https://www.youtube.com/watch?v=g6EpuMZ7Ll4
התארגנתי במהירות לעבודה.
עוד 10 דק' באים לאסוף אותי. שזה בעייתי במיוחד כי רק לפני 10 דק' התעוררתי למשמע המעסיק בטלפון. כמו כל בוקר, המחשבות צפות. החלומות מעבדים את האתמול, הארוחה מספקת את האנרגיה והשקט מהווה כור חמים ונוח להעלאה בגירה של דברים מכומסים.
והפעם? "אהבה היא הרגל".
דברים שכתבתי אתמול, גם בבוקר.
אני לא שולט בזה, המחשבות פשוט מטיילות ונרקם לו הטקסט. מתי התחלתי לכתוב? או אה, כמה קרה בשנה האחרונה. בסיום הרומן הקצר שלי עם חובלים הייתי נסער. אבל זה לא רק בגללו. כתבתי מאז כ450 טקסטים. חלקם מחשבות, חלקם יצירות, חלקם יומנות פשוטה. כשאני נע בהיסטוריה של הכתיבה, אפשר לראות באמת שההתחלה עסקה בעיקר בזהות היהודית. משם עברתי למשברים בחיי, אבל היה נושא אחד דומיננטי שהעסיק אותי: אהבה. אולי לא בדיוק אהבה, בחורה אחת ספציפית. הייתי מתוסכל והייתי צריך לפלוט את התסכול היכן שהוא, אז כתבתי אותו. היו תקופות בהן חזרתי כל יום הביתה וכתבתי משהו אחר, לפעמים התעוררתי בבוקר וידעתי שאצטרך להזין מחשבה אחת חשובה למקלדת ולפעמים אפילו שכבתי ער במיטה, ממוטט מעייפות והכרחתי את עצמי לכתוב. אהבה נכזבת היא מוזה נהדרת.
אבל אם נרצה לעסוק במשפט הקצר שכתבתי אתמול, רצוי שנתחיל.
לא פגשתי עדיין אדם שאומר שהוא לא אוהב את האוכל של סבתא. שתי האופציות הן שכל הסבתות יודעות לבשל או לחילופין שגם אם היא מבשלת כמו ילד בן שש שאיזה בן זונה קנה לו ספר בישול והוא מכריח אותך לטעום את העוגיות עם קטשופ שהוא הכין במיוחד בשבילך, אתה תאהב את מה שהיא מכינה.
משם הסקתי שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו רגילים אליו. זו בעצם הייתה אהבה מבחינתי. זה שאני בעצמי לא התנסיתי בתחושות, לא עזר במיוחד.
אני דוחה את ההשקפה הזאת מכל כך הרבה בחינות הגיוניות מאוד. קודם כל, לא כל דבר שאנחנו רגילים אליו, אנחנו אוהבים. להלן: עבודה. כמובן שההרגל הופך דבר ליותר נסבל ואפילו לרצוי (כי קשה לנו לברוח מהאזור בטוח), אבל יש דברים שנעדיף לא לבצע. סיבה שנייה: יש דברים שנאהב גם אם נתקלנו בהם בפעם הראשונה: אהבה ממבט ראשון. סיבה שלישית: אנחנו לא ניפול למען הקציצות של סבתא. אמנם אנחנו משתמשים במילה "אהבה" לתיאור דברים שאנחנו נהנים מהם, אבל "אהבה" במובן החזק של אהבה למדינה או לאישה או לילד, כולל פעם רבות אלמנט אלטרואיסטי, אהיה מכן לוותר מעצמי למענו.
לא ידעתי הרבה על אנשים בגיל 16. מבחינתי הם היו המכונות הרועשות האלו שרצוי להתרחק מהן.
דברים כמו "חתונה" או "ילדים" נראו לי מחרידים. זה עדיין נראה לי קצת מחריד.
המשמעות היחידה של חתונה היא פרידה כואבת יותר, לא רק אמוציונלית אלא גם כלכלית, במידת הצורך. למעשה, זו התכלית, שיהיה קשה להיפרד.
ילדים זה יצור רועש שאתה לא מפיק ממנו דבר חומרי חשוב ונותן לו יותר מדי. אלו בני הזונות הכי נוראיים בטבע.
בגיל 16 לא הבנתי למה אנשים עושים את זה לעצמם. אם נהיה כנים, עד גיל 20, כלומר עכשיו, לא הבנתי. רק לאחרונה קיבלתי קצה הבנה.
הטלפון מונח על השולחן, ליד הבננה שדחפתי לפה במהירות (מינוס הקונוטציה ההומו-ארוטית) כשנעלתי נעליים. הוא מנגן את השיר שהעליתי פה. בלחישה כמובן כי... זה אריק ברמן. בוא נאמר, לא הייתי מאזין לו מרצוני. אני אוהב רוק קלאסי, ג'ז, בלוז כושי, קטעי מפוחית, רגיי לפעמים.
אבל אריק ברמן? לבן אדם יש קול של קרפדה ומילים של ילד מפגר בן 6 שכרגע קיבל ספר אקורדים והוא חייב להשמיע לך מה שכתב. יש סיבות רבות לאהוב יצירה. אפשר לאהוב אותה בשל הערך האינטלקטואלי שלה (מסר פוליטי, השקפה, מיומנות גבוה שעשויה להיות מאוד מרשימה), הערך האסתטי שלה (מיומנות גבוה שבאמת גורמת להנאה, מקצב ממכר) וכן הלאה.
