יש ימים בהם אני חייב מפלט של יומנות.
ימים בהם זה חזק ממני. הכאב הזה שאני לא יכול לתאר. התחושה הריקה הזאת.
סליחה, זה חוטא לאמת. היום חשתי צורך עז.
חזרתי הביתה ולא היה לי רצון לשום דבר שאני בדרך כלל נהנה ממנו. לא לכתוב, לא לקרוא. כבר מספר ימים שהכתיבה מרגישה לי חלקית כמטלה. אני בכל זאת כותב. לא מכריחים אותי ואני לא מרגיש הכרח חיצוני, נטו כי יש דברים חמורים לשחרר לאוויר. אבל זה קשה. והיום ייתכן שמצאתי את התשובה. כשאתה לבד אתה מקשיב לעצמך הכי טוב.
בלי שליטה אפילו קראתי לידידה טובה לבוא לפה. לא דיברנו על משהו חשוב, אבל היה לי חשוב שתבקר. בישלתי לאכול. בשבילי, רציתי לראות אותה אוכלת אבל. בשבילה? בשביל האנשים שאני אוהב.
וכשהיא עזבה, שבתי לריקנות הזאת.
אני צריך לחזור לערוך. אמרתי לעצמי. אבל לא רציתי לערוך.
אני רוצה ויסקי. אמרתי לעצמי. אבל הפסיכולוג אמר לי לא לשתות כמפלט.
ידעתי שזה מפלט, משהו מצטבר בתוכי שאיני מסוגל להכיל כרגע.
דמעות זולגות ואני אומר לעצמי שאני מתגעגע. למי? למה? השם יודע.
אולי זה לא כזה רחוק. אולי אני פשוט נעול מדי רגשית מכדי לראות. הגעגועים הם לאבי שכרגע נסעתי ממנו. האמנם? כי אני חש מין געגועים למש"קית כרגע. חזקים מאוד. אולי כרגע היא מפלט. כן, הגיוני.
לפעמים היומנות עוזרת להבין יותר טוב. או שלא?
רגש זה דבר קשה עבורי. אני יודע שהוא קיים ואני לא מסוגל להבין למה, או לאן הוא מופנה.
אני יודע שהוא קיים ואיני מסוגל לשחרר אותו לחלל החיצון. אבל אני רוצה לחוש אותו.
האנלוגיה החוזרת פעמים פה, גם במטלות המענגות וגם כשאני מנסה לחלץ את הרגש... היא של תפוח בידי המת. הוא מנסה לחוש את הטעמים אבל זה הכל לריק. וזו החמצה נוראית כי אתה יודע שהתפוח אמור למלא אותך בתחושת שובע וחיוניות. אבל אני ריק.
יותר מדי אנשים אוהבים את הכתיבה שלי. אני נתתי לידידה לקרוא את הספר לשם רפרנס למחשבה אחת אצלי והמילים האלו יצאו מפיה: המון אנשים יכולים להזדהות איתך. זה ממש ממצא חוויה אנושית.
וואו. אני מאוכזב, מתוסכל מכך. למה זה אמתי?
משהו בזה שאני יוצר משהו והוא טוב נראה לי שגוי.
אולי כי אני עצמי כבר לא מרגיש שהכתיבה שלי מכילה אמוציות. אולי כי אני באמת לא חושב שאני מסוגל להתחבר לחוויה האנושית.
טל... השמיעי קול, אני צריך אותך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה