נפש ערומה

היי טל,
את מאמינה שאני עדיין אוהב אותך?
כמו הים, את עולה בזכרוני מהפעם האחרונה שנפגשנו. ריח המלח ואיוושת הגלים המשיבה נחת לרוח מוטרדת מיסודה. אני על הגלשן מביט הרחק ומחכה שמשהו גדול ממני יסחוף אותי ומתפאר מיופייך האדיר כשאני לוגם בתענוג שירת מוזה.
מרגיע ועוצמתי בו זמנית. וכשהכל תם אתה נותר עם המליחות, היובש והקור. מאחל למקלחת החמה שתשטוף ממך את הכל, מביט בפצעים החדשים לאוסף, ומעלה נשכחות לפעם נוספת.

אני עדיין אוהב אותך. הסיבה שויתרתי היא שאת לא מוכנה שנתראה, את גם לא מסוגלת לכך.
היה חשוב לי להתחיל בכך כדי להגיע למסקנה בהמשך. בואי נתחיל בהתחלה.

בסופ"ש ראיתי את אבא שלי לראשונה מזה שנתיים.
אני והוא נסענו לחוף יווני, חמש שעות נסיעה מסופיה. בשביל הבולגרים זה כמו נסיעה לאילת רק יותר טוב כי אין פה אילתים, המקום לא מדבר והמחירים הגונים.
המים, מי הים התיכון הצלול והיפה.

גבר אוהב אישה ומוכן להעניק לה כל שבליבו רק שתהיה מרוצה.  אישה אוהבת ילד ותבנה לו מקדש בכדי לרצות אותו.
לו רק יכולת לבקר בכפר היווני שלי.

מוסאשי תיאר ארבע אורחות לעולם.
החקלאי, הסוחר, הלוחם והנגר. לא אתעקב על כולם, יש אחד חשוב עבורנו וזה הוא החקלאי. הוא מתאר את אורח החקלאי כליווי עונות השנה עם כליו. מחזור הזמן הוא הדבר החשוב ביותר לחקלאי.
תושבי הכפר נשארים רדומים במהלך כל ימות השנה. הכפר כולו סגור.
הדייגים כמובן ממשיכים לדוג דגים, אותם הם מוכרים באתונה, בעלי החנויות עוברים לערים גדולות בסביבה לגרד ממקומות אחרים כספים ויתר הכפר דואג לתפקודו. מורים, טכנאים וכן הלאה.
מה שמעניין הוא אורח החיים. משפחות יווניות יושבות מחוץ לבית ומדברות על דג טרי עם לימון. שני גברים למרגלות הבית עם כוס אניס.

בהיתי באב ושני ילדיו על שפת הים. לבזבז יום שלם בשכיבה בים זה מעבר ליכולתיי ובכל זאת בחנתי את סף הסבלנות שלי.
חשבתי על המשפחה הבולגרית הזאת שירדה ליוון בסופ"ש. לא למסיבות או המולה, רק לשחק בים.
האב נראה מאושר. גם הילדים נראו מאושרים. הם לא צריכים ריגוש כדי להיות מסופקים. לא לנסוע לפריז למוזאונים, למסיבות הרועשות של בוקרסט או להרי טוסקנה באיטליה. הם לא צריכים אבובים, רכבות הרים, מסעדות יוקרה.
למה זה?
"הם לא צריכים גירוי חיצוני" אבא שלי אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
זה אפיון עירוני לחפש ריגושים מהירים וחדשים כל הזמן. המוכר פחות מעניין מהחדש. בקצב המהיר אינך חש את העכשיו ממש, אתה נהנה מהשינוי ומהריגוש.
אבל הבולגרים, כמו היוונים פה, הם עם כפרי. הימים חולפים ודבר לא משתנה באווירת הכפר. ההבדל הוא כמו בין הצמחים לבעלי חיים. השני נמצא בתנועה מתמדת במרוצת חייו. הצמחים מבצעים שינויים קטנים באיטיות רבה. אם אצלם פרח כל יום במשך שנה ואחבר את התמונות, אוכל לראות את התנועה. הכפריים מבחינים בהבדלים הקטנים ומעריכים אותם כי זה מה שיש להם. הם חייבים ללמוד איך להפוך את המוכר למרגש וחדש. אנחנו פשוט חולפים הלאה ללא מוכר באמת.
חשבתי על האימונים שלי. לבצע תנועה אחת אלפי פעמים, בשינויים קלים כל פעם. זו מדיטציה. זו הערכה של הדברים הקטנים שהופכת את הטכניקה למשמעותית.
היפנים באמת היו אנשי כפרים חופיים. זה הזן.