אם תשאלו אותי, אני נהנה מאריק ברמן. הוא נוגע לי בנקודות סנטימנטיוליות שמעט יצירות מסוגלות לעשות. אפשר להנות ממשהו כי הוא מעלה ניחוחות של אדם אותו אתם אוהבים. כמו כלב שמקשר בין צילצול הפעמון לארוחת הצהריים, המוזיקה הצורמת מזכירה לי לילה על הספסל, כשאני עוד מתנשם בכבדות מנסיעה ארוכה באופניים אליה, והיא חצי עייפה ומכריחה אותי לאהוב אותו.
"החטה, שצבעה כצבע הזהב, תזכיר לי אותך! ואהב את קל הרוח בין השבלים..."
אבל אם נרצה לעסוק במשפט הקצר שכתבתי אתמול, רצוי שנתחיל.
לא פגשתי עדיין אדם שאומר שהוא לא אוהב את האוכל של סבתא. שתי האופציות הן שכל הסבתות יודעות לבשל או לחילופין שגם אם היא מבשלת כמו ילד בן שש שאיזה בן זונה קנה לו ספר בישול והוא מכריח אותך לטעום את העוגיות עם קטשופ שהוא הכין במיוחד בשבילך, אתה תאהב את מה שהיא מכינה.
משם הסקתי שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו רגילים אליו. זו בעצם הייתה אהבה מבחינתי. זה שאני בעצמי לא התנסיתי בתחושות, לא עזר במיוחד.
אני דוחה את ההשקפה הזאת מכל כך הרבה בחינות הגיוניות מאוד. קודם כל, לא כל דבר שאנחנו רגילים אליו, אנחנו אוהבים. להלן: עבודה. כמובן שההרגל הופך דבר ליותר נסבל ואפילו לרצוי (כי קשה לנו לברוח מהאזור בטוח), אבל יש דברים שנעדיף לא לבצע. סיבה שנייה: יש דברים שנאהב גם אם נתקלנו בהם בפעם הראשונה: אהבה ממבט ראשון. סיבה שלישית: אנחנו לא ניפול למען הקציצות של סבתא. אמנם אנחנו משתמשים במילה "אהבה" לתיאור דברים שאנחנו נהנים מהם, אבל "אהבה" במובן החזק של אהבה למדינה או לאישה או לילד, כולל פעם רבות אלמנט אלטרואיסטי, אהיה מכן לוותר מעצמי למענו.
לא ידעתי הרבה על אנשים בגיל 16. מבחינתי הם היו המכונות הרועשות האלו שרצוי להתרחק מהן.
דברים כמו "חתונה" או "ילדים" נראו לי מחרידים. זה עדיין נראה לי קצת מחריד.
המשמעות היחידה של חתונה היא פרידה כואבת יותר, לא רק אמוציונלית אלא גם כלכלית, במידת הצורך. למעשה, זו התכלית, שיהיה קשה להיפרד.
ילדים זה יצור רועש שאתה לא מפיק ממנו דבר חומרי חשוב ונותן לו יותר מדי. אלו בני הזונות הכי נוראיים בטבע.
בגיל 16 לא הבנתי למה אנשים עושים את זה לעצמם. אם נהיה כנים, עד גיל 20, כלומר עכשיו, לא הבנתי. רק לאחרונה קיבלתי קצה הבנה.
הטלפון מונח על השולחן, ליד הבננה שדחפתי לפה במהירות (מינוס הקונוטציה ההומו-ארוטית) כשנעלתי נעליים. הוא מנגן את השיר שהעליתי פה. בלחישה כמובן כי... זה אריק ברמן. בוא נאמר, לא הייתי מאזין לו מרצוני. אני אוהב רוק קלאסי, ג'ז, בלוז כושי, קטעי מפוחית, רגיי לפעמים.
אבל אריק ברמן? לבן אדם יש קול של קרפדה ומילים של ילד מפגר בן 6 שכרגע קיבל ספר אקורדים והוא חייב להשמיע לך מה שכתב. יש סיבות רבות לאהוב יצירה. אפשר לאהוב אותה בשל הערך האינטלקטואלי שלה (מסר פוליטי, השקפה, מיומנות גבוה שעשויה להיות מאוד מרשימה), הערך האסתטי שלה (מיומנות גבוה שבאמת גורמת להנאה, מקצב ממכר) וכן הלאה.
אם תשאלו אותי, אני נהנה מאריק ברמן. הוא נוגע לי בנקודות סנטימנטיוליות שמעט יצירות מסוגלות לעשות. אפשר להנות ממשהו כי הוא מעלה ניחוחות של אדם אותו אתם אוהבים. כמו כלב שמקשר בין צילצול הפעמון לארוחת הצהריים, המוזיקה הצורמת מזכירה לי לילה על הספסל, כשאני עוד מתנשם בכבדות מנסיעה ארוכה באופניים אליה, והיא חצי עייפה ומכריחה אותי לאהוב אותו.
"החטה, שצבעה כצבע הזהב, תזכיר לי אותך! ואהב את קל הרוח בין השבלים..."
אני מתרומם מהכיסא ומביט במראה. בתפריט - ג'ינס צמוד (אבל לא סקיני!), חולצת צווארון שנאמר לי שהיא בצבע לילייה מ-H&M ונעלי עור מ-. אלו מחליפים את הג'ינס הרופף האהוב עליי עם חגורת העור הבלויה וכמובן חולצת משבצות דהויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה