת אותי.
במה שונה המש"קית ומה שעשיתי ממנה מהאימונים או העבודה? מה ההבדל בין עץ באובב לשושנה?

אני רוצה לומר לכם שזה נובע מהבעיות האישיות שלי עם עצמי, אבל בפרק חמש אני לא כל כך בטוח שתום הכתום, אני או אתם סובלים פחות. מתחתנים, מביאים ילדים, קושרים עצמכם ליתד ולמטוס, מה זה אם לא עץ באובב?
בניצנים נראים כמו הזדמנויות יפות, אהבה מלאת תשוקה לאיזו אחת, ועם הזמן, איפה שהוא במשבר גיל חמישים, קולטים שעינינו היו נשואות תמיד לעבר משהו אחר. אבל כבר אין מקום להימלט. יש לנו אישה, ילדים, משכנתא. אם הצרה של תום הכתום היא שאין לו אף אחד, הצרה של המבוגר בחליפה בדיוק הפוכה, הוא לא יכול לנוע לשום מקום בלי לפרק את החבילה.

כולנו מהותנים. יודעים איך דברים אמורים להתנהל. אנחנו אמורים להתחתן, לעבור לדירה, להביא ילדים. הרי זו מהות החיים. על הדרך אנחנו מוותרים על ריח השושנים, הוא לא נופל למשוואה.

טייק שני יצא זוועה. הייתי חייב לכתוב אותו, הוא עטף לי את כל היום ובסוף יצא בלאגן לא מאורגן. לא נהניתי מהכתיבה.

אם הלקח של ספר זה אמור להיות שערכים זה טוב, אסור שאלו יהיו ערכי באובב. אסור להיות תלותי בערך כי אז אני מסתכן באיבוד שלו שימוטט את הכוכב שלי וחזרה למשברים הקיומיים. אסור שישתלט עליי כמו המש"קית. הוא צריך תמיד להזכיר לי בשביל מה אני נלחם, כי ידיף ריח נעים.

אבל מה הטעם באהבה למשהו, אם ניתן לצרוך אותה בצורה מתונה?

*************************************************************************************

'קריצ'ים טוואלב?' שאלתי את נהג המונית.

'דא דא' ונכנסתי עם הלפטופ במזוודה.

'קריצ'ים, קריצ'ים...' הוא מילמל לעצמו שוב ושוב, הרכב נע לאט כמעט כמו המח שלו ודווקא המונה חולף את הלאבה בפעימה.

'סטופ דה קאר' אני אומר לו בנביחה עצבנית, מבעיר את השכל שלו שפתאום מפנים שאולי מוטב לפתוח את הג'י פי אס שמול עיניו.

'נו, סטופ דה קאר'

'וואן לאבה' הוא אומר לי.

'יו מיי גו פאק יורסלף.'

'איים גוינג טו דה פוליס סטיישון.'

'גו'

'פליז סיר, קריצ'ים.'

'קריצ'ים?' אני שואל שוב.

'קריצ'ים'

הוא מתחיל מהתחלה את המונה, בוהה בצג כמו מטומטם עד שמתחיל לנוע.

אחח בולגריה. עם עדר המטומטמים שלי.

כשחזרתי הביתה אחרי יום העבודה ניגנתי את הגבול הקנדי שבין טיפשות וגאונות.

בשמשת המונית סניפי האפי מקשטים את נופי העיר ואיך שהוא התושבים לא נראים כאלו שמחים.

'יור אה גוד מן' הוא חזר ואמר.

'יס, יס' אני הנהתי בחוסר עניין. הבטתי בו, יכול להיות שהוא כרגע מזיין אותי במונה, אבל יש לי רחמים עליו.

כי אני חושב לעצמי שהוא יאמר לחברים שלו: בונה דפקתי איזה תייר, הרווחתי עשרה לאבה. שזה לערך עשרים וחמישה שקלים.

אני לא גודמן, אני איש איום ונורא שבכלל אני מסוגל לדבר עליו בזילזול. ולמה שאזלזל?

אני עובר ליד מה שנקרא פיצוצייה בעיר הניאון, גברים זקנים שותים אלכוהול מזויף, מונח שישראל אפילו לא מתחילה להבין את משמעותו, אבל הם מבסוטים. חמש מאות לאבה שכירות ואיך שהוא הם הצליחו לגרד קצת מעל. אז מה אם הם עשויים למות? דופקים את המח ומדברים על פוליטיקה כאילו הם מלכי העולם. ואני יודע יותר טוב מהם. יושב לי במשרד משלי עם קטעי קוד שמכניסים לי מספיק כדי להזמין בחורה לסושייה של האפי וקריוקי בשישי ומיטה עד השבת ומה זה עוזר לי שאני יודע יותר טוב? שאני מודע לכמה מעט אני יודע? כמה הרבה יש עוד להרוויח? כמה אפשר לעשות עם עוד קצת כסף? מה זה נותן לי? הם כנראה מאושרים יותר ממני.

אז זו חנופה לקרוא לי גוד מן? זו זכות! כי מהמעט שהוא יודע אני איש טוב, ובעולמו יש דבר כזה אנשים טובים, אין אינטרפולציות פסיכולוגיות מורכבות כי אפילו המילה אינטרפולציה לא מוכרת. ו... עכשיו אני קצת מקנא.

מחשבות על סופיה

לפעמים סופיה מעלה ריחות של שנות התשעים.
עסקים ביתיים מקשטים שלטי חוצות עם איורים גרפיים בטכנולוגיה מפוקסלת.
פרסומת למקדונלדס על טלויזית חמישה גוונים מהימים שהיה בטוח לדפוק להן מכות.
לא הכל קסום בין השמונים לאלפיים. אנשים נלחצים מבאג לא קיים, מתירנות מינית חולנית ואופנה נראית כמו שילוב ססגוני של שלוש ארוחות.

היא ממוקמת אי שם בין ברית קדושה במזרח לחירות חילונית מהמערב, כמו תינוק שזה עתה איבד את חבל הטבור.

זה עתה לומדת ללכת, מגלה עוצמה שאין לתאר, משתמשת בהססנות ועושה המון נזק בדרך.

הם מחזיקים בצעצועים החדשים באי נוחות של כפריים כשהם מתרוצצים ברחובות עם טלפונים נוצצים.

'BUY' כתוב בכל מקום. יותר מותגים מרחוב אמריקאי, מוכרים ערכים חדשים לתרבות שזה עתה איבדה אותם.

החרדה, הקיומיות שמעורבבת עם השטחיות, קולות סקספון מקדמים קטע טכנו רועש, דברים שכבן מערב אתה מורגל אליהם מלידה נראים להם כל כך מפחידים וחדשים.

אולי זה מקום טוב לבקר בו כשאתה מחפש את השורשים של הכל.

'This is the bridge of love'

המדריכה סיפרה בעוד אוחזת בזרועי בחצי פלירטוט.

לא הגבתי, הממוקד במחשבה קטנה שחשבתי שתהפוך לנושא הכתיבה לעת ערב ונזנחה. משהו על זה שגברים זה יצור מכוער שמחפש יופי בחיים, אז הוא מזיעה את זעתו המסריחה על עצי בונזאי, כלבים, נשים, בונה מגדלים כדי ליצור את מה שחסר בו. האם זו לא כוחה של האהבה? המשכתי עם הגשר.

היא המשיכה לאמונה תפילה שנושאים תפילה על הגשר שתתגשם.

'Dreams are for people who can't face the present'

נפלט לי. אולי זו הנסיעה הארוכה, אולי המנוחה האדירה, אבל המחשבות טיילו הרבה עם שקיעת החמה. והן נפלו משם לאיזה זיכרון שנצרב על אימאם ששוכב שיכור על הסאפה ומתייפח שהמציאות לא כפי שרצה אותה.

'Why?'

היא רטנה

'That's not true, dreams are important'

הרגילו אותנו לחשוב.

גשר המשאלות המאוהבות שגורמות לנו להילחם שהוא יראה אחרת. למה לא פשוט לזרום עם הכיעור של המציאות? החוסר סדר, הסבל? למה לא למצוא במוות את היופי? בנווה המדבר?

שקטתי כדי למנוע עוד מבוכה בהליכה שאידאלית תהיה סוראליסטית מרגיעה.

תצוגה מופיעה בגשר הדמעות, הוא מוצב כמה מטרים מהמרכז לתרבות גבוה של סופיה ומסתבר שצילום נחשב גבוה. דגל צרפת מתנוסס על הכותל לצללית של חרדים; נער דתי בוכה על אחיו החייל שנורה, תחתיו פירוט על ההרוגים במבצע ישראלי, אחריהם ההרוגים הפלסטינים.

אני לא יכול לברוח מישראל, הא?

סבל. בכל מקום סבל בתערוכה הזאת. דם, הרוגים, אסונות, אסירים פוליטיים. אבל זה לא סבל כי המציאות מכוערת, זה סבל כי אנשים נלחמים בכיעור למען עתיד טוב יותר, אידאה, אהבה.

וחשבתי על כך במירמור רב כשבהיתי בתמונה של החרדים, ואז המחשבות מצאו עצמן שואלות: 'למה כל הסבל הזה? אתה מטייל עם נערה יפה על גשר האהבה כשתחתיך העיר?' ידעתי שזה בגלל האחת עם האבנים החומות. פתאום המתח על הגבות נרפה. 'איזה צילום יפה' אחת מהן פלטה וההליכה דווקא הייתה מאוד נעימה.

דור

קוראים לו דור, והוא לא אוהב נעלי רכיבה עם תפסי נעילה.
'אני פשוט לא אוהב להיקשר לאופניים.'
יש בזה משהו,  מסוכן. אם לפתע צץ רכב ואתה לא מספיק לעצור, שניכם תדפקו יחד את השילדה.
הוא כתב במגזין אוטו, כל שבוע רכב חדש מהעבודה. הוא מתעלל בהם. למה להשקיע? זה תם עוד חמישה ימים. בינתיים  קפץ אליה לטוסט עם פטריות, זה ישאיר אותו שבע עד שימצא משהו אמיתי.
הלו"ז שלו ריק כמו הלב. הוא פשוט מאלתר את היום בזמן שהוא הולך.
קוראים לו דור והוא יודע להיחלץ מכל צרה. אולי כך הוא מוצא כל פעם אישה שתמלא את האילתור. כי הוא לא נסע לשווארמה כי בטיול האחרון למדבר התפנצר לו הגלגל ברהט בלי חלופי אז תיקן אותו עם איזו חבלה ובורג שמצא.
וכשדור אומר שמצא הוא מתכוון שזה פלילי. למשל הבורג מתמרור הרחוב.
קוראים לו דור והוא מתייחס לנשים כמו אל כלבים. לא באמת, כי כלבים הוא דווקא אוהב. כי הם מביטים על השמיים בלי דאגות ולא מחפשים לענוד לו רצועה אז הוא רץ איתם בנעימים בשדה.
פשוט דור לא מאמין בלו"ז, חוק, עבודה, מונוגמיה. למעשה דור לא מאמין במחויבות אבל אם נסרוק את מוחו נבין שזה איפה שהוא במערכת התגמולים שיש לו חוסר איזון אוקסטיצוסיאנילי. חברנו לא חש באהבה.
וזה לא פגם אלא אדפטציה. כי מי ראה בימינו אהבה מתפקדת? בן להורים גרושים ואחים זיינים. דור הוא למעשה הגבר החדש והניו הומו ספיאנס.
ואני מספר לכם עליו כי אתה לא יכול להיות מוקסם מעולמו חסר הדאגות ואולי קצת לחשוש, שתצא כמוהו.

מחשבות נוכריות

[9/8, 22:41] אמתי: כך ניתקה לי בפרצוף
[9/8, 22:42] אמתי: כבואו של הברק אחרי הרעם, מבקע הצליל, מפריד בין הכוכבים לאנשים ומחזיר את השקט ללילה
[9/8, 22:43] אמתי: אבל זה שקט אחר. של דירה שדייריה זנחו אותה,השקט של אהבה נכזבת.
[9/8, 22:45] אמתי: לא אשכח הנערה הנוכרייה. קולה המתוק מחשבותיה המטיילות בטילטול, סילסול עד לאין קץ של הריק המרדים שמוצא עצמו שכוב על הדשא חצי רדום במרכז יום עבודה עמוס
[9/8, 22:45] אמתי: Wish she was here

שמע הגר, נערה חמודה. הנוכרייה? שתהיה הנוכרייה. מתבאסים זה עם זה שזה כה חפוז ואיזה רומנטי זה שבקושי הכרנו ונשמור על קשר כשאני בחו"ל?
היא רדיו חזק, נמשכת לגברים האנדרוגינים של שנות ה60, הגבוהים, דקיקים שלבושים בחולצות רוק קלאסי.
לומדת אומנות, צלמת במהות ובצורה אין לה פרנסה או מחשבה בדידה לעתיד. אימפולסיבית שדוחה שירות שנתיים כי מה בער לה לתואר באמנות?
חיה על שולי הדרך. הם כולם דוהרים בתאוצה לאן שהוא והיא מתמהמהת על צילום זחל. שנינו מתעוררים בלילות ומדברים על... כלום למעשה. כלום חסר תכלית.
קולה מתוק כקרמל ו... זו בדיוק הבעיה, כי איני אוהב מתוק. אין לי בעיה איתו אבל זו לא פיסת העוגה שלי.
קוראים לה הגר ואם תשאלו למה אני עושה זאת אענה 'כי אני צריך'. זוגיות דביקה ופשוטה ומנותקת מהבחורה. הבחורה...
אני מדמיין את עצמי שוכב עם הנוכרייה, משיל בגדיה, מגונן עליה כשם שרוצה אך איני מסוגל. ובמחשבה שנייה, לעולם לא הייתי מסוגל, לחוש אמפתיה הזדהות לאישה אחרת מלבד אחת...
לעזאזל עם העולם.
זין.

פאק איט

שעה שתיים אפס אפס.

כרגע פתחתי את העיניים ואמרתי לעצמי: 'פאק איט'.

דמיונות רצו בראשי על טל. אני חושב שאמרתי לעצמי שאתקשר אליה לפני העזיבה והתחרטתי כי אני אמרתי שאני נאבק בשביל משהו אחר, הספר. ושאני נשבע למשהו קדוש במיוחד, במה קדוש במיוחד אני מאמין? אני לא יודע, נשבע על כל מה שהיה לי עם האישה הזאת, אמסור לה עותק שלו מושלם, כפי שאמור להיראות.

פתחתי עיניים, ויתרתי על לישון והמילים הראשונות שאמרתי היו 'פאק איט' ואני הולך עכשיו להמשיך עם הספר.

מתגעגע אליה עדיין. כמו תמיד. לא אוותר. עוד לא, אף פעם לא.

לילה טוב.