נהניתי מהשכיבה בים, אבל לא הייתי מסוגל לנהוג כך יותר מיום אחד. אני אדם של תנועה.
אני מתקדם לעבר ערכים מסוימים. איני מסוגל להתקבע במקום אחד כי אחוש את ביזבוז הזמן.

אבל יש משהו בעצלנות הזאת שקוסם עבורי. להתעורר, לאכול פירות טריים ולצאת לים. איש הישר בעיניו יעשה. לא לתת לערכים טורדניים להציק לי. להנות מהכסף שלי במיטבו.
להיות אדם חופשי. לנוע מאישה אחת לשניה. לנוע בלי לחשוב על מאורעות החיים. עד שהמוות יעצור אותי. לחוש כל פיסה קטנה מהם.

יש לי דוד, רופא עיניים מצליח. נוהג בפורשה יוקרתית וגר במרכז כיכר רבין.
בשנים האחרונות הוא יצא לפנסיה. בשנים האחרונות בריאותו מאוד הדרדרה. הוא מזדקן. מדוע? כל אחד כמובן יציע הסבר מעולם התוכן שלו. הוא יטען שזה הגב שלו וכן הלאה וכן הלאה. אני תוקף את הבעיה ממקום אחר. כעת שאין לו עבודה, אין לו סיבה לחיות.
למה בני אדם חיים? זו שאלה אקזיסטנציאלית גבוה אבל אני שואל אותה ברמה הנמוכה ביותר. למה אנחנו ממשיכים לחיות? מכורח האינרציה? קשה לי לחשוב כך. אני לא רואה סיבה לחיות בלי ערך שאתה מציב לעצמך. האבולוציה ציידה אותנו עם שני ערכים: לשרוד ולהתרבות. אבל הם מגולמים בצורות מורכבות יותר: לצרוך דברים מענגים, לאמץ משלח יד, להיות אומן, להתאהב. כי לשרוד ולהתרבות זה משהו עילאי מדי ומאוד לא מובן. לאהוב מישהי בכל מאודך היא סיבה לחיות.
אותו דוד חי לשם העבודה. לשם סיפוק משאבים. זה ערך עליון אצל גברים רבים בעולמנו האכזר. המצוד אחר סיפוק משאבים.
כאשר אני חושב על אדם ללא ערכים, אני לא רואה סיבה לתנועה שלו, לחיים. אני לא רואה דבר מה שלעברו הוא נע ולכן כל תנועה כלל. הוא אובייקט זר בלי כוונה לאף כיוון.
אם דוד שלי היה אוהב את ילדיו ומטפח אותם, הרי הם היו לו לערך לחיים כמו העבודה שלו בתור רופא עיניים. כשיש לך ערך אתה מודד טוב ורע ביחס אליו. הרע אליו הוא הנורא מכל והטוב שלו משמח אותך כמו ריגוש אדיר. אם ילדיו היו לו לערך, הוא היה קוצר את הטוב להם היום כעונג מזוקק.

אין טעם לחיות בכפר היווני בלי אהבה. בלי מישהו שיהיה לך לערך. ועבודה אינה ערך טוב. היא נעלמת בגמלאות ואז אתה נותר גופה מהלכת.
"מה תעשה כשתזדקן?" חבטתי באבי על כוס אוזו לאחר שפתחתי בכך שאסביר לו מה מפריע לי בהתנהגותו.
"זה מעסיק אותי הרבה."הוא ענה.
הטחתי בפני את מחשבותיי. את הכשל בהנאה בשכיבה חסרת הטעם בחוף, את הקירבה של כך למוות, את חוסר הטעם בחתיכת דג נפלאה או פיסת חוף יפיפיה אם אין לך אהבה שם.
הוא הביט מטה. ידע שאני צודק. אז שאל:
"מה אתה רוצה, אמתי?"
ולא ידעתי מה לענות לו.
"אני מרוויח היום יותר ממה שהרווחת כל חייך ואתה מנסה לחנך אותי?"
והוא באמת מרוויח יותר ממני. הוא חי טוב. הוא נהנה מהחיים. הוא מציע לי מהעושר שלו ואיני מוכן לקבל אותו.
מה אני רוצה? אני חשתי שממקומי לחנך אותו. חשתי במאבק כוחות אינטלקטואלי איתו. איך שהונח מולי לוח השש בש זה היה משחק אחד גדול בו אני מעמיד אותו על טעותו.
אהבה היא התכלית היחידה ששווה לשמה לחיות. כל תענוג קטן אינו סיבה אלא מדד שאתה נע בכיוון הנכון.

אני אוחז בצלב בכל כוחי. הצלב מסמל את ההקרבה הגדולה לשם ערך עליון לחייםת לבאר, שושנה או נסיך קטן.
אני חייב לאהוב אותך, טל, כי את מחזיקה אותי הרחק מהניהליזם הזה. מהתענגות פשוטה מהחיים.