"אתה לא באמת אוהב אותי." חרצת בביטחון עצמי מעורער. הבטתי בך במין תחושת מיאוס וחזרתי לקינוח המושלם שזה עתה הונח על השולחן.
"דומה אהבתי לעוגת גבינה הזאת.
פשוטה, קרה, ריקה." פנייך התהפכו לחיוך, סוף סוף נעניתי לציפיותייך.
"אבל כל פעם מחדש כשהכפית בוקעת את העוגה, כשאני חוזר לראות אותך במו עיני, קורה דבר נפלא. הריבה הרותחת חודרת עמוק פנימה. הדם ממלא שוב את ליבי ומחייה תשוקות אסורות, מחשבות חסרות היגיון. אהבה בלי אישה, מין בלי מגע, מתרוצצת ברחובות למצוא מושיע, מחפשת נואשות להתפרץ.
רצונות מתוקים, ריר ניגר בפי ומתכונן לדבר שאינו מגיע.
והקרמה נשברת כמו זוג קרחונים אדירים עם בואו של האביב. לא צריך יותר מממגע קל, הקר והמתכתי שלך כדי להמיס את גופי.
ובעת הטעימה המיוחלת העולם מסתחרר באושר. אני נזכר במילותיי אליך, אנחנו חיות פשוטות המחפשות תענוגות פשוטים. את הדובדבנים המתוקים עם המרירות הקשה של השוקולד, את ליטוף הקטיפה של הריקוטה על הלשון, להשכיח מחשבות טורדניות עם חיוך ממולא קסם והערות מלאות עוקץ.
אהבתי אליך דומה לעוגת גבינה בסוף הארוחה. כל מנה יוקרתית המגיע לפניה, כל פסטיבל ריחות וטעמים אינו מהווה רק פתיחה מלכותית לבואה.
במשך חודשים חיכיתי למפגש הזה. סעדתי בשולחנות פאר. עייפתי את הגוף עם מלאכה רבה. ספגתי את הסבל בהמתנה לרגיעה המתוקה.
היא זו שחותמת את תחושותיי, היא זו שערבתי לה בחדווה, היא זו שגורמת לי להיות באמת מאושר. והיתר נשכח כמו אשליה עלובה."
חייכת חיוך מלא במרירות. המלצר הגיע בתום המונולוג עם הקינוח שלך.
"דומה אתה לסופלה הזה." פתחת. אוזניי הזדקרו כשל שועל.
"מבחוץ כה נוקשה ובטוח בעצמו ומבפנים רך ורפוי. וגם המעטה החיצוני הפושר, בעצם אוורירי וחלש.
אתה מנופח אבל ריק, אפילו קצת מאכזב.
הכל מצג אשליה. בסופו של דבר סטנדרטי לחלוטין. הבירבורים על אהבה ותשוקה הן למעשה חרמנות דביקה כמו סירופ שוקולד זול. שטויות המכומסות באפייה של שקרים וסיפורים ונרטיבים מלעים.
אין פה שום אהבה, אין פה שום הערכה, אין פה שום גדולה, רק נרקסיסתיות בהתגלמותה."
וזה כאב.
"מדהים כמה שנינו הצלחנו לחלץ מנקודת מבטנו. ומדובר בסך הכל בקינוח. אבל חוששני שניצחתי באחד הזה כי לפחות אני נהנה מהקינוח."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